מטבע הזהב: ((ככה זה נראה)) – בזמן מלחמת העולם הראשונה לפני כתשעים שנה, בירושלים עיר הקודש, בעת שלטון התורכים המר, היה רעב נורא, אמנם ניתן היה להשיג אוכל אצל הערבים, אבל לא היה כסף לקנות אותו ... , בביתו של מוהל יהודי נחמד והגון היה מטבע יקר ערך – נפוליון זהב!, במטבע זה אפשר היה לפרנס משפחה במשך שנה שלימה. את הנפוליאון מצא המוהל על הארץ כשהלך בדרך, ושם אותו אחר כבוד למעלה על גבי הארון, ולשמחתו לא היה גבול, אך טרם הספיקו המוהל ובני ביתו להינות מן השלל, צדה עינו של בנם בן השבע את המטבע היפה והנוצץ המונח על הארון, כמובן שהילד לא ידע את ערכו של המטבע ולא הבחין בין מטבע זהב שכזה לסתם מטבעות נחושת צהובים, אבל הוא ידע דבר אחד – שאפשר לקנות בזה סוכריות. שש ושמח טיפס הילד בזהירות והוריד את המטבע, וצעד אל עבר המכולת, קנה לו מה שרצה ושב למשחקיו, בינתים חזר המוהל לביתו, הציץ על הארון וראה שהנפוליון נעלם! קרא לאשתו ושאלה היכן הנפוליאון, אבל גם היא לא ידעה. כשהגיע הילד ממשחקיו ברחוב, פנו ושאלו אותו: האם לקחת משהו מעל הארון? והילד השיב, כן לקחתי את הכסף והלכתי למכולת וקניתי בו ממתקים. מיד רצה אמו המבוהלת החוצה אל עבר המכולת ופתחה בצעקות על החנווני : גנב! לקחת את הנפוליון שלי! לקחת נפוליון שלם ובמחירו נתת לילד שלי רק כמה סכריות! אתה רשע מרשע, גנב שבגנבים, הרי זה נורא ואיום! והחלה לבכות ולמרט את שערות ראשה לעיני העוברים והשבים, החנוני היה נרעש ונרגש וקרא כנגדה: מה את רוצה ממני?! הילד לא נתן לי אלא ''חירעלע'' (מטבע נחושת זול) לא נפוליון! ילד יכול לטעות מה הוא יודע, אצלו גם חירעלע נראה נפוליון! בסופו של דבר הלך אבי הילד לבית דין, ושם תארו את כל מהלך הענין, ובמושב בית דין פסקו לפי הדין שבשלחן ערוך בנדון כזה לחיב את החנוני בשבועה! החנוני חזר על טענתו שקבל מהילד רק חירעלע ולא יותר, ואומר בתוקף: אני מוכן להשבע שאני אומר אמת! והנה, כשראה המוהל שהחנוני מוכן באמת להשבע, הוא החליט לוותר, וכי מה הוא יתן לו להשבע לשקר? והוא אכן ויתר על השבועה, אבל על אף שהמוהל ויתר על השבועה, יצא החנוני מבית הדין בראש חפוי, חייו וחיי בני ביתו נהפכו לגיהנום כשכולם מדברים עליהם ודנים אותו לרמאי ושקרן עד שאיבד את פרנסתו. ((האם אתה מסוגל לדון מקרה כזה לכף זכות ?)) ((סוף הסיפור)) - לאחר סיום המלחמה כשהאנגלים שלטו בארץ קיבל המוהל מכתב מיהודי אחד שכתב: באמצע המלחמה אני הייתי רעב, אשתי רעבה, הילדים שלי רעבו, הלכתי ברחוב וראיתי את הילד שלך הולך עם נפוליון זהב ביד, וחשבתי, אם ילד כזה מסתובב עם נפוליון בטח בביתו מצוים הרבה כאלה, ואנחנו הולכים למות ברעב! מה עשיתי החלטתי שבמקרה כזה אפשר לעשות הלואה להציל את חיינו, נגשתי לילד ואמרתי לו, מה יש בידך מיד הראה לי מה שיש בידו, התחלתי לשחק אתו, ובדרך זו לקחתי את הנפוליון מידו ובמהירות החלפתי אותו בחירעלע! הילד לא שם לב ולא הבחין שהחלפתי! ועכשו שהמלחמה עברה, אני מחזיר לך את ההלואה שלקחתי שלא בידיעתך, אבל זה היה באנס גמור מצדי, ואני מבקש סליחתך! החנווני המסכן היה חף מפשע ...