חסד של אמת: ((ככה זה נראה)) – פעם אחת השתתפתי בהלויתו של אחד מנקיי הדעת מירושלים. לאותו נפטר היה ידיד ורע משכבר הימים, שהיו נאהבים ונעימים בחייהם, ושעבדו במחיצה אחת במשך שלשים שנה. לפתע ראיתי שידידו זה פורש מן ההלויה, שהיתה בתחלת דרכה, אינו מלוה את חברו המנוח לבית עולמו כראוי, ובמקום זה נכנס לחנות פרחים שהיתה בסמוך, כדי לקנות עציץ... חשבתי בלבי: הכך ינהג ידיד לחברו הקרוב שהטיב עמו בחייו, ולא יגמל עמו חסד של אמת כלום אינו יכול למצא שעה אחרת לקנות את העציץ, והוא צריך לקנותו בעת ההלויה דוקא. ((האם אתה מסוגל לדון מקרה כזה לכף זכות ?)) ((סוף הסיפור)) - כדי לא לעבור על הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך'', נגשתי אליו והוכחתיו על פניו ואמרתי לו: ילמדני ואדע גם אני, הלא שנים היית רע כאח למנוח, ומדוע פרשת מהלויתו כדי לקנות עציץ. הסביר לי אותו יהודי ואמר: מזה שנים מטפל אני במצורע זה אשר מת אתמול. מטעמים מובנים החליטו הרופאים, שאינם יהודים, לשרוף את כל בגדיו וחפציו, שבכללם היה זוג תפלין. התקוממתי בכל לבי שישרפו את התפלין, ואז סוכם ביני לבין הרופא, שעד שעה שתים עשרה בצהרים אביא עציץ, והתפילין יונחו בתוך העציץ העשוי חרס, ויגנזו בתוך האדמה כדין. מוכרח הייתי איפוא לרוץ ולקנות את העציץ על מנת לקבור את התפלין. מאז הוסיף ואמר רבי אריה קבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות... (ר' אריה לוין – איש חסיד היה)