כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי (כא,ב)

בעל ה"אבני נזר" מדקדק, מפני מה נקטה התורה לשון "עבד עברי" ולא עבד ישראלי, כפי שמופיע בכל התורה כולה. וביאור הדבר הוא שורש השם "עברי" נאמר על מעלת אברהם אבינו, וכן על בני ישראל, שבכוחם לעמוד כנגד כל העולם כולו. "כל העולם כולו מעבר אחד והם מעבר השני".  כוח זה הוא החירות האמיתית, כי האדם אינו משועבד לדעות ולהשפעות זרות והן אינן עושות עליו רושם כלל. דבר שנראה לו "אמת", הריהו דבק בו ללא סייג, גם אם הוא יחיד כנגד כולם. זהו ה"בן חורין" האמיתי. לפיכך, בפרשת עבד עברי, שאינו יכול להשתעבד ליותר משש שנים, וזאת משום שהוא במהותו "בן חורין" – ולא "עבדים לעבדים", נקטה התורה לשון "עברי", שם המורה על מהותו של האדם מישראל – בן חורין. 

אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (כא,ג)

אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא- כלומר אם אדם דואג רק לגוף שלו, מה לאכול ומה לשתות, ולא לנשמה.., בְּגַפּוֹ יֵצֵא- כלומר יצא כמו שהוא בא רק עם גַפּוֹ- עם הכרס שמילא במאכלים במשך חייו וערום מתורה ומצוות, אבל "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא"- שנמשלה התורה לאֵשֶׁת חַיִל, כלומר אם הוא למד תורה, ועשה מצוות ומעשים טובים במשך חייו אז "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ"- כלומר בזכות שעבד על הרוחניות שלו, ועסק בתורה, וקיים מצוות ומעשים טובים, הם יעידו עליו בשמיים ויבואו לקדם את פניו בעולם הבא (כמובא במסכת עבודה זרה דף ה' עמוד א' "שכל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא").

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב (כא,יח)

יש לפרש את הכתוב בדרך זו: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים" – בא לרמוז אל יצר הטוב ויצר הרע שמריבים תמיד זה עם זה. יצר הטוב רוצה להוליך את האדם בדרך ישרה, ויצר הרע רוצה להוליך את האדם בדרך רעה. "וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" – צריך האדם להתגבר על רעהו שהוא יצר הרע ולהכותו, ונקרא "רֵעֵהוּ", משום שהוא בא אליו בצאתו מרחם אימו. "בְּאֶבֶן" – על ידי אותיות התורה, שכן בספר יצירה קורא לאותיות אבנים. "אוֹ בְאֶגְרֹף" – על ידי תשובה, שכן בשעת הוידוי מכים באגרוף כנגד הלב. "וְלֹא יָמוּת" – אין צורך להמית לגמרי את יצר הרע ולהיות פרוש מכל ענייני עולם הזה, כי לפעמים צריך להתענג בעולם הזה כגון בשבתות וימים טובים, או להברות עצמו לעבודת ה'. אלא "וְנָפַל לְמִשְׁכָּב" – יעשהו כמו הנופל למשכב שהוא  מסור בידו... (ישמח ישראל).

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת (כא,יח)

"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים" – בא לרמוז על יצר הטוב ויצר הרע שנלחמים תמיד זה עם זה. "וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" – כדי לנצח את היצר הרע צריך האיש להכות את יצר הרע: "בְּאֶבֶן" – רמז לעשרת הדברות כנאמר(שמות כד,יב): "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן", וכתב רש"י: "כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדיברות" 

לכן בעזרת קיום המצוות ינצח האדם את היצר הרע כי "מצוה גוררת מצוה". ועוד אפשר לרמוז "בְּאֶבֶן" -לגמרא בקידושין (ל,ב): "משכהו לבית המדרש אם אֶבֶן הוא נימוח" אוֹ "בְאֶגְרֹף"- על ידי תשובה, שכן בשעת הוידוי מכים באגרוף כנגד הלב. "וְלֹא"-אם לא הצלחת עדיין להתגבר על היצר הרע, "יָמוּת" – תזכר ביום המיתה ובכך תינצל מיצר הרע. (כמובא בברכות ה,א) .

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר (כא,לג)

מסופר על הסבא מסלבודקה שראה פעם את אחד מבחורי ישיבת סלבודקה, שהתכופף להרים פיסת נייר על הרצפה בישיבה, בחשבו כי מדובר ב"שמות" הטעונים גניזה. אולם כשנוכח לדעת שפיסת הנייר הכילה דבר חולין השליכה שוב לארץ. הבחין הסבא מסלבודקה בהתנהגותו של הבחור, קראו אליו והוכיחו: איך אתה מעז לעשות כן? והלא אתה מזיק ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם. תמה הבחור, וכי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים? הסביר לו הסבא: "בור" אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה בחברך העלול להיהרג או להינזק. גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה, הנך "מזיק", שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו, ואתה מתחייב על כך משום "בור". יתר על כן, אף שלא אתה הוא בעל הנייר הזה ולא אתה השלכת אותו בראשונה, אלא אדם אחר, אבל מכל מקום אתה הרי הגבהת אותו, ובגמרא אמרו: ההופך את הגלל ברשות הרבים, חייב השני בהיזקן, משום שסילק מעשה ראשון.. נמצנו למדים מהמעשה הנ"ל, עד כמה צריך האדם להיזהר מאוד לבל יגרום נזק וצער לחברו, שכשם שהוא לא רוצה שיגרמו לו נזק וצער, כך גם צריך להיזהר לגבי הזולת, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. 

אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה (כב,ג)

במשנה מסכת בבא קמא (פרק ט׳ משנה ה׳( אומרים חז״ל: הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי! ומבארים המפרשים שאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו. יש להבין - שאל הגאון מווילנא - מדוע נקט התנא ואמר: ״אפילו למָדָי״, מה הרבותא שיש במדי יותר מבשאר המקומות, ומה בא התנא להשמיענו מכך? אלא - השיב הגר״א - בספר ישעיהו (יג,גז) נאמר: ״הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ", ללמדנו בא שאפילו בגזילה כזו שלגבי הנגזל אינה חשובה לכלום, כגון שהוא נמצא במדי שם כסף וזהב מצויים לרוב ולא נחשבים למאומה, גם אז מחוייב הגזלן להשיב את אשר גזל!

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם, אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (כב,ו-ז)

אומר החת"ס זצ"ל "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר". אין איש אלא הקב"ה שנאמר "ה' איש מלחמה". ומי זה "רֵעֵהוּ" – זה אנחנו. עם ישראל! מה הוא נתן לנו? "כֶּסֶף" – כפשוטו ממון, ו"כֵלִים" – האיברים של הגוף. ולמה הוא נתן לך את זה? כדי "לִשְׁמֹר"! שמור על העיניים שלך שלא יסתכלו במה שאסור. שמור על הרגליים שלך שלא ילכו לאן שלא צריך! ושמור על הכסף, תשתדל לקיים בזה חינוך הבנים, תשמח את אשתך... תעשה עם זה דברים טובים! אבל בסוף מה קרה...? "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" – הלך היהודי והשתמש גם בכסף וגם באברים שלו לדברים לא טובים, והוא גנב מהקב"ה. "אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב" – אם היהודי הזה יימצא...

"יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם" – לא רק שהוא יסבול בעולם הזה, אוהו מה שיחכה לו לעולם הבא... אבל... "אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב " – איך הוא לא יימצא? הוא עשה תשובה! והקב"ה הרי מקבל תשובה, ורוצה בתשובה, ואפשר לעשות את זה... אז אם הוא עשה תשובה אחרי שהוא גנב, הרי הוא בדרגתו יותר מהצדיקים שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד... לכן "אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב", אז "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים". הוא נהיה קרוב יותר לקב"ה. אבל יש רק תנאי אחד: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ". זה הכל נכון בין אדם למקום, אבל בין אדם לחבירו... אומר הקב"ה: תסלח לי, אבל קודם כל תסתדר איתו, אחר כך נמשיך הלאה... פגעת באדם כלשהו, אתה חייב לפייס אותו... אם הסתדרת איתו זה מצויין, אבל לא תקבל עזרה בדבר הזה. אתה חייב להתמודד עם זה לבדך! אבל למה שאדם יסכים לסלוח למישהו שעשה לו רע?! כי אם הוא מבין שזה הקב"ה שעשה לו את הרע, הוא יודע שמי שפגע בו זה רק השליח, וממילא הוא לא אשם! מי שמבין את זה, ומוחל, "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים"!

וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (כב,ז)

"וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים" במה יכול "בַּעַל הַבַּיִת" פשוט, סתם יהודי שאינו לא למדן ולא חסיד, להתקרב אֶל הָאֱלֹהִים? "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" אם אינו נוגע במה ששייך לחברו, זהו לבד די חשוב ומספיק כדי להיות קרוב אל האלקים. (ר' מאיר מפרימשלאן).

וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (כב,ז)

הגמרא (שבת לא,א) אומרת: בשעה שמכניסין אדם לדין שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה".. לעומת זאת בגמרא (סנהדרין ז,א) נאמר: "אין תחילת דינו של אדם נדון אלא על דברי תורה".

ולכאורה יש כאן סתירה – האם תחילת דינו של אדם היא בענייני משא ומתן באמונה, או על לימוד תורה?

אלא הסביר הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זיע"א מפסוק זה ניתן ליישב את הסתירה: כי תלוי מי הוא אותו אדם, אם הוא רב או דיין או תלמיד חכם, אז כשמגיע לבית דין של מעלה, שואלים אותו, האם עסקת בתורה, אבל אם "וְנִקְרַב 'בַּעַל הַבַּיִת' אֶל הָאֱלֹהִים, אותו כבר שואלים "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ", כלומר האם נשאת ונתת באמונה.. (פנינים). 

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (כב,כד)

רבינו הבן איש חי זצ"ל מפרש עפ"י משל לאב ששאל לבנו הפקח: אם ירדו על גג ביתינו עשרה עופות ויבואו ציידים שיירו לכיוונם, והמיתו ארבעה מהם, כמה ישארו על הגג? ויען הבן ויאמר: ארבעה. גער בו אביו: מדוע מיהרת להשיב בטעות, הן אם תחסיר ארבעה מתוך העשרה נשארו ששה! ענה הנער, כי השישה החיים יעופו מחמת הקול הגדול של רובי הציידים, ולא ישארו אלא אותם ארבעה שמתו כל קול שבעולם לא יצליח להזיז אותם.. הוי אומר הממון הפרטי הצמוד אלינו כל כך, יכול להתעופף בן רגע ולהיעלם, ואיננו. ורק הממון אשר פיזר לצדקה ולכל צורך מצוה נשאר עמו לעד ושום מעשה לא יוכל להוציא אותם מנכסי הנותן. ובזה יתפרש הפסוק: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", אותו הממון שתתן בתורת גמילות חסדים לנצרכים לעניים ולנזקקים, הוא היחיד שיכול להיקרא "עִמָּךְ" הוא לא ייצא מרשותך לעולמים, אך כל שאר הכסף שנשארו כביכול ברשותך-אין אתה יכול לבטוח שהם "עִמָּךְ" יכול הוא לפרוש כנפיים ולעוף לידי אחרים.

בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי (כב,כח)

בפרשתנו מוזכרת מצות פדיון הבן כמו שכתוב: "בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי". כל מי שהיה במעמד פדיון הבן, לבטח תמה על אחת השאלות ששואל הכהן את האב (אבי הבן): את מה אתה רוצה יותר את בנך בכורך או את חמשת הסלעים שאתה מחויב לפדות בהן את בנך בכורך? ולכאורה לא מובנת השאלה שהרי כל אבא נורמלי יעדיף את בנו בכורו ויתן תמורתו חמש סלעים לכהן בחפץ לב ובמתנה גמורה. הצדיק הקדוש רבי חיים מרדכי מנדבורנה זצ"ל מסביר, שהשאלה ששואל הכהן היא עמוקה יותר וחדה ביותר. הרבה אנשים עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, וכשהם חוזרים לביתם, פעמים רבות הילדים כבר רדומים, ואם הילדים עודם ערים, והאבא סחוט ועייף, רעב ומעוצבן מהיום הקשה והמפרך, ואין לו פנאי לילדיו חביביו. פעמים שישנו מוסד תורני המקנה ערכים ודרך ארץ הרחוק מהבית, וצריך להוציא הוצאות על הסעות הילדים, האבא (או האמא) מעדיף לשלוח את ילדיו למוסד הקרוב לביתו אך שהחינוך שם קלוקל, המנוכר מתורה ולמצוות. על זה באה השאלה של הכהן בפדיון הבן- עת התחלת חייו של הרך הנולד. אבא יקר מה אתה רוצה יותר את בנך בכורך או את חמש הסלעים- האם אתה מעדיף את חינוך ילדיך או שמא על כספך אתה חס? האם משאלתך ורצונך שילדיך יגדלו לתפארת המשפחה ולתפארת עם ישראל או אולי ברצונך להוסיף עוד כמה אפסים לחשבון הבנק? האם עתיד ילדיך הרוחני והגשמי חשוב לך או אולי גורל רכושך וממונך לנגד עינך? האם תעדיף להשקיע את כוחך, מרצך ונפשך בטיפול וחינוך ילדיך או שמא העבודה היא חייך?, אחים ואחיות יקרים, הילדים הם פקדונות יקרים עד מאוד הדורשים השקעה וטיפול תמידי, בואו ונדע היכן להשקיע את כוחנו, מרצינו וממונינו, ונזכה לפירות טובים ומבורכים-  ילדים מחונכים ומוצלחים! (עלון 'ישא ברכה' גיליון 208).  

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (כב,כח)

"מְלֵאָתְךָ" – זהו רצונו של האדם, "וְדִמְעֲךָ" – אלו דמעותיו. אם באמת הנך רוצה דבר, עד כדי כך שהנך מוריד עליו דמעות, בוכה ומתחנן לפני בוראך לקבלו, הרי ש"לֹא תְאַחֵר" לקבלו! אדם שרוצה באמת ומתחנן לפני בוראו לקבל סיעתא דשמיא – בוודאי יענה מן השמים!

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (כב,ל)

במכילתא מקשים: ולמה לכלב? ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר ״ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו״, אמר הקדוש ברוך הוא תן לו שכרו! יש להעיר, כי הכלב הוא בעל חיים נחות דרגה ואינו בעל חשיבות מיוחדת, ומעשה זה שעשו הכלבים בזמן יציאת מצרים היה ב״שב ואל תעשה״, שהרי רק לא חרצו לשון לבני ישראל ולא נבחו, ואף על פי כן אלפי שנים עברו מאז אותו מעשה שעשו הכלבים, ועד היום מחוייבים אנו בהכרת הטוב כלפיהם, ומשום כך משליכים בשר טרפה לכלבים. זכותם של הכלבים עדיין לא תמה! על אחת כמה וכמה אדם שהוא בחיר היצירה, כאשר הוא מקיים מצוה אחת ב״קום ועשה״, לומד תורה, גומל חסדים או מקיים כל מצוה מתרי״ג מצוות התורה - מה רב שכרו! עד אין שיעור! 

הצלה בעולם האמת

לאחר שיסיים האדם את תפקידו עלי -אדמות, ישאיר הוא אחריו את כל הנכסים: הבית שרכש, הבגדים, הרכב, ויתייצב הוא לדין בשמיים רק עם המעשים טובים והמצוות שעשה בחיי חיותו. כדברי חז"ל: "אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים". לפניכם מעשה מדהים שהובא ב'האמת היחידה 2' הממחיש לנו זאת: "היה זה ביום בהיר. תושבי העיר קולביצק שבפולין, התעוררו לבוקר קשה במיוחד. ממשלת פולין החליטה על סלילת כביש שיעבור בדיוק באיזור בית העלמין היהודי של העיירה. מה הם יעשו כעת עם הנפטרים רבים השוכבים באיזור זה?... נציגי הקהילה היהודית ניסו את כוחם אצל שלטונות פולין, אך מאמציהם עלו בתוהו. לאנשי החברא קדישא לא נותרה ברירה אלא לפתוח במלאכה הקשה של העברת הקברים לצד אחד של בית העלמין. החפרנים החלו לפתוח את הקברים, עד שהגיעו למצבה ישנה שעמדה באחת השורות האחרונות. על המצבה היה חקוק השם: יעקב בן ר' שמעון, ללא תוספת הם החלו לחפור באדמה במצבה העתיקה נוספת של תיאורו. הם החלו לחפור באדמה במצבה העתיקה ונדהמו מהמחזה שנגלה לעיניהם: הם גילו ארון שנראה ממש כחדש, כאילו נקבר הם פתחו את מכסה הארון ונדהמו כפליים... הגופה היתה שלימה לחלוטין. אך משום מה דבר מוזר היה בה – במקום תכריכי פשתן לבנים, היה המת עטוף בגלימת כומר שחורה!. מיד רצו הקברנים בבהלה אל רב קהילה, הצדיק ר' יצחק איצק וסיפרו לו על הפלא הגדול. הרב סירב להאמין ועשה את דרכו אל בית העלמין על מנת לראות זאת במו עיניו ואף הוא... הזדעזע מהמראה!. הרב לא נרגע. הוא התענה תעניות רבות והתחנן כדי שיגלו לו משמיים מה סודו של נפטר זה יעקב בן ר' שמעון. והנה, באחת הלילות, סיפר הרב איצק, הופיע בחלומות הנפטר וסיפר לו את סודו: דע לך רבי, כי בימי חיי הייתי ידוע לכל כאיש חסד גדול. בכל דבר הייתי עוזר ומסייע לאנשים. באחד הימים, שמעתי כי האופה של העיר שאימץ לפני שנים רבות נערה היתומה מאב ואם, מחפש לה כעת שידוך. החלטתי שאעשה הכל על מנת למצוא לה שידוך. יום אחד, התדפק על דלתי שואב מים צעיר וחסון, שהוביל את דלי המים לביתי. התחלתי לשוחח עימו וגילתי כי הוא רווק המחפש את בת זוגו. מיד קפצתי על המציאה והצעתי לו את בת האופה היתומה. הבחור הרהר מעט ושאל: "וכמה נדוניה יש לה?". חיככתי בראשי ופלטתי מעצמי: "50 זהובים!", מה שהיה אז סכום נכבד. אך לבחור היו דרישות והוא השיב ואמר: "פחות מ-300 זהובים איני שומע הצעות". שמעתי זאת והחלטתי לצאת למסע גיוס כספים ובלבד שאותה יתומה תיכנס לחופה. התחלתי לפנות לאנשי העיר, אך הם טענו כי רק בחודש האחרון ביקשתי מהם כמה תרומות למטרות שונות. בצר לי, החלטתי לפנות אל אנשים אמידים, אשר אליהם לא העזתי מעולם לבקש כסף. ניסתי את מזלי והלכתי אל 'פסח – משה' החייט שעסק בתפירת בגדי יוקרה. "מה לך לבוא אל ביתי?", פה אליי משה. "באתי להציע לך מצות הכנסת כלה של יתומה כשרה בישראל", השבתי לו. "וכמה מבקשים עבור יתומה היום?", הוא שאל בקריצת עין. "300 זהובים", השבתי. מיד הוא פרץ בצחוק ורצה לזרוק אותי. או אז לפתע נכנס סוחר אריגים שנכנס לחנות של משה פסח החייט. החייט חטף בהם מבט והרים בד שחור אחד. היתה זו גלימה של כומר. לפתע נצנץ במוחו רעיון ואמר: "אם תסכים לעטוף עליך את גלימת הכומר הזו שהביא הסוחר, ולשוטט בה לבוש ברחובות העיירה עד רדת החשיכה, אתן לך את כל מלוא 300 הזהובים", הוא גיחך. "אני", המשיך הנפטר יעקב בחלום ואמר לי, "לא היססתי לרגע וקיבלתי את ההצעה. מיד לבשתי את הגלימה ויצאתי אל הרחוב. לא היה יהודי אחד שלא הביט בי בתמיהה. רבים חשבו כי השתבשה דעתי. הבושה והביזיון היו גדולים, אך אני הייתי דבק במטרה. לעת ערב, לאחר בושה רבה, הגעתי אל פסח משה החייט והודעתי לו כי קיימתי את הבטחתי. משה פסח הוציא מכיסו 300 זהובים ושלשל אותם לידיי. מיד הוצאתי את השידוך לפועל עשבשעה טובה, זכתה בת האופה היתומה להיכנס לחופה עם הנער שואב המים. "לפני מותי", סיים ר' יעקב את דבריו בחלום לרב העיר ואמר, "ביקשתי מאנשי החברא קדישא לעטוף אותי בגלימת הכומר השחורה. רציתי להתייצב בבגד זה לפני בית דין של מעלה. ודע לך, כי כשהגעתי לשמיים, הבגד הזה הגן עליי מכל מלאכי החבלה!". המצוות והמעשים טובים שעשה האדם במסירות נפש יגנו וישמרו עליו בעולם הבא!.