שלח לחבר

בס"ד
רבנים.נט

ברוכים אתם בבואכם ל ניסן התשעז

חדשות האתר:


פינת הנשים

שלח שאלה לרבנים

הוסף שאלה


הלכות בשמירת העיניים:
דַּע אֶת הָאוֹיֵב...

הלכות בשמירת הלשון:
אדם הנאמן לו כבי תרי - כשני עדים

פרשת בא

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ  (י,א)
יש להבין מדוע הקב"ה הוסיף את המילה "אֲנִי", לכאורה די היה לומר "כִּי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ"!
והנה ידוע קושיית העולם - מדוע הקב"ה שלח את משה שוב אל פרעה, אחר שאמר (ט,כז): "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים"? ותירצו המפרשים, שפרעה אמר: "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים", והיינו שלא הודה ברשעתו. ולמדו זאת מכך שלא אמר "ה' הַצַּדִּיק ואנחנו הָרְשָׁעִים". נמצא שהמילה "אֲנִי" מגלה לנו שפרעה נותר ברשעו. ולכן היה צריך שוב התראה. ועתה נבאר הפסוק כך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה", ומדוע צריך שוב פעם להזהירו?  - "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" – כלומר, מפני שלבו של פרעה נותר כבד כשהיה, וזאת ידענו מכך שאמר "אֲנִי"... (מדרש יהונתן). 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ  (י,א)
צריך להבין מדוע העבודה שהוכבד לבו של פרעה - היא סיבה שמשה יבוא אליו? ועוד, מדוע הקב"ה אומר למשה שהכביד את לב עבדיו? אלא שנפסק בגמרא (סנהדרין נז): שבן-נח שעשה עבירה-  אין צריך התראה, ומענישים אותו מיד. אבל דווקא כאשר עובד את העבירה ביחיד, אך ציבור של בני נח שעברו עבירה - אין מענישים אותם אלא לאחר התראה.  וכך יתבאר הפסוק: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה"-  כדי להתרות בו. וקשה, הלא בן נח אינו צריך התראה, ומדוע צריך אפוא לבוא אליו? ומתרץ הפסוק: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו"-וא"כ הם ציבור, ולכן צריכים התראה! (מדרש יהונתן)   

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ  (י,א)
יש השואלים: אם השי"ת הכביד את לבו של פרעה, הרי שניטלה ממנו הבחירה, מדוע אם כן נענש בעשר מכות? משיב רבי אליעזר מטרנוגרד בשם רבי יואל מאליק: ההיפך הוא הנכון! הקב"ה הכביד את לב פרעה רק בכדי שתהיה לו עדיין בחירה. הא כיצד? שהרי כיון שראה פרעה אותות ומופתים מדהימים שנעשו בידי משה ואהרן, מה יגרום לו להחליט בעצמו לשלח את ישראל? הרי הוא מושפע ומפוחד מעונש הבורא. לכן הוכבד לבו של פרעה בכדי שיוכל להתעלם מהאותות ומופתים שראה מקודם, או אז יחליט בעצמו האם לשלח את ישראל אם לאו, משבחר ברע – נענש במלוא חומרת הדין.

אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ (י,ו)
מעשה באברך שחלה במחלה אנושה ר"ל והרופאים אמרו נואש לחיו החליט האיש לנסוע אל הגה"ק ה"חזון איש" זיע"א ולהתברך מפיו, הדרך מעירו אל הגאון היתה ארוכה למדי והאמצעים היו ממנו והלאה, אולם
כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ומשום כך עשה האברך מאמצים למעלה מכוחותיו עד שהצליח לגיס את הסכום הדרוש לנסיעה הארוכה, כשהגיע לבית החזון איש שאלו הגאון האם יש לו הורים? לתשובת האיש כי ברוך ה' זכה והוריו מתגוררים בסמוך לו, המשיך החזון איש להתענין במה הם מתפרנסים? בדחקות רבה, ענה
האיש, נענה החזון איש ואמר בוא וראה חשבונות של בני אדם, חולה אנוש סובל טלטולי דרך קשים, מוציא הוצאות מרובות כדי להתברך מפי אדם, ספק יעזרהו ספק לא, הקב"ה הבטיח בתורתו "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך" הבטחה מפורשת, אמור נא לי סים החזון איש, מתי הוצאת על הוריך
ולו מחצית הסכום שעלתה לך נסיעה זו? נכנסו הדברים אל לבו של האברך והחליט להתמסר למצות כיבוד הוריו מחלתו נעלמה והוא עוד זכה להאריך ימים.



בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ .. כִּי חַג ה' לָנוּ (י,ח-ט)
העיר על כך רבי משה טייטלבוים, בעל ה'ישמח משה': קיים קשר הדוק בין הריש לסיפא בפסוק זה.
שאם מקוים בנו "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ" - אם הנוער הולך יד ביד עם הזקנים, וממשיך בגאון את השושלת המפוארת של האבות - ראוי לומר על כך "כִּי חַג ה' לָנוּ". כי בדרך זו מובטח כל עתידנו -   כיחידים וכלאום.
ובעניין זה אמר פעם רבי יוסף כהנמן, מיישב ישיבת פוניבז' בבני ברק: משה מדגיש כאן במיוחד "בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ", כי בדור הצעיר מונח כל העתיד של עם ישראל. (פרפראות לתורה).

לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ (י,ח-ט)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ - נראה לרמוז בס"ד שמשה רומז לפרעה שלא רק הנערים והזקנים ילכו אלא יקחו איתם גם כסף וזהב - אם נסתכל, נמצא כי האותיות הפנימיות של תיבת "נֵלֵךְ" - נון למד כף עולות בגימטריה 180 כמניין 'כֶסֶף וזָהָב' - רמז משה לפרעה שישראל יקחו גם את הכסף והזהב כמובא בהמשך הפרשה (יב,לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ (י,ח)
אומר ה'נועם אלימלך' אם אדם מביא איתו את שנות נעריו, הריהו יכול לילך ולעלות בזקנתו. ע"י "נְעָרֵינוּ"
אפשר להיות בבחינת הולך גם "בִזְקֵנֵינוּ" - לפי שאפשר לומר: "אשר ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו". 

וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם (י,יט)
קשה מדוע הוצרך רוּחַ חָזָק מְאֹד לשאת את הארבה, הרי כשבא הארבה למצרים נאמר (י,יג):
וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים.. וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה", רוח רגילה הביאה למצרים, ומדוע לשאת אותם צריך "רוּחַ חָזָק מְאֹד"? אלא, הארבה היה לו נחת רוח גדול להנקם מאויבי ה' ועמו, ועל כן בבואו לא הוצרך רוח חזק דבא בשמחה וברצון, אבל בסילוקו הוצרך רוח חזק כדי לשאתם בעל כרחם שלא בטובתם, דמיאנו לצאת. 
כתב בספר "כרם דל" רמז לזה "וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה", ר"ת: 'הנאה', לומר לך כיון שהיה הנאה לארבה לבוא על מצרים היה די ברוח רגילה כדי להביאם, אבל בהוציאם היה צריך רוח חזקה. ("אהל יצחק")

מכאן ילמד האדם קל וחומר בעצמו אם הארבה שלא נברא כדי לקיים מצוות כך, האדם שתכלית ביאתו לעולם היא לעשות רצון בוראו, כמה קשה צריך להיות לו כאשר צריך לצאת מבית הכנסת ומבית המדרש. ויעשה מבחן לעצמו מתי הוא צריך את ה"רוּחַ חָזָק מְאֹד"-  לשאת אותו, האם בכניסה לבית מדרש או ביציאה?..  (אוצרות התורה-  שמות דף עב).

וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' (יב,יא) 
מדוע נאכל קרבן הפסח דווקא בחיפזון? מסביר רבי נתן נטע שפירא מקראקא - ה"מגלה עמוקות" בביאורו לתורה דבר מעניין: בכתבי הקבלה מבואר שחטאו של אדם הראשון יכל להימנע אילו היה מחכה עד כניסת שבת (הוא אכל מן העץ ביום שישי, שעתיים לפני כניסת שבת) שאז היה הקב"ה נותן לו לאכול מעץ הדעת בהיתר. מכיון שנחפז לאכול מעץ הדעת ירדה מיתה לעולם. לכן דוד המלך, שהיה גלגולו של אדם הראשון ותיקונו בעולם, אמר בתהלים: "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב" – בשל כך שנחפזתי לאכול מעץ הדעת בגלגולי כאדם הראשון – הבאתי לידי כך שכל בן אדם ימות בשלב כלשהו ואי אפשר לסמוך על דבריו לחלוטין, הוא יאמר לך "מחר ניפגש" ואינו יודע שבאותו הלילה ימות, חלילה וחס. זהו סוד אכילת קרבן הפסח שנאכל בחיפזון. ויותר מכך, זה סוד עשיית המצות במהירות ובחיפזון שלא יחמיץ הבצק. כדי לתקן בחיפזון זה מידה כנגד מידה את חפזונו של אדם הראשון.

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם (יב,יג)
על הפסוק (קהלת ט יד-טו): "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ". דרשו במדרש  (קה"ר ט,כא):
"עִיר קְטַנָּה"  - זו מצרים, "וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט" אלו ישראל, שנאמר (עקב י,כב): "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה" וגו'. "וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל"  - זה פרעה, "וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים"  -שגזר גזרות קשות וכו'. "וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם" זה משה... "וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ" שנאמר: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (יב,ז). מקשה החתם סופר, כיצד משה רבינו על ידי הציווי לתת את הדם על המשקוף והמזוזות מילט את מצרים, הרי בציווי זה היה משום הצלה לעם ישראל לבל יבוא המשחית לביתם? ומחדש החתם סופר, כי מרושם הדם שנתנו ישראל על שתי המזוזות והמשקוף, נמשכה חיות למצרים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים גם לאחר יציאת ישראל ממצרים. וז"ל: לפי עניות דעתי, ראו חז"ל שלפי טבע הענין היה ראוי שתחזור מצרים לתוהו ובוהו, על ידי שלקטו ישראל משם כל הכסף, היינו את כל ניצוצי הקדושה... ואיך נשארה המדינה על כהונתה? וחשבו חז"ל, כי רצה הקב"ה שלא תיחרב לגמרי מפני שהיתה לנו אכסנאי בשעת הדחק. לכן ציווה לתת דם פסח על המשקוף ומזוזות פתחיו, ומרושם הדם שנשאר. נשארה קדושה במצרים שבזכותה יכולים להתקיים בעולם, ועל ידי זה מילט משה את העיר בחכמתו. 

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף (יב,ז)
האלשיך הקדוש זצ"ל שאל, מדוע כאשר ציוה הקב"ה את משה רבינו לומר לעם ישראל לתת את הדם, הקדים הקב"ה את שתי המזוזות למשקוף, שנאמר: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף". ואילו משה רבינו שהוא מצוה את עם ישראל, מקדים את המשקוף לשתי המזוזות, שנאמר (יב,כב:  "וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" ותירץ וז"ל: הנה שמעתי אומרים, כי שתי המזוזות הן כנגד זכות משה ואהרן
והמשקוף כנגד הקב"ה, אלא שבענוותנותו יתברך הקדים את משה ואת אהרן ואמר מזוזות תחילה,
ומשה עשה את שלו והקדים המשקוף שהוא רמז להקב"ה. 

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים (יב,יא)
מסופר על הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א הידוע בכינויו 'החיד"א', באחד ממסעותיו לאיטליה, הפליג עמו סוחר יהודי שהוביל למדינה זו מלאי גדול של גבינה לא כשרה, השתדל הסוחר להשיג מן החיד"א "הכשר" לסחורתו, כדי שיקל עליו למכור אותה בקהילות ערי איטליה. אולם החיד"א ידע, שאין הגבינה כשרה ודחה בתוקף הצעות מפתות שונות. כיון שכך, החליט האיש לכפות על החיד"א הוצאת "הכשר" בכח הזרוע, הוא שכר כמה ממלחי האניה ואלה התנפלו על החיד"א באמצע הלילה, ואיימו להשליכו לתוך הים אם לא יתן לסוחר את מבוקשו, בלית ברירה, נאות החיד"א להוציא כתב "הכשר" לסחורתו של האיש הרשע,
וכתב לאמור: הגבינה של פלוני כשרה למהדרין יאכלו ענוים וישבעו וכו', ובסיום הוסיף: הכותב וחותם ביום ג' לסדר "וכה תאכלו אותו מתניכם חגורים" וגו' בסדר שמו"ת שנת תקי"ג. כשהגיע סוחר הגבינה לאיטליה פירסם ברבים שבידו גבינה מארץ הקודש, הכשרה למהדרין מן המהדרין בהכשר הגאון המפורסם בכל תפוצות ישראל החכם חיד"א, וכפי שנהוג בישראל הוזמן הסוחר להציג את ה"הכשר" שבידו בפני רב המקום. הרב קרא בעיון רב את נוסח ה"הכשר" שהוגש לו, וכשהגיע למשפט המסיים תמה על שום מה הוסיף החיד"א
את המילים "בסדר שמו"ת" לאחר הזכרת הכתוב "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים", הרי כל אדם יודע שפסוק זה נמצא בפרשת "החודש הזה לכם" בשמות י"ב, ומדוע כתב את המילה "שמות" בר"ת? הרהר הרב שעה ארוכה עד שנתחוור לו כי במלה "שמו"ת" התכוון החיד"א לראשי התיבות "שנים מקרא ואחד תרגום", עיין הרב בתרגום אונקלוס על אותו פסוק ומצא שם "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים" - "חרציכון יהון אסירין", פירש לעצמו את דברי התרגום חריצי הגבינה יהיו אסורים, מיד ציוה הרב לאסור את הסוחר בבית המאסר שברשות הקהילה, ולאחר חקירה בענין, הודה הסוחר שהוציא את ה"הכשר" מידי החיד"א בדרכי כפיה ואלימות. קם הרב ממקומו בהתרגשות ובירך על החיד"א "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו".

וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם (יב,ל)
מה זאת "צעקה גדולה"? וכי יש צעקה קטנה או גדולה? כך ביאר בטוב טעם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל: בא הכתוב ללמדנו שהיו הרבה צעקות במצרים. וזאת יש לנו ללמוד מדברי הכתוב (יא,ה): "וּמֵת כָּל בְּכוֹר" - וכפי שדרשו חז"ל שאפילו בכור לאב גם הוא מת. ומכיון שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים, נמצא שאותו ולד הוא בכור לאביו. אם כן ממילא הרבה בכורים היו בכל בית וכולם מתו. ומכיון שבמכת בכורות הבינו בעליהן שאותם ילדים שמתו הם לא בניהם, אלא בני אחרים - או אז התפתח מריבות ביניהם בקשר להתנהגות האשה המצרית. וזה מה שנאמר: "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם" - ללמד שהיה ריבוי של צעקות. לא רק צעקה אחת על מות הבנים, אלא עוד צעקות על הנשים שלא היו נאמנות לבעליהן.



וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (יב,לה)
גמרא ערוכה היא (כתובות לג): ש"אין אדם מת ומשלם". ואם כן, נשאלת השאלה כיצד נידונו המצרים בשני העונשים גם יחד – ממון ומיתה. תשובה לכך מביא רבינו יהודה רוזאניס זצ"ל בספרו 'פרשת דרכים', ע"פ דעת רבנן שנפסקה ההלכה כמותם, כי כל הדין ש"אין אדם מת ומשלם", הוא דוקא בעונש של מיתה בידי אדם, אולם במיתה בידי שמים - אדם מת ומשלם. ולכן, כיון שהעונש של "מת על שפת הים", הוא היה בידי שמים, אם כן יכולים המצרים שיענשו גם בממונם: "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".

וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (יב,לו)
איתא במדרש רבה בשלושת ימי אפילה של מכת חושך, נתן הקב"ה את חן העם בעיני המצרים, ובצאתם ממצרים השאילום כלי כסף וזהב ושמלות, משום שהיו ישראל נכנסים במכת חושך לבתי המצרים וראו היכן נמצאים כל כליהם. וכשבאו לצאת אם היו ישראל אומרים להם את מקומו של החפץ, אמרו המצרים אם היו
רוצים ישראל לשקר בנו היו נוטלים אותם בימי החושך ולא היינו מרגישים, שהרי ראו אותם כבר, ומעתה מפני שלא לקחום ללא דעתנו, כך יחזירו לנו, והיו משאילים להם. ומכאן נלמד את חובת הזהירות מן הגזל, שאע"פ שהיה ביכולתם של ישראל לגזול מבתי המצרים, נזהרו ולא לקחו. וע"פ מדרש זה יש לבאר את מה שאמר דוד המלך בתהילים (קה,כח): "שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ", דהיינו שזה שבחם של ישראל לא מרו את דברי ה' ונזהרו מן הגזל. וכתבו המפרשים שכל זמן שגזל ביד האדם, צריך לחזור לאחר מותו בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו, ומי שחוטא בעוון הגזל הורס את יסודות התורה ועוקר שורש האמונה שכל המצוות תלויים בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל. ר' שלמה בלוך שמע מפי "החפץ חיים" את הסיפור המופלא, אודות הדיבוק שהוציא ר'  חיים מוולוז'ין. והנה המעשה:
לעשיר אחד היה שכן עני, וביום בהיר נכנס בתוך העני דיבוק ומאז ואילך היה מגיע העני לבית העשיר צוחק עליו ומלגלג עליו ומשפילו לעיני כל. לבסוף החליט העשיר לשים לזה קץ, הוא תפס את העני בכוח והביאו לפני ר' חיים מוולוז'ין. מי אתה? שאל ר' חיים את הדיבוק. הייתי מלמד בבית אביו של אותו עשיר השיב הקול, ופעם אחת ערך עשיר זה עיסקה עם גוי, ורימה אותו בעשרת אלפים רובל, ואני שימשתי עד בעיסקה זו. וכאשר הגעתי לשמים, פסקו שמעשי ראויים, אולם בגלל גניבה זו עלי לרדת בחזרה עד שהעשיר ישלם
את חובו. העשיר שמע זאת והחל לצעוק: רמאי ונוכל! הרי אני יודע שעברת על הרבה עבירות ומדוע אתה אומר שהתגלגלת בגלל חתימה אחת? והקול השיב: אתה צודק, אומנם כל ימי חטאתי אך לבסוף זכיתי לשוב בתשובה, ולמדתי תורה לשמה, וכאשר הגעתי לשמים נתברר לי כי מחלו לי בשל כך על כל מעשי הרעים מלבד על הכסף, עליו א"א למחול. ונתגלגלתי בעוה"ז כדי להסדיר את התשלום. ואכן גזל ואפילו של פרוטות, אינו נותן מנוחה בעולם העליון! (עלון 'פניני בית הלוי' גיליון 315)

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (יג,ב)
רמז נאה היה אומר רבי מרדכי דוב טברסקי זצ"ל מהורנוסטפול: "קַדֶּשׁ לִי" - הקב"ה מודיע ומגלה דעתו, 
כשהינך בא להתקדש לפני, עליך להיות חדור בהכרתך - "כָל בְּכוֹר" - כל יהודי ויהודי הוא גדול וחשוב יותר ממך. "פֶּטֶר כָּל" - קודם כל, "רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" - עליך להיות בעל רחמים על בני ישראל. "בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" - אם תרצה לעשות הבדל וביקורת בין יהודי ליהודי, ותאמר איש זה מתנהג כאדם ואיש זה נוהג כבהמה, "לִי הוּא" - ענין זה שייך רק לי - להקב"ה שבוחן ליבות וכליות ויודע יצרי ומעללי איש, ולכן אומר הקב"ה: השאר את הביקורת לי, לך אין רשות לבקר להבדיל בין איש לאיש אם אין אתה יודע כיצד לעשות זאת על הצד הטוב ביותר ואם אינך מוסמך וממונה לכך. עליך לכבד ולרחם, ליקר ולרומם את כולם באין כל הבדל, ולדעת ולזכור תמיד שכל יהודי יהיה אשר יהיה הוא בן חביב לבורא כל העולמות וצריך להיזהר בכבודו עד כמה שאפשר. אחים ואחיות יקרים, כבר כמעט אלפיים שנה לחורבנו של בית מקדשינו ותפארתנו שנחרב בעיקר בגלל שנאת חינם. בואו ונחיש את בנין בית הבחירה בכך שנרבה אהבה ואחווה, שלום ורעות, נזהר ונכבד כל יהודי באשר הוא ונמשכהו בעבותות האהבה לחיק התורה והמצוות, להסתופף תחת צל השכינה בחסותו 
של בורא עולם. 

דווח על בעיה