וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ (לה,א-ב)

נאמר בילקוט שמעוני (פרשת ויקהל רמז תח): "ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה וַיַּקְהֵל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרש 

לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנס בבתי 

מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, אסור והתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני".

 ה"חתם סופר" זצ"ל מביא את דברי המדרש, שבשעה שהחכם יושב ודורש, והעם שומעים, מוחל הקב"ה עוונותיהם של ישראל. ומדקדק ה"חתם סופר", כיצד יתכן שמחמת מצוה כה קלה של שמיעת דרשה בבית הכנסת מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם של ישראל?! עוד דקדק ה"חתם סופר" בלשון המדרש 'והעם שומעים', וכי יתכן שהחכם ידרוש והעם לא ישמעו? ובאר: המדרש מדבר כאן על פשוטי העם, בליל שבת קוראים הם את כל המודעות בלוח, ובין המודעות הם מבחינים במודעה: '...בשעה פלונית ידרש חכם פלוני בהלכה ובאגדה'. כעת עושים הם חשבון: מהאגדה ודאי נהנה, אך מה לעשות, לפני האגדה יש קצת הלכה... נו, ניחא, נשב קצת, נשמע איך שזה אומר כך וזה אומר כך, אחר כך ודאי נהנה מהאגדה. על כך שהם יושבים ושומעים בסבלנות את דברי החכם, למרות חסר הבנתם בהם, ודאי מגיעה להם מחילת עוונות. לכן, ודאי חשוב מאד שלא נעביר חלילה את השבת בין כר וכסת, אלא נלך לבית הכנסת ונשמע את הדרשן, אפלו אם לא נבין, מחילת עוונות ודאי יש כאן. ומוסיף על כך ה'תפוחי חיים': 'וַיַּקְהֵל' הם ראשי תבות – 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ', מדוע? מפני שעל ידי ה'וַיַּקְהֵל'  - על ידי שבאים אנשים לשמע את הדרשה, 'יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ' - על ידי כך הופכת השבת ל'קֹדֶשׁ'.

וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לה,א)

ויש להקשות מדוע הזכיר הכתוב "וַיַּקְהֵל", מה שלא הזכיר כן בשאר הציווים? 

המהר"ם אלשיך פירש: כי המשכן בא לכפר על עוון העגל, ולכן צריך תשובת המשקל, כי מעשה העגל היה בהתקהלות, כנאמר: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות לב,א). לכך, כשם שעשו העבירה ע"י התקהלות, כך גם התיקון צריך להיעשות ע"י התקהלות. (זיכוי הרבים-וקראת לשבת עונג דף 134).

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לה,א)

וַיַּקְהֵל – כותב רש"י למחרת יום הכיפורים, ויש לשאול, מה רוצה רש"י להגיד לנו בפירוש זה? שזה היה למחרת יום הכיפורים? אלא מסביר זאת רבי משה מקוברין זצ"ל הפשט הוא: כרגיל, ביום הכיפורים כל היהודים הם יראים וטובים, וביום הכיפורים כל אחד מפייס את חברו, ויש שלום, אהבה ואחדות, אבל ככל שעובר ומתרחק לו יום ועוד יום, מתחילים להתקרר יותר ויותר... ולפעמים לא נראה כי היה כאן יום כיפור לפני כמה ימים...! ועל זה רצה משה רבנו לרמז לעם ישראל, שלא רק ביום הכיפורים צריכים להיות חדורים סליחה ומחילה, אחווה ורעות, אלא גם "למחרת יום הכיפורים"- חייבים להמשיך במידות אלה של "וַיַּקְהֵל"...

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (לה,ב)

בספר "תורת משה" של החתם סופר מביא מדרש פליאה: מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים אפילו בשבת של חול, והוא פלא. א. בספר "נפש יהונתן" מסביר זאת על תוספת שבת, המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא, וזה שבת של חול, ולמרות שזה שבת של חול גם אז השכינה הקדושה עמנו. 

ב. כתב ה"נפש יהונתן", זמני השבת משתנים. כשכאן אצלנו שבת, באמריקה עדיין חול, וכשאצלנו כבר מוצאי שבת אצלם עדיין שבת. ממילא בא המדרש לומר שלמרות שזה שבת של חול, כלומר זה לא הזמן שבכל העולם כולו הוא שבת, אלא זה זמן שפה הוא שבת ושם זה חול וההפך, בכל זאת לא זזה שכינה מישראל.

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת (לה,ה)

אמרו רבותינו בתלמוד (קידושין מ'): "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". אדם עשיר ובעל אמצעים יש בידו האפשרות לקיים מצות צדקה בפועל. לעומת זאת, אדם עני ואביון אמנם משתוקק בליבו לקיים מצות צדקה, לנדב ולהרים את תרומתו, אולם אין בידו האפשרות והיכולת לעשות זאת בפועל. אך כיוון שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, הרי שהמחשבה הטובה שבליבו נחשבת לו כאילו קיים מצות צדקה בפועל. וזהו שאמר הכתוב: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם" – מממונכם – "תְּרוּמָה לַה'". ואם תאמר, ומה יהא דינו של העני שרוצה ואין לו? על כך הוסיף הכתוב ואמר: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ", דהיינו אפילו אם אין לו, אך בליבו משתוקק לקיים המצוה ואם הייתה לו האפשרות אזי בוודאי היה תורם ונודב, והרי זה "יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'", כלומר, הרצון והמחשבה מצד עצמם יביאו את תרומת ה' וייחשב הדבר כאילו הוא הביא התרומה בפועל.

ועוד מעלה יתרה יש בחושב מחשבה טובה, שהקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. אדם שעשה את המעשה בפועל, אין לו אלא מה שעשה ולא יותר. אם למשל הביא זהב, אין לו אלא תרומת זהב, ואם הביא כסף – כסף, אם נחושת – נחושת. לעומת זאת, למחשבה טובה אין גבול. אם חשב בליבו להביא מכל המינים, עולה לו הדבר כאילו הביא את כולם גם יחד. וזהו שנאמר: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ", דהיינו שנחשב הדבר כאילו הביא את כל התרומות בשלימות, זהב וכסף ונחושת. (טללי אורות בשם המלבי"ם).

וְכָל חֲכַם לֵב (לה,י)

מסופר אודות רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל ,המשגיח דישיבת מיר, אשר נסע ברכבת ,וברגע שבו ננעלו דלתות הקרון נפלה מידו כפפה אחת על הרציף. רבי ירוחם לא יכול היה להספיק לקחת את הכפפה, משום שהרכבת התחילה מיד בנסיעה, ובהחלטה בת שניה אחת הוא הסיר את הכפפה השניה מידו וזרק גם אותה... הוא כבר לא יוכל להנות מן הכפפות הללו, לכל הפחות יוכל להנות מהן מי שימצא אותן... יתכן, כי כל אחד מאתנו מסוגל היה להגיע להחלטה הזו -אולם עבורנו היה הדבר אורך לכל הפחות שעתים.. מפני מה? משום שאנחנו חכמיי מח, ואילו רבי ירוחם היה חכם לב! אנחנו יודעים ש צריך לחשוב על השני והוא חי את כל חייו מתוך מחשבה על הזולת! אצלו לא היו הדברים רק מן השפה ולחוץ ,אלא משנת חיים המדריכה אותו בכל רגע נתון, ולפיכך נדרש רק שבריר רגע עבורו על מנת להחליט מה עלי לעשות.. ('ומתוק האור').

וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי ישְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה (לה,כ)

מדוע נאמר כאן שיצאו ״מִלִּפְנֵי משֶׁה", ומה אנו למדים מכך? אלא חשיבות גדולה יש לכך שעדת ישראל נקהלו אצל משה רבינו ושמעו את דבריו, שכן כאשר רואים את הרב ושומעים את דבריו נגרמת מכך

השפעה גדולה. וכן אנו מוצאים בגמרא מסכת עירובין (דף י״ג עמוד ב') שם אמר רבי שהסיבה שהוא מחודד יותר מחבריו היא משום שזכה לראות את רבי מאיר, וזאת משום שכאשר למד לפניו ישב רבי בשורה

שמאחורי רבי מאיר. והוסיף רבי ואמר שאם היה יושב לפניו ורואה את פניו של רבי מאיר היה הדבר גורם לו שיהיה מחודד עוד יותר, וכמו שכתוב (ישעיהו ל,כ): "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". ובאמת מכח דברי הגמרא הללו נפסק להלכה ברמב״ם) הלכות תלמוד תורה פרק ד׳ הלכה ב׳) ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ״ו סעיף

ט׳ (שהדרך הנכונה בלימוד התלמידים היא שיהיה הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים את דבריו. עד כדי כך גדולה השפעת הרב על תלמידיו.

פעם אחת הגיע לאנגליה הגאון רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת לייקווד. מארחיו ספרו לו שליד העיר לונדון מתגורר יהודי שכל חייו קודש לשיעורי תורה וחסד. ללא ליאות מוסר הוא את נפשו לארגון שיעורי תורה ולמעשי חסד רבים. ביקש רבי אהרן לפגוש במו עיניו את האיש המופלא. כאשר נפגשו השניים שאל רבי אהרן את איש החסד: אמור נא לי, מנין לך הכוחות המופלאים הללו? סיפר האיש לרבי אהרן כי כל מרצו הרב בעשיית מעשים אלה נגרמו לו משום שפעם אחת בימי בחרותו זכה לראות לשעה קלה את רבי ישראל סלנטר פנים אל פנים! ראיה זו - אמר האיש - מלהיבה את רוחי עד עצם היום הזה!

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' (לה,כא)

שואל הבן איש חי זיע"א בספרו 'אדרת אליהו', יש להבין מהו כפל הלשון בפסוק "אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ"? וזאת נבין על פי מעשה שהובא בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"ד ה"ט), כשהלכו רבי עקיבא וחבריו לגבות צדקה, הגיעו לפני חצר של אדם אחד שהיה רגיל לנדב להם סכומים נכבדים, אך כאשר שמעו מתוך הבית איך הבן שואל לאביו: מה נקנה לך לאכול היום? והאב עונה לו שיקנה לו את העשב הזול, ואף מזהירו לקנות את העשבים של אתמול הנמכרים בזול, הבינו חכמי ישראל כי הלה אינו מסוגל לתרום להם ממון, והמשיכו בדרכם לגבות צדקה אצל כל בני העיר. בסוף דרכם שוב נפנו ועלו לביתו של ההוא, ולמרב הפתעתם הגיב אותו בעל הבית בשאלה, מדוע לא באו היום אליו מיד בהתחלת הגבייה לקבל את מתנת ידו, שחו לפניו החכמים את אשר שמעו אוזניהם בשיחה שניהל עם בנו. אמר להם: "מה שביני לבין הנער-ידעתם, אבל מה שביני לבין קוני- לא ידעתם!".  עמדו החכמים משתוממים לנוכח הנהגתו המופלאה, כשבמזונות עצמו הוא מקמץ, ואילו במצוות ה' הוא נדיב מופלג, ומיד שלח אותם בעל הבית לאשתו, לומר לה שהוא מבקש למלאות להם כלי מסוים עם דינרים, שאלה אותם האישה האם ציוה לתת מידה גדושה או קטנה? אמרו לה? הוא לא פירט. אמרה להם: אני נותנת לכם מידה גדושה, ואם אמר בעלי לתת פחות, אחשב את סכום הדינרים שהגדישו את המידה ואנכה אותם מחיוב כתובתי! כיוון ששמע בעלה את המעשה, הכפיל את כתובתה.  

אנו מכירים אנשים רבים בעלי מצב כלכלי מעולה, שבדברים הנוגעים לחייהם האישיים, נוהגים הם כעשירי תבל, אך כאשר נוגע הדבר לענייני צדקה ונדבה, מעריכים את עצמם כמי שהוא חסר אמצעים.  ידוע הרמז על הפסוק (דברים ה,ז): "אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת"- כשנוגע הדבר לשמים, לרוחניות, תחשוב עצמך 'מִמַּעַל', ובדבר הנוגע לאָרֶץ, לגשמיות, תחשוב עצמך מִתָּחַת. וכנהגתם הצדקנית של האיש והאישה הכשרים שהבאנו לעיל. וזה מה שהפסוק מדגיש: 'כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ'- על כל איש להעריך את עצמו בהתנשאות, בכל הנוגע למצבו הכלכלי, ואז יתן בנדיבות ובשפע, ואדרבה, על ידי כך לא יתגאה במה שתרם. ובדרך זו ילחם נגד יצרו המסית אותו לחשוב אחרת.  זהו סוג נפוץ של אנשים. אך הפסוק ממשיך להזכיר גם את הסוג השני וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ- הכוונה לבעלי לב טהור ונדיבות רוח מצד עצמם, שאותם אין היצר יכול להטעות ולהתעות, כי בעצם קירות לבם הם טובים ונדבנים. (לוקט מפניני הבן איש חי דף תע-תעא).

כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ.. כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' (לה,כב)

צריך ביאור מדוע תורמי כלי הזהב נקראים בשם "נְדִיב לֵב", ואילו בזהב כתוב "וְכָל אִישׁ", אלא, קל לאדם לתת כסף מאשר לתת איזה חפץ מביתו. כי הכסף, אחרי שנתן, ישכח ממנו, אבל החפץ יזכור תמיד שהיה לו ואיננו, ולכן קראה התורה לאלה שנתנו חח ונזם בשם "נְדִיב לֵב", אבל על אלה שנתנו כסף נאמר: ״וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'... (הרב ר"א לווין הי"ד).

וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת (לה,לב)

פעמים רבות תופסת את האדם רוח טהרה וקדושה, ולבו מלא כוונות טובות, כשמבחין בכך היצר הרע הוא 

מתמלא בפחד ומנסה להפעיל את כל כח השפעתו על מנת לדחות את הבצוע המעשי שלהן. די לו בדחיה בת 

לילה אחד בלבד, על מנת לגרום לכך שבבוקר יקום האדם ליום חדש וישכח מכל התכניות. העצה לכך הנה לא להמתין עם ההחלטות היפות והטובות, אלא לעבור לקיומן המעשי באופן מידי, כפי שאומר הרמב"ן על הפסוק (שיר השירים ב,ז): "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" - אם התעוררת באהבת ה', מיד העבר אותה לאיזשהו 'חפץ' ולענין מעשי. הרב פרלוב מביא בספר "אוצרותיהם של צדיקים" בשם ה"שארית מנחם" שעצה זו מופיעה בפסוק שלפנינו: "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת - לַעֲשׂת", כאשר באה מחשבה טובה לליבו של האדם, עליו מיד לקיים אותה למעשה, על מנת לשמר את המחשבה הזו בכלי קבול נאותים.

וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת (לה,לג)

על דרך רמז: "אֶבֶן" רומז ליצר הרע (ע' קידושין ל,ב). ו"עֵץ" - רמז לתורה (ע' תענית ז,א). אומנותו של היצר הרע היא "לְמַלֹּאת" – היינו, למלא את האדם בדימיונות שהוא 'אבוד' כי הוא נופל בעברות ואין לו תקנה. 

ולעומתו, אומנותה של התורה הקדושה היא "לַעֲשׂוֹת" – כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, ותמיד אפשר לעשות עוד ועוד מצוות ומעשים טובים. 

וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (לו,ג)

כותב בעניין זה רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ זצ"ל בעל "כלי יקר": בשעה שהנודב מזדרז להביא את  נדבתו השכם בבוקר, מוכח הדבר בעליל שהנדבה ניתנת בכל הלב וללא פניות צדדיות. הוא שמציין 

כאן הכתוב בכפל המילים "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר". עושי מלאכת המשכן הביאו נדבתם השכם בבוקר, כי נדבתם ניתנה ברצון ובכל הלב. לדעת כמה מחכמי ישראל, מדבר כאן הכתוב בעניי ישראל, שלא היה ביכולתם לנדב ממון או רכוש למלאכת המשכן, וכל תרומתם היתה "נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר". הם קודם השעות הרגילות של העובדים... השכימו בהתנדבות ובאו לעסוק במלאכת המשכן (פרפראות לתורה).

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (לו,ז)

'בעל הטורים' כתב כי מילת וְהַמְּלָאכָה נזכרה בתנ"ך עוד שתי פעמים: "וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם" (עזרא י,יג), "וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה" (דברי הימים א' כט,א), מסביר הבן איש חי זיע"א בספרו 'אדרת אליהו' : ניתן לבאר את הקשר בין שלושת הפסוקים האלו בכך שהאדם אמור לעסוק בשתי מלאכות עיקריות: מלאכה רוחנית וגשמית. העסק בשתי מלאכות אלו הוא אחד על חשבון השני, כי אדם שמתעסק רבות בצרכיו הגשמיים במטרה לאסוף הון רב, הרי תאוותו גוברת יחד עם מלאכתו, ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים כנאמר (קהלת ה,ט): "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף". באופן כזה, הוא כמעט שלא נפנה לתפקידו הרוחני – לעסוק בתורה ובמצוות ומעשים טובים..    

- ישנם אנשים אשר בכל השנה עובדים ורק בראש השנה ויום הכיפורים באים לבית הכנסת ומשקיעים ברוחניות ועליהם רמוז הפסוק: "וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם"- כלומר עליהם לדעת, שהמלאכה הרוחנית לא ניתנה רק לימים הנוראים כיפור וראש השנה, אלא בכל יום ויום צריכים הם לעסוק בתורה  ולעשות מצוות ומעשים טובים. 

- ישנם אנשים אשר עובדים מהבוקר ועד הערב, לכן רמז הפסוק "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם"- כלומר אל לך לעמול בשוק העבודה מהבוקר עד הערב כדי לגנוז ממון רב באוצרותיך, מספיק שתדאג לספק את צורכי חייך וחיי בני ביתך, באופן שתחלק את זמנך- חצי יום במלאכה גופנית וחצי יום במלאכה רוחנית, וכך תזכה לעשות את תפקידך בעולם הזה בנאמנות (לוקט מפניני הבן איש חי דף תעו-תעז).  ועוד אפשר לרמוז וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה (דַיָּם- מספיק)- כלומר אל לך להרבות בשעות נוספות בעבודתך כי הרי אמרו חז"ל (ביצה טז,א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים"), ודי לך במלאכתך, עליך להשקיע ברוחניות.

- על האדם צריך לדעת כי  מלאכת עבודת ה' כלומר 'הַמְּלָאכָה גְדוֹלָה'- וצריך הוא לשאוף לאסוף כמה שיותר תורה, מצוות ומעשים טובים במשך חייו, וכאשר עיקר חייו יהיו רוחניים, מלאכתו תהיה גְדוֹלָה, כי גם השעות שישקיע בפרנסתו תחשב לו לעבודת ה'. 

וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה (לז,ט)

יש ילדים קטנים ששאיפותיהם הרוחניות גבוהות כ"כ עד שהכתוב מעיד עליהם שהם בבחינת; "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" העומדים מסביבם אינם מסוגלים להאמין שילד קטן לפניהם. תפקידם של ההורים והמחנכים לתת לשאיפות הללו לפרוח ולהתפתח ולא לגדוע אותן. כך היה למשל עם רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל; שכבר בהיותו ילד קטן עלה בדעתו הרעיון הגאוני של למוד הדף היומי על ידי כלל ישראל, אלא שבתחילה היו מבוגרים ששמעו מפיו את הרעיון ולעגו לו. לימים, כאשר הפך הילד הקטן והיה ל'רבי מאיר שפירא' הידוע והנערץ הגיע הגר"מ שפירא לאותה עיר שבה התגוררו אותם שלעגו לו, הוא זיהה אותם והזכיר להם את הלעג ההוא. עוד הוסיף; "כי לא היה חסר הרבה בכדי שיסוג מהרעיון המופלא שלו בשל הצחוק שצחקו עליו". ועם ישראל היה מפסיד אינספור דפי גמרא שנלמדו בזכותו של אותו ילד. סיפור שכזה יכול להתרחש לא רק עם רבי מאיר שפירא אלא עם כל ילד מילדינו. ומרגלא בפומיה של הגה"צ רבי דב יפה מנהלה הרוחני של ישיבת 'כפר חסידים' כי מרן ה'חזון איש' זצ"ל אמר לו: "שכל בן תורה בימינו הוא בספק להיות מגדולי הדור". אבל יש הורים שאם רואים שבנם עושה מעשים שהם בבחינת; "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" גוערים בו ועלולים הם להפסיד לעם ישראל גדול בתורה. ('עלינו לשבח').