שלח לחבר

בס"ד
רבנים.נט

ברוכים אתם בבואכם

חדשות האתר:


פינת הנשים

שלח שאלה לרבנים

הוסף שאלה


הלכות בשמירת העיניים:
נִקוּי רֹאשׁ

הלכות בשמירת הלשון:
לשון הרע בין איש לאשתו

פרשת נשא - שלום בית

שלום בין איש לאשתו (הרב מנחם אזולאי שליט"א)
כדי שישרור שלום בין איש לאשתו מוכן הקב"ה לוותר על כבודו, עד כדי מחיקת שמו הקדוש. פרשת סוטה, שהיא חלק מן הפרשה שלנו, מלמדת על החשיבות הגדולה שמייחסת התורה למשפחה, לשלום בין הבעל לאשתו. התא המשפחתי הוא הבסיס.  הוא היסוד של עם ישראל כולו. אשה שנחשדת כי סטתה מדרך הישר נבדקת באופן מסויים, והבדיקה נעשית בבית המקדש פנימה, המקום המקודש ביותר לעם ישראל, מה שמלמד על חשיבות העניין. בתהליך הבדיקה נמחק שם ה' במים, וכידוע מחיקת שם ה' הינו איסור חמור. זאת אנו למדים מן הפסוק (דברים י"ב): "וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם...ואבדת את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמרות האיסור – ה' יתברך מוותר ומוחל על כבודו.

המדרש מביא מעשה ברבי מאיר  שהיה דורש בליל שבת והיתה שם אישה אחת ששמעה את דרשתו. כאשר חזרה לביתה מצאה את הנר כבוי. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: שומעת הייתי את רבי מאיר דורש. אמר לה: אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו. יצאה לה והלכה. באותו זמן נגלה אליהו הנביא לרבי מאיר ואמר לו בגללך יצאה האישה מביתה, וסיפר לו את פרטי המעשה. הלך לו רבי מאיר וישב בבית המדרש ועשה את עצמו חולה. כשבאה האישה להתפלל שאל אותה רבי מאיר: האם את יודעת ללחוש על העין. אמרה לו: לא. אמר לה: רקקי לי שבע פעמים בפני וייטב לי. ועשתה כן. אמר לה: לכי אמרי לבעלך – אתה אמרת שתרוק פעם אחת והיא רקקה שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: כך מבזים דברי תורה? אמר להם רבי מאיר: לא יהיה כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש נכתב בקדושה אמר הכתוב שימחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כן שכן. ויתור. זה סוד החיים. עלינו לדעת לוותר אחרת עלולים אנו להפסיד. כי מי שתעקש, מי שנלחם ורוצה תמיד לנצח, מפסיד. הוא כועס, דואג, אין לו מנוחה וכמובן שאין לו שמחה. ישמע בזיונו ידום וישתוק – זה אדם שבולם את פיו בשעת מריבה, ועליו נאמר שאין העולם מתקיים אלא בזכותו. מי שמעביר על מידותיו ולא מתעקש, מי שלומד לשתוק גם אם משהו באמת מרגיז אותו. אדם ששומע את חרפתו ושותק, הקב"ה שומר את נפשו ועל ידי זה נתבטל ממנו רעות שהיו צריכים לבוא עליו ח"ו. וידוע בתורת הנפש, כי מי שיודע למחול ולוותר הוא בריא בנפשו, לעומת אדם שמקפיד, כועס, פגיע ורגיש - שבריאותו הנפשית פחותה. רחל אמנו לימדה אותנו על כוחו של ויתור. היא ויתרה בעצם על הכל, על מי שהיה מיועד להיות הזיווג שלה ולקים איתה בית בישראל (שהרי לא ידעה מראש שיעקב אבינו יעבוד שבע שנים נוספות כדי לזכות גם בה). ולמה זכתה? להיות אמא של כולנו, והיא זו שתבשר לנו על הגאולה העתידה. לכן, מידה זו של ויתור יש בה עוצמה רבה – ענוה, צניעות, אחדות, פיוס ואמונה וכו'. להבין שכל דבר שקורה איתנו זהו רצונו של ה'. וכשמבינים זאת, הדבר עוזר לכל אחד בכל תחום בחייו ובמיוחד בחיי המשפחה והזוגיות, כי זה הסוד הטמון בשלום בית שעבורו מוותר הקב"ה על כבודו ומוכן למחוק את שמו.

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ (ד,כו)
כאשר האדם נשאל מדוע הוא ממעט בלימוד תורה ובעבודת ה', לא יחסרו תירוציו, פעם ישיב שהוא טרוד בפרנסתו, פעם אחרת יאמר שמוטרד מבעיות בריאות, או שאר מיני מטרדים והפרעות, אך דרישת ה' אומרת שלפעמים "כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם" – שכל מה שיעשה להם בשליחות הבורא: צרות, טרדות, סבל בכל זאת יקיים האדם "וְעָבָדוּ" – והוא עדיין מחויב לעבוד את ה' גם במצב הזה (רבי שמואל מסלונים).

וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ (ה,ז)
"וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ"-  כאשר מתוודים על החטאים ועושים תשובה אז "וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ"-  של האדם הראשון "בְּרֹאשׁוֹ"-  מובא בזוהר הקדוש שאין בן אדם נפטר מן העולם עד שרואה את האדם הראשון. ושואל אותו אדם הראשון, על מה הלך מן העולם, ואיך יצא נשמתו, והוא אומר לו: ווי כי בשבילך יצאתי מן העולם, דהיינו בשביל שחטא בעץ הדעת ונגזר מיתה לבני אדם. ואדם הראשון משיב לו: בני, אני עברתי על מצוה אחת, ונענשתי בשבילה, אתה, ראה, כמה עבירות וכמה מצות רבונך, עברת ולא קיימת. אבל אם האדם מגיע נקי מעוונות מצד עצמו, רק בגלל חטא אדם הראשון הוא התחייב מיתה, ולכן "הֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ" של האדם הראשון "בְּרֹאשׁוֹ" - דהיינו על רֹאשׁוֹ, שבגללו נגזרה מיתה על האדם.

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ.. אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה (ה,י)
פעולות האדם ועיסוקיו נחלקות לשני חלקים: "חולין" ו"קדשים". מה שהאדם דואג עבור עצמו – זהו ה"חולין" שבחייו, ומה שעוסק בחפצי שמים כגון צדקה וכד' – הוא ואמנם האדם חושב שה"חולין" המה שלו, אבל באמת טועה הוא בזה כי רק "קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" – זה נשאר חלקו מכל עמלו שעמל תחת השמש. וזהו גם כוונת הפסוק בתהלים "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (קיג,ב) – כל ה"הוֹן" שאדם יגע עליו כל ימי חייו ישאר "בְּבֵיתוֹ" ולא ילווהו ליום אחרון, אבל "וְצִדְקָתוֹ" – צדקה ומעשים טובים שעשה האדם "עֹמֶדֶת לָעַד" להגן עליו לעתיד לבוא. (בינה לעתים)  
אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (ה,יב)
הגמרא במסכת נדרים (דף סו ע"ב), אומרת: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני על אחת כמה וכמה, היינו כשהאדם חושד באשתו שהלכה עם אדם אחר, ושלא יהיו ספיקות, התורה מצוה את האדם להביא את אשתו אל הכהן, והכהן משקה אותה מים מאררים, ומוחקים בתוך המים האלו את כל פרשת סוטה, ואפילו שיש בפרשת סוטה את שם ה' המפורש, אמר הקב"ה מוטב שימחה שמי במים, בשביל שיהיה שלום בין איש לאשתו ע"כ, ושמעתי רמז מידידי רבי אברהם שמחון שליט"א, שהסופי תיבות של המילים כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה סופי תיבות שם ה' (שם הויה)  והוא רמז שבעניין של פרשת סוטה מוחקים את שם ה'. (אמרי תורה דף רצג-רצד)

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (ו,ב)
במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן א') מובא: שלא יהיה האדם סבור שהותר לו לנדור ולהישבע בשם ה'! למי כן מותר? למי שהוא ירא אלוקים! יש להבין – שאל המגיד מדובנא זיע"א – מדוע רק מי שהוא ירא אלוקים מותר לו לנדור? והרי פעמים שאדם, ואפילו הוא רשע, רוצה לגדור את עצמו ואת דרכיו ומפני כך הוא נודר! אלא – תירץ המגיד, ניתן להסביר זאת על פי משל: בכפר קטן חיו שני שכנים, האחד היה חוטב עצים עני, ואילו השני היה גנב... כאשר הגיעו בנותיו של החוטב עצים לפרקן, חיתן אותן כמנהג העולם ואף נתן להן נדוניה נאה. ואילו הגנב לא השיגה ידו מעולם די כסף כדי לחתן את בנותיו, והיו יושבות בביתו. הסבר נא לי – פנה הגנב אל שכנו – איש עני ואביון כמוך, כיצד אתה יכול לחתן את בנותיך בכבוד כמנהג העולם? אסביר לך – השיב חוטב העצים – בכל פעם בשעה שנולדת לי בת, אני בונה קופסה עץ חורץ בה חריץ. את הקופסה אני נועל במנעול ואת המפתח אני משליך... ובכל פעם כאשר יש בידי מעט כסף אני משלשל אותו אל החריץ שבתיבה. כעבור שנים בהגיע בתי לפרקה, אני מזמין בעל מלאכה שיפרוץ את המנעול, ושם אני מוצא כסף די הצורך כדי לחתן את הבת בכבוד. עצה זו, אמר הגנב טובה רק בשבילך בעבורי אין היא טובה כלל, כי אף אם אנעל את התיבה במנעול, אם אזדקק למעט כסף, בתוך רגע אחד אפרוץ את המנעול, שהרי פורץ אני מנעולים גדולים וחזקים שעשו אחרים, וקל וחומר שאפרוץ מנעול קטן שעשיתי בעצמי!... כן הוא גם הנמשל, אמר המגיד: כאשר הצדיק ירא אלוקים נודר, כשם שהוא גודר עצמו בכל איסורי התורה, כן הוא נשמר וגדור גם מלעבור על נדרו זה! לא כן הדבר – סיים המגיד – כאשר רשע נודר – כשם שכל איסורי התורה פרוצים בעיניו, יהיה קל בעיניו לפרוץ גם איסור זה – של נדר – שעשה בעצמו!...

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ (ו,כד)
ובמדרש (במ"ר יב,ג) מובא: "יְבָרֶכְךָ"- בממון, "וְיִשְׁמְרֶךָ"- מן המזיקין". וצריך ביאור – מה עניין מזיקין לכאן?  אלא שבגמ' (תענית דף ח') מובא: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", והרי ידוע שהמזיקין שולטים גם בדבר הסמוי מן העין. וא"כ מה יועיל לאדם שהקב"ה יברכו בממון, הלא הברכה זו תשרה רק אם תהא סמויה מן העין, וגם בזה הרי ישלטו המזיקין?  לכן אמר "וְיִשְׁמְרֶךָ"- מן המזיקין" (מדרש יהונתן).


כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (ו,כג-כו)
פירש הגה"ק בעל החתם סופר זיע"א רמז נפלא במקרא קודש שלפנינו. דהנה, הרבה פעמים מתברך האדם ע"י צדיק או אדם גדול, ולא תמיד רואים בחוש כי הישועה באה, וזאת משום המקטרגים שנבראו מעבירותיו 
של אותו אדם שמבדילים בינו לבין הישועה. אך כאן בא הקב"ה והודיע: שלא כך היא בברכת כהנים, כי בברכת כהנים הקב"ה קורע את השטן והמקטרגים הרעים המונעים מהברכות לחול על האדם, וכך יכולים 
הברכות לחול על האדם ללא שום קטרוג או מכשול. וממילא רגעים אלו – של ברכת כהנים, הם נעלים מאד ועל כל אדם לנצלם היטב. וזהו הרמז: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" – הוא שם אד-ני העולה בגימטריא: ס"ה (שישים וחמש). "עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" יוסיפו אותו על מנין "בני ישראל" העולים בגימטריא: תר"ג (שש מאות ושלש) ואז יהיה החשבון יחדיו: תרס"ח (שש מאות שישים ושמונה), "וַאֲנִי  ולזה יצורף חשבון של תיבת "אני" שהוא: ס"א (שישים ואחד) ויחדיו יעלו: תשכ"ט (שבע מאות עשרים ותשע) שהוא כמנין שם: "קרע שטן" העולה בגימטריא: תשכ"ט. ובזה "אֲבָרֲכֵם", שהברכות יחולו ואין שטן ואין פגע רע המקטרג על ברכתם של הכהנים המברכים את עמו ישראל באהבה...

"ברכת כוהנים" -  הקב"ה מצווה על משה, לצוות על אהרון ועל בניו, לברך את עם ישראל ואכן הכוהנים, לפני ברכת כוהנים, מברכים: "...אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה". נשאלת השאלה - מדוע הוסיפו חז"ל את המילה "באהבה" לברכה? מהיכן למדו את החובה לברך באהבה, הרי חובה זו אינה מוזכרת בתורה ועוד, מדוע דווקא את מצווה זו יש לעשות באהבה? מדוע אין מברכים "להניח תפילין באהבה" וכד ?' שאלה נוספת- מדוע בכלל מצווה הקב"ה על הכוהנים לברך את עם ישראל ? אם הקב"ה מעוניין לברך את העם, הוא אינו צריך שליחים . ועוד, וכי אם מישהו יברך את חברו, האם תהיה לזה משמעות? הרי הקב"ה מחליט מה יעלה בגורלו של כל אחד, ולכאורה ברכות לא מעלות ולא מורידות, ואם כן, מה הטעם לברך? החובה לברך ברכת כוהנים באהבה, נלמדת מהזוהר הקדוש בפרשתנו . הזוהר לומד זאת מהפסוק "טוב עין הוא יברך" (משלי כב,ט) אמנם עפ"י הניקוד יש לקרוא "יבורך", אך כיוון שהמילה כתובה ללא האות ו', ניתן לקרוא גם "יברך", כלומר דווקא מי שטוב עין הוא זה שיכול לברך. הזוהר מוסיף, ומלמד שאם לא קיימת אהבה, אז ישנה סכנה לכהן המברך, ומביא הזוהר מקרה, בו עלה כהן לברך את העם, כאשר לא שררה אהבה בין הצדדים והכהן הפך לגל של עצמות. מכאן פוסק המשנה ברורה, סימן קכ"ח ס"ק ל"ז, שכהן שלא שוררת אהבה בינו ובין העם, לא ישא כפיו כי סכנה היא לו. מה הטעם לכך? בפרשת בלק, מספרת התורה על המאמצים של בלעם לקלל את עם ישראל, כאשר הקב"ה פועל לכך שהקללות של בלעם יהפכו לברכות מדוע צריך הקב"ה להתאמץ כביכול להפוך את הקללות לברכות ? הרי הקללות לא ישנו את היחס של הקב"ה לעם ישראל. אלא מסבירים חז"ל, שדברים שנאמרים למטה, עושים רושם למעלה. לדוגמא: כאשר פלוני מקלל את אלמוני, גם אם בשמיים לא הייתה תכונה מיוחדת לגביהם, לאחר הקללה בודקים את שני הצדדים: את זה שקיללו אותו - האם יש מקור לקללה? מדוע זכה לכך וכד' ואם חלילה נמצא צידוק, אז עלול להינזק מהקללה. כן בודקים את המקלל, האם הוא בעצמו נקי. אם לא - חלילה הוא בעצמו עלול להינזק. לכן, קללה עלולה לעשות רושם למעלה. כן הדבר גם לגבי ברכות. כאשר פלוני מברך את אלמוני, נבדקים בבית דין של מעלה שניהם, ומוסיפים לזכויותיהם, את זה שברכו אותו, כי כנראה עשה דבר מה ראוי, ואת המברך בגלל יוזמתו המבורכת. אלא מאי, הגמרא מספרת (סנהדרין דף ק"ה עמ' ב') שכל הברכות של בלעם, חזרו להיות קללות - הקללות שרצה לקלל מלכתחילה. מכאן למדים, שגם כאשר מברכים, חשובה הכוונה בלב, כי אם הכוונה בלב היא הפוכה, או שמדובר בברכה שאינה בכוונה שלמה, הברכה עלולה להפוך לקללה. מכאן החשיבות של קיום אהבה בין המברך למבורך. רק כאשר המברך מברך בלב שלם, בכוונה מלאה ומתוך אהבה למבורך, רק אז תתקיים הברכה בצורה המעולה ביותר. לכן תקנו חז"ל, דווקא בעת ברכת כוהנים, את החובה לאהבה הדדית. ('אהלה של תורה' גיליון 288)

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ (ו,כד) 
בַּעַל "הַעֲמֵק דָּבָר" מַסְבִּיר, שֶׁ"יְּבָרֶכְךָ" וְ"יִשְׁמְרֶךָ" קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה. וְהַיְנוּ, כָּל בְּרָכָה צְרִיכָה שְׁמִירָה שֶׁלֹּא תֵּהָפֵךְ לְרוֹעֵץ בַּעֲבוּר הַמִּתְבָּרֵךְ. וְלָכֵן כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִים עַל גֶּשֶׁם, מְבָרְכִים גַּם שֶׁיִּהְיֶה זֶה "לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה". וְכֵן כָּל בְּרָכָה, אַף שֶׁהִיא בְּרָכָה בְּעַצְמוּתָהּ, יֵשׁ לִשְׁמֹר עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּפְעַל אֶת הַהֶפֶךְ. גַּם בֶּן-תּוֹרָה הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין כְּלִי הַמַּחְזִיק בְּרָכָה יוֹתֵר מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר מִן הַגַּאֲוָה וּמֵחִלּוּל ה'. וְכַמּוּבָן - זָקוּק הוּא לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֶת אֲשֶׁר הוּא לוֹמֵד. בַּעַל נְכָסִים צָרִיךְ שְׁמִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָעֹשֶׁר שָׁמוּר לוֹ לְרָעָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל קֹרַח. אֲנַחְנוּ נְסַפֵּר כָּאן עַל בְּרָכָה שֶׁהָיְתָה אֲמוּרָה לְהַזִּיק, אֲבָל צַדִּיקֵי הַדּוֹר הֲפָכוּהָ לִבְרָכָה: בְּעֵת אֲמִירַת "תַּשְׁלִיךְ" בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, נִגַּשׁ לָרַב יֶלֶד קָטָן, הִצְבִּיעַ עַל נֻסַּח הַתְּפִלָּה שֶׁאוֹמְרִים לְאַחַר הַתַּשְׁלִיךְ, שֶׁנִּזְכֶּה "לְהַמְתִּיק הַדִּינִים תַּקִּיפִים", וְשָׁאַל מַה פֵּרוּשָׁן שֶׁל מִלִּים אֵלּוּ. הָרַב הֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהַחִידָ"א - שֶׁהָיָה רַבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל גַּם בְּתוֹרַת הַנִּסְתָּר וְחִבֵּר אֶת הַתְּפִלָּה הַזּוֹ - הִטְמִין בָּהּ מִן הַסְּתָם כַּוָּנוֹת עֲמֻקּוֹת עַד מְאֹד. אֲבָל הוּא אָמַר לוֹ גַּם הֶסְבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט בְּאֶמְצָעוּת מַעֲשֶׂה מֻפְלָא: חָסִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לָ"אַבְנֵי נֵזֶר" שֶׁלֹּא נִפְקַד בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא. וְהָיָה חָסִיד זֶה מִתְדַּפֵּק בִּתְדִירוּת עַל דֶּלֶת רַבּוֹ, וּמִתְחַנֵּן לְפָנָיו שֶׁיְּבָרְכֵהוּ שֶׁיִּזְכֶּה לְהִפָּקֵד. אַךְ הַגָּאוֹן, מִסִּבּוֹת הַשְּׁמוּרוֹת עִמּוֹ, נִמְנַע מִלְּהַעֲנִיק לוֹ אֶת בִּרְכָּתוֹ. חִפֵּשׂ אוֹתוֹ חָסִיד שְׁעַת כֹּשֶׁר, שֶׁבָּהּ יוּכַל לִתְפֹּס אֶת רַבּוֹ בְּעֵת שִׂמְחָה, וְאָז יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּבָרְכֵהוּ. שָׁעָה שֶׁכָּזוֹ הִזְדַּמְּנָה לְפָנָיו בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, כַּאֲשֶׁר הָ"אַבְנֵי נֵזֶר" הָיָה בְּשִׂיאָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ וּפָנָיו לָהֲטוּ מֵרֹב דְּבֵקוּת. נִגַּשׁ אֵלָיו הֶחָסִיד וְהוֹדִיעַ, שֶׁלֹּא יַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם עַד שֶׁהָרַבִּי יְבָרְכֵהוּ. מִשֶּׁרָאָה הָ"אַבְנֵי נֵזֶר" כָּךְ, אָמַר לוֹ: "הַאִם רוֹצֶה אַתָּה שֶׁאֲבָרֵךְ אוֹתְךָ שֶׁיִּוָּלֵד לְךָ בֵּן שֶׁיִּהְיֶה כֹּמֶר?!"... שָׁמַע הֶחָסִיד אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹ וּפָנָיו חָוְרוּ כַּסִּיד. הוּא הֵבִין שֶׁרַבּוֹ צוֹפֶה בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ אֶת הֶעָתִיד לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ, וְאָכֵן לֹא הִמְשִׁיךְ עוֹד לִשְׁטֹחַ אֶת בַּקָּשָׁתוֹ לְזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא. כַּעֲבֹר תְּקוּפָה מְסֻיֶּמֶת נִפְטַר הָ"אַבְנֵי נֵזֶר", וּבְנוֹ בַּעַל הַ"שֵּׁם מִשְּׁמוּאֵל" הֻכְתַּר בְּכֶתֶר הַמְּלוּכָה בַּחֲצַר סוֹכוֹטְשׁוֹב. יָדַע אוֹתוֹ גָּאוֹן מִצַּעֲרוֹ שֶׁל הֶחָסִיד הַהוּא, בְּיָדְעוֹ שֶׁזֶּה שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁאֵין לוֹ יְלָדִים. פַּעַם אַחַת בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּעֵת הִתְלַהֲטוּת הַשִּׂמְחָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, נִגַּשׁ הַ"שֵּׁם מִשְּׁמוּאֵל" מֵעַצְמוֹ אֶל הֶחָסִיד וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ שֶׁהַשָּׁנָה תִּוָּשַׁע וְתִפָּקֵד בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא!"... וְהִנֵּה - לֹא דַּי שֶׁהֶחָסִיד לֹא עָנָה אָמֵן עַל בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הָרַבִּי, אֶלָּא שֶׁפָּנָיו חָוְרוּ וְהוּא חִשֵּׁב לְהִתְעַלֵּף... רָאָה זֹאת הַ"שֵּׁם מִשְּׁמוּאֵל" וְהֵבִין שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ. הוּא שָׁאַל אֶת הֶחָסִיד עַל מָה וְלָמָּה לֹא עָנָה אָמֵן עַל בִּרְכָּתוֹ וּמַדּוּעַ חָוְרוּ פָּנָיו. לֹא כִּחֵד מִמֶּנּוּ הֶחָסִיד אֶת כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו עִם אָבִיו, הָ"אַבְנֵי נֵזֶר", וְאָמַר שֶׁלְּאַחַר שֶׁהָאַבָּא הַגָּדוֹל רָמַז לוֹ שֶׁבְּנוֹ הֶעָתִיד לְהִוָּלֵד יִהְיֶה כֹּמֶר, לֹא בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד שֶׁיְּבָרְכֵהוּ. הַ"שֵּׁם מִשְּׁמוּאֵל" שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּבָרִים, מְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹנֶה אֶל הֶחָסִיד וְאוֹמֵר לוֹ: "וְאַף עַל פִּי כֵן, רוֹצֶה אֲנִי לְבָרֶכְךָ, וְעַכְשָׁו תַּעֲנֶה אָמֵן!" בֵּרְכוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לְהִוָּשַׁע, וְהֶחָסִיד עָנָה אָמֵן בִּיקוֹד נֶפֶשׁ. חֲמִשָּׁה יְלָדִים נוֹלְדוּ לְאוֹתוֹ חָסִיד. אַרְבָּעָה מֵהֶם נֶהֶרְגוּ בִּתְקוּפַת הַשּׁוֹאָה. הֵם עָלוּ עַל מִזְבַּח-ה' וְקִדְּשׁוּ שֵׁם שָׁמַיִם. הַבֵּן הַחֲמִישִׁי, שֶׁהָיָה הַבְּכוֹר, הִצְלִיחַ לִשְׂרֹד אֶת הַשּׁוֹאָה וְלָצֵאת מִמֶּנָּה בְּשָׁלוֹם עַל יְדֵי שֶׁהִתְחַפֵּשׂ לְ... כֹמֶר. הוּא הָיָה כִּשְׁרוֹנִי בִּמְיֻחָד, שָׁלַט בְּמִסְפַּר שָׂפוֹת, וְכָךְ יָכוֹל הָיָה לְהִתְחַפֵּשׂ לְכֹמֶר וְלַעֲבֹר אֶת אֵימֵי הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם. לְאַחַר מִכֵּן אַף עָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הוּא זָכָה לְהָקִים דּוֹר שֶׁל בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וִירֵאֵי שָׁמַיִם, הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶם וּמְקַדְּשִׁים שֵׁם שָׁמַיִם בְּכָל הֲלִיכוֹתֵיהֶם. מַה לָּמַדְנוּ מִכָּאן? - שֶׁהַצַּדִּיק, בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל, מְסֻגָּל לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים! וְזוֹ הַתְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיב הָרַב לַיֶּלֶד שֶׁשָּׁאַל בִּשְׁעַת "תַּשְׁלִיךְ" עַל פֵּרוּשׁ הַנֻּסָּח "לְהַמְתִּיק הַדִּינִים תַּקִּיפִים". עַל הַבֵּן הַהוּא נִגְזַר שֶׁיִּהְיֶה כֹּמֶר, אֲבָל מִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כֹּמֶר שֶׁל מַמָּשׁ?... בְּכֹחַ בִּרְכָּתוֹ הִצְלִיחַ הַ"שֵּׁם מִשְּׁמוּאֵל" לְהָמִיר אֶת הַגְּזֵרָה, וְלִגְרֹם לְכָךְ שֶׁהַבֵּן 'יֵצֵא יְדֵי חוֹבָה' בְּתַחְפֹּשֶׂת בִּלְבַד... וְאַדְּרַבָּה, בְּכָךְ אַף נִצְּלוּ חַיָּיו. (עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ).

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (ו,כו)
אמרו חז"ל (ברכות נו): הרואה קדירה בחלומו יצפה לשלום. מפני מה דווקא קדירה? אומרים בשם המהר"ם בנעט זצ"ל: משום שאין לך רודף שלום כ"קדירה" – כסיר זה, שעולה בידו לקרב זה אל זה הניגודים החריפים והקיצוניים ביותר – אש ומים. ומוסיפים על כך אמרה: וזה "שכרו" של כל רודף שלום שאמנם שני הצדדים היריבים עושים שלום ביניהם, ואילו הוא עצמו המתווך, יוצא מכל הענין מפוחם, בפנים מושחרות! כשולי קדירה.   מסופר על יהודי ממורמר נכנס אל ביתו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל ותינה לפניו את מצבו העגום בשלום בית מכל הכיוונים וכי לא יכול להמשיך כך יותר..  אמר לו רבי אברהם: "יש לי עצה בשבילך, תיקח אישה שניה", הביט האיש בתדהמה על רבי אברהם . אך הוא חזר שנית על ההוראה: "תיקח אישה שניה"! אבל יש חרם דרבינו גרשום"? תמה האיש.  הסביר לו רבי אברהם: "שלמה המלך ע"ה אומר פרק שלם "אשת חיל מי ימצא" ופירשו חז"ל את כל הפרק על התורה. לפי זה אני אומר לך כי יש לי עצה אחת שמועילה באמת: תתארס עם התורה ואשה זו השניה תקל עליך מאוד! תהיה שקוע בתורה ולבך יהיה שמח בחייך כי אשת חיל זו תרנין את כולך ('ויאמר הנני').