שאלה:(23/07/2014)
מה כל כך רע בלהיות גאוותן?

תשובה:(הרב רביד נגר)

אחי היקר , יש גאוה חיובית ויש גאווה שלילית.
יש גאוה רצויה בחינת: "גבה לבו בדרכי ה'." ועל כגון דא רמז ירמיה הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'." (ירמיה ט',כג') ולעומת זאת יש גאווה שלילית ועליה ארחיב את היריעה.

מה רע בלהיות גאוותן?
באותה מידה ניתן לשאול , מה רע בלהיות קמצן? מה רע בלהיות חנפן?
על שאלות מעין אלה ורבות אחרות ענה לנו כבר הרמב"ם שהיה פילוסוף ואיש דת. הרמב"ם קבע שכל אדם צריך להגיע לאיזון בתכונות נפשו ולהתרחק מהקיצוניות אל האמצע. כל תכונה מתכונות האדם נמצאת בין שני קצוות , קצה חיובי וקצה שלילי.
שני הקצוות רעים לאדם ומזיקים לאדם , לכן על האדם לשאוף להגיע לאיזון או לפחות לשאוף להגיע לאיזון במידות שלו. לא לחינם אמרו חז"ל , שהדרך הבינונית והממוצעת היא הדרך הטובה והישרה.

כל חריגה מהנורמה עלולה להזיק לאדם.
גאווה מלשון גאות , כשם שמים גואים עולים על גדותיהם
כך אדם גאוותן "עולה על גדותיו" , בדרישותיו , בתנהלותו ובדרישות שלו מהזולת

ופסק הרמב"ם , שמי שמידותיו אינן ממוצעות הדבר עשוי לפגוע בו מבחינה רוחנית. משום שכל תכונת נפש שאינה ממוצעת ומאוזנת , מהווה חיץ בינינו לבין הקב"ה. שהרי כל שיש בו גסות הרוח מתמעט שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד',כד')

הקשר בין כעס לגאווה.
הכעס מקורו בגאווה , הגאוותן תמיד מרגיש שמגיע לו וכשאינו מקבל את מה שהוא מצפה לקבל , סופו לבוא לידי כעס. וכבר אמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה חס ושלום ועוד אמרו שכל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ועוד אמרו חז"ל, בעלי כעס אין חייהם חיים , לפיכך ציוו חז"ל להתרחק מן הכעס.

חשוב להבהיר.
א. תועבת ה' כל גבה לב - אם ה' מכנה זאת תועבה סימן שגאווה היא דבר פסול.
ב.  גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל (סוטה ה) מי שהוא גאוותן מפסיד קרבת ה'
ג. מי שיש בו גאווה אפילו על בני ביתו אינו מקובל.  (עיין ב"ב צ"ח)
ד. מי שיש בו גאוה קשה לו מאוד להודות בטעותו.
ה. לעיתים כשאדם מעריך את עצמו יתר על המידה , סופו לבוא לידי קיצוניות.

גאווה מול אהבה.
1) גאוותן הוא אדם שאוהב את עצמו.
2) גאוותן הוא אדם שאוהב לקבל ולא ממש אוהב לתת.

גאווה שחצנות והשווצה.
כשאדם מחצין את היתרונות שיש לו ומתגאה ומשתבח בהם , לתחושה הזאת קוראים "שחצנות" ובלשון עממית: "שוויצר". ביהדות , בנצרות ואפילו באיסלאם , גאווה נחשבת לרגש שלילי , לכן כל בר דעת נלחם בגאווה כל הזמן, רק כדי לא להפוך להיות אגואיסט , דחוי ושנוא בעיני הבריות.

חשוב לדעת שלכל מטבע יש שני צדדים.
כשאדם מנוטרל מכל אלמנט של גאווה, קשה מאוד לפגוע בו.
כשאדם הוא בעל גאווה גדול , קשה מאוד ולא נעים לחיות בחברתו.
כשרצונו הפרטי של האדם גואה מבחינה גשמית (עודף רצונות) - זו גאוה שלילית.
כשהרצון הנשמתי הרוחני של האדם גואה - זו כבר תאווה חיובית.

יש גאווה מכוערת שמרחיקה את הכלל מאותו אדם ורואה בו אגואיסט.
יש גאווה חיובית, בחינת: "וגבה לבו בדרכי ה'." , "ה' מלך גאות לבש".

לסיכום:
למה לא להיות גאוותן? כי גאווה היא ביטוי שלילי של רגש , 
חוץ מזה גאוותן הוא אדם פגיע , וכל זמן שלא סופק רצונו הוא כועס
כי הכעס והגאווה יסודן מאותו השורש וזהו יסוד האש , מצד הדין והגבורות.
כעס וגאווה - הגאווה היא הכח הזכרי של האש והכעס הוא הכח הנקבי של האש
 
ואמרו חז"ל: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו  , רוח המקום נוחה הימנו"  (אב' ג',י')
וע"פ חז"ל חשוב מאוד שאדם יהא אהוב על הבריות וראוי שיעניק ויתן מעצמו ולא יהיה גאוותן. מצד שני הגאווה הכרחית לקיום העולם , שכן מה שמאפשר לנו ולעולם כולו להתפתח היא הגאווה. לכן







.




שלח לחבר