וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (יח,א)

הקב"ה מבקש מאברהם בגיל צ"ט שנה לחתוך את בשר ערלתו וכן שכך יעשה לכל זכר בן שמונת ימים.

חז"ל אומרים שהתייעץ אברהם עם ענר אשכל וממרא על המילה.  ויש להקשות, בכל הניסיונות של אברהם לא ראינו שהוא חיפש לקבל עצה אם לעשות או לא לעשות..  מדוע דווקא לגבי מצוות המילה, פונה אברהם לקבל עצה? והתירוץ: מאחר ואברהם אבינו היה מכניס את הגרים תחת כנפי השכינה ומקרב אותם לשם יתברך, חשש אברהם שמא ישמעו כולם שכדי לחזור בתשובה צריך לעשות מילה, ולא ירצו להתקרב אליו, כל בקשת העצה לא היתה אם לקיים את מצוות המילה או לא, אלא אם לקיים אותה בפרהסיה. אברהם שאל את ענר אשכל וממרא על המילה, ענר ענה לו שזה קשה לו שהוא זקן, "ענר" ר"ת עינוי נפש רע. אשכל אמר לו אחרי שהרגת את הארבע מלכים יש לך הרבה שונאים אם כן יכולה להתעורר מזה שנאה חדשה, "אשכל" ר"ת אברהם שונאים כבירים לך, וממרא אמר לו למול, "ממרא" ר"ת מהר מלא רצון אביך. הר"ת של 'ממרא' מורה גם על כל האירועים הקשים שעבר אברהם אבינו: מצרים- שפרעה לקח את שרה, מלכים -זו מלחמת ארבע המלכים, רעב- שהיה רעב בארץ, אש- שהושלך לכבשן האש באור כשדים. וזה רמז לו ממרא לאברהם, אחרי שהקב"ה הצילך מכל הצרות האלו, ראוי שתמלא רצונו ותמול את עצמך.     

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל (יח,א) 

רש"י: "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו". התורה מאריכה ומבליטה את מידת החסד של אברהם אבינו בקבלת אורחים, והתורה הדגישה זאת כדי ללמדנו כמה גדולה היא מידת החסד. בספר "התורה המשמחת" מתאר באופן נפלא בנו בכורו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כיצד היה אביו משתתף בצער הזולת. "אבא חינך אותנו לכך שמי שאינו 'חש' את השני לא רק שאין לו דרגות במידת החסד אלא אין לו צורת אדם כלל!" היטיב להגדיר זאת ר' אריה לוין זצ"ל כאשר רגלה של אשתו כאבה והלכה לרופא באמרו: "רגלה של אשתי כואבת לנו"... כיצד לחוש את כאב הזולת נוכל ללמוד ממעשה נפלא שאירע עם ר' חיים אוירבך: באחד מלילי טבת, כשכל אנשי הבית כבר שוקעים בתרדמה עמוקה, ישב רבי חיים אוירבך לבדו ולמד. לפתע נשמעה נקישה בחלונו. "מי זה?" שאל. "אני סנדלר", נשמעה התשובה, "ולפני שעות אחדות ילדה אשתי בן למזל טוב, אבל בביתנו קר ואין עצים להסיק את התנור". מיד יצא ר’ חיים מביתו והלך עם הסנדלר לביתו של העשיר מבני העיר והתחיל דופק בחזקה על דלתו. העשיר נבהל וכששאל: "מיהו הדופק כל כך?" נענה: "זה הרב!" מיד נפתחה הדלת. הרב נשאר עומד בחוץ וסירב להיכנס למרות הפצרותיו של העשיר. מפני הנימוס נאלץ העשיר לצאת אף הוא החוצה, למרות שהיה לבוש בחלוק הבית שלו, וכך לשמוע את דברי הרב. הקור היה גדול ושוב התחנן העשיר בפני הרב: "היכנסו נא אל תוך הבית! אתם עלולים לקפוא למוות!" ועדיין הרב מסרב. "רצוני שתרגיש מעט ממה שמרגישים הסנדלר ואשתו והתינוק שזה עתה נולד להם", הסביר. לא היה צריך הרב להאריך בדיבורים ובו במקום הבטיח העשיר לספק למשפחת הסנדלר עצים וזרדים למשך כל החורף.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (יח,ב)

אומר הבן איש חי זי"ע על דרך רמז, אפשר ללמוד מפסוק זה מוסר בנוגע למידת הענווה:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" -על האדם להביט רק למעלה, על הגדולים ממנו, שלא כדרך הגאוותנים והיהירים המביטים בקלות על הקטנים והפחותים מהם, וזה מה שמביא אותם לידי הרגשות הפוכות מן הענווה. לא כך, "וַיִּשָּׂא עֵינָיו"- אל הגדולים והצדיקים ממנו, "וַיַּרְא"- יראה כמה אין הוא מושלם כל הצורך, כמה עדיין חסר לו. "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו"-  הכוונה לשלושת האישים שהפליגו חכמינו אודות מידת הענווה שלהם- אברהם אבינו שאמר (בראשית יח,כז): "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". משה רבינו שאמר(שמות טז,ז):"וְנַחְנוּ מָה". דוד המלך שאמר (תהלים כב,ז): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (חולין פט,א).

(ונראה לי להוסיף על דבריו שבס"ד שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים אפשר לרמוז על יצר הרע, יצר הטוב והקב"ה שתמיד נִצָּבִים על האדם, ועליו לבחור לאיזה דרך ללכת.  וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם- הולך הוא באורחות צדיקים, וחפץ להיות כמותם עניו ושפל תמיד. אך כיצד יצליח להגיע לידי כך, ולעורר בעצמו את שפלותו ואפסיותו? כאשר יסתכל ויתבונן מאין הוא בא ולאן הוא הולך: 'מִפֶּתַח הָאֹהֶל'- האדם נוצר ברחם אמו, המכונה אֹהֶל , שאין אוהל אלא אשה. וכמו כן 'וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה'- יביט אָרְצָה למקום שהוא הולך, כי עפר הוא ואל עפר ישוב. (לוקט מפניני הבן איש חי,וירא דף עו-עז).

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (יח,ב)

כאשר קוראים את הפרשה, ורואים איך התורה מתפעלת ממעשה אברהם, שלמרות שהיה בכאבים עקב מילתו, מסר נפש וקיבל אורחים, אך לכאורה קשה, מדוע אין התפעלות ממעשה לוט? שקיים הכנסת אורחים בסדום, ששם אם היו מגלים זאת אנשי סדום, זה היה בגדר של סכנת נפשות, אבל לוט בכל זאת קיים הכנסת אורחים, סיכן את חייו וחיי משפחתו וכאשר באו אנשי סדום וביקשו שיוציא את האורחים מביתו, העדיף להקריב את שתי בנותיו רק שלא יפגעו באורחיו, ולכאורה פלא.. רואים איזו מסירות נפש, זה נראה מעשה גדול יותר מאברהם אבינו, ומדוע התורה לא שיבחה את לוט על כך?   התשובה תתבאר על פי המעשה על הצדיק  רבי לייב שרה'ס, שנזדמן פעם לעיר למברג. הוא שאל היכן יוכל להתאכסן, והפנו אותו לבית של יהודי עשיר שהיה נוהג לאכסן בביתו רבנים חשובים. רבי לייב היה נראה כאדם פשוט, וכדפק על דלת הבית ואמר למשרת שברצונו להתארח בבית, לא הכירו המשרת והודיע לבעל הבית שיהודי פשוט אחד מבקש להתארח אצלו. השיב הגביר: "אין לי מקום".  לאחר מכן נודע לגביר מי היה האורח, ומיהר לרוץ אחריו ולפייסו. אמר לו רבי לייב: התורה משבחת מאוד את אברהם על מידת הכנסת האורחים שלו, והרי גם לוט היה מכנים אורחים? אלא לוט ראה מלאכים ואין פלא שהכניסם לביתו, אבל אברהם ראה את המלאכים בדמות ערבים, ואף על פי כן קיבלם בסבר פנים יפות... (זיכוי הרבים-וקראת לשבת עונג דף 34).

תירוץ נוסף: הכנסת אורחים על חשבון הזולת וקל וחומר על חשבון המשפחה אין ראוי לשבח כלל. הרי לוט אמר לאנשי סדום שיקחו את בנותיו ויניחו למלאכים להישאר בבית, ובמצוות כאלו אין חפץ הקב"ה. 

מסופר בענין הכנסת אורחים על ה"מגיד מדובנא": שכאשר היה שוכר דירה עבורו, היה מתנה עם המשכיר, שהרשות בידו להכניס אורחים לתוך ביתו. ערב אחד ראה המגיד איש סגי נהור(עיוור) (רבי אהרון גאב"ד קומרוב) ונער קטן (בנו הנער שלמה) מוליכו. ניכר היה בעיור ובמלווהו, שזה עתה הגיעו העירה ואובדי עצות הם מבלי לדעת לאן לפנות. המגיד הכניס את האיש ובנו לתוך ביתו, וישבו איתו עד שסידר אותם באיזה דירה. לימים נפטר העיור לבית עולמו והנער נשאר בודד וגלמוד. המגיד הכניס שוב את הנער לביתו, חינכו וגידלו כבן. אצל הנער נתגלו כשרונות עצומים. למד בשקידה, עשה חיל, ועלה מעלה מעלה בשלבי התורה והיראה. וברבות השנים נודע והוכר בישראל כרבן של כל בני הגולה, הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר זצ"ל, רבה של ברודי (תורת הפרשה).

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים (יח,ב)

אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט (רש"י). ולכאורה דברי רש"י תמוהים, אם אין מלאך עושה שתי שליחות, מדוע לא נשלח מלאך מיוחד להציל את לוט, ולמה דווקא רפאל שהלך לרפאות את אברהם הוא הציל את לוט, וכי אין די מלאכים בשמים כדי שישלחו מלאך מיוחד להציל את לוט? 

אלא תירץ הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע מובא במדרש (בראשית רבה נ,י) שהצלת לוט היתה מפני שדוד המלך ע"ה עתיד לצאת ממנו. והגמרא(יבמות עו,ב) אומרת שדוד המלך מותר היה לבוא בקהל ה', אף על פי שיצא מרות המואביה  , וכתוב (דברים כג,ד):"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', משום שדורשים עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, שהרי כל טעם איסורם הוא כמו שנאמר (דברים כג,ה) : "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם". ודרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אישה לקדם, משום כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה. והנה כששלחו את המלאכים לאברהם לא ידעו אז איך תהיה ההלכה לגבי נשים, אם דרכם לקדם או אין דרכם לקדם, וא"כ לא יכלו לשלוח מלאך להציל את לוט, שגם שעתיד דוד המלך לצאת מזרעו, מכל מקום לא נודע עדיין אם יהיה מותר לו לבוא בקהל ה', ועל כן לא שלחו מלאך. מה שאין כן כשבאו המלאכים לאברהם אבינו ע"ה ושאלו על שרה, ואמר להם אברהם שהיא באוהל, למדו מזה שאין דרכה של אשה לקדם, אלא דרכה בצניעות באוהל, ולמדו מזה הדרש שעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ונמצא שמותר לדוד לבוא בקהל ה', ולכן הלכו מאברהם אבינו להציל את לוט, אבל קודם לזה לא היו יודעים עוד מה ההלכה לגבי עמונית.    

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (יח,ג)

אמרו חז"ל (שבת קכז,א): "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". הקשו המפרשים מנין שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, אולי נאמר ששניהם שקולים הם?

תירץ הג"ר נתן אדלר זצ"ל: שגופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש עד כדי כך שאבריו היו הולכים לעשות רצון הבורא, ולכן כאן כשראה שרגליו הוליכוהו לקבל האורחים,הבין שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה. וכעין זה מצינו בדוד המלך שאמר (תהלים קיט,נט) "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" מרוב שמחשבתו היתה טהורה, רגליו נהפכו לקדושה והיו מוליכים אותו למקומות טובים.

תירץ הרה"ג יעקב גלינסקי: שאברהם הבין מעצמו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת מפני השכינה. שהרי כמה ימים לא באו אורחים,ובדיוק כעת כשהקדוש ברוך הוא בא מיד באו אורחים. אמר בלבו אם הקדוש ברוך הוא חפץ שאני לא אקבל אורחים מדוע האנשים האלו באו בדיוק עכשיו לבקר אותי, אין זאת אלא כדי ללמדני שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה.

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (יח,ד)

בדרך דרש רמוז לאדם איך צריך לחזור בתשובה: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם"- שהאדם יקח מְעַט מַיִם- ואין מים אלא תורה (תענית ז,א) שנאמר ישעיה (נה,א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם"- כלומר שהאדם יתחיל ללמוד מעט תורה ואז יתחזק. ואז "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם"- אל תגיד וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם אלא רחצו הרגליכם- שאדם 'ירחץ' את הרגליו הרעים וישנה את מעשיו. "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ"- ואין עץ אלא תורה שנאמר במשלי (ג,יח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ- הכוונה שאדם ישען תַּחַת עֵץ התורה- שהיא סם החיים שתנחה אותו לזכות לחיי העולם הבא. ושיקבל על עצמו עול תורה, יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. 

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב (יח,ז)

אמרו חז"ל מסכת בבא מציעא (פו,ב): שהאכילן (אברהם) שלוש לשונות בחרדל, וכתוב בזוהר (וירא קב,ב) שהיה לאברהם סימן ע"י העץ אם האנשים האורחים הם הגונים וכשרים או לא, ורק אותם שהיו הגונים הכניס. והנה שלוש מידות טובות באנשים שנוכל לבדוק אותם, אם הם כשרים:

א. אוהב עניים. ב. מסתפק במועט. ג. לבו חרד לדבר ה'.  ויש לומר כי ג' עניינים אלו נרמזו בתיבת"בחרדל": א. בחר-דל. ב. חדל-רב. ג. חרד-לב.  (לוקט מפנינים משלחן הגר"א דף נג-נד) 

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם (יח,ח)

הקשו ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות: האיך נתן לפניהם אברהם אבינו בשר וחלב יחד? הרי אמרו חז"ל (יומא כח,א): "קיים אברהם רבינו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין".

ביאר המלבי"ם: מהו שכתוב?: "וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה"- אלא אברהם אבינו ברא בעצמו את בן הבקר הזה ע"י ספר היצירה, ואין הבהמה נולדה בתולדה מאם ואם, וזהו שאמר "אֲשֶׁר עָשָׂה". והנה בהמה שנוצרה ע"י ספר יצירה ולא מתולדה. לא חל עליה איסור בשר וחלב (היה זה כמו פרווה). ומותר לאכול בשרה יחד עם חלב. לכן היה יכול אברהם להגשים להם יחד חמאה וחלב ובן בקר ולא עבר אל איסור תורה.

הבן איש חי זי"ע כתב לבאר בדרך הלצה: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ", מהו "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם"? אלא משום שאין להניח על שולחן אחד בשר וחלב, אלא אם אוכל הוא חלב תחילה, ואחר רחיצה וקינוח פה, אוכל הבשר. זה נגזר שמא יאכלו משניהם (מהבשר והחלב יחד). וזה רק כאשר אוכל לבד ללא השגחה. אבל אם יש אחד 'עֹמֵד עֲלֵיהֶם'- ששומר שלא יאכלו ביחד בשר וחלב אין מה לחשוש, וכיוון שנתן לפניהם חלב ובשר הוצרך לעמוד עליהם תַּחַת הָעֵץ לשומרם. (לוקט ונערך מבספר בן יהוידע על יומא כח,א).

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' (יח,יט)

בעל הטורים המתיק רמז: אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו ס"ת תורה , אֲשֶׁר יְצַוֶּה עם הכולל גימטריה תרי"ג- רמז לצוות את הבנים לשמור את תרי"ג המצוות.  אֲשֶׁר יְצַוֶּה עולה גימטריה ברית. רומז לנו הבעל הטורים על האדם לחנך את ילדיו לשמור על דרך השם, ושמירת התורה והמצוות שכל הקדושה והברכה של האדם היא מעסק התורה. ובס"ד אֲשֶׁר יְצַוֶּה בגימטריה עולה גם שרה אימנו- שרמוז לנו שאברהם צריך גם על אישתו שרה.. לדאוג שתשמור על קיום דרך השם, התורה והמצוות, וכך כל בעל צריך לדאוג לחזק את אישתו תמיד בדברי תורה ושהיא תדאג ותשים לב לילדים שילכו בדרך התורה.

וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (יח,כז)

אמר רבא(סוטה יז,א. חולין פח,ב):"בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצוות "אפר פרה" ו"עפר סוטה". ולכאורה מה השייכות ביניהם? אלא הסביר המגיד מדובנא זי"ע כדרכו במשל נחמד: עשיר אחד ערך סעודה לכל מכריו וידידיו. בין הקרואים היה גם תלמיד חכם אחד צדיק ונשוא פנים אשר מן הראוי היה כי ישב בראש כל המוזמנים, אלא שעניו גדול היה האיש לכן מצא לו מקום בירכתי האולם בין הקבצנים והעניים, שם ישב. כאשר ראה בעל הבית כי אורחו הנכבד איווה מקום למושב לו בין פחותי ארץ, הפציר בו כי יעבור וישב בראש במקום המכובד המגיע לו על פי מעלתו. אולם האורח סירב בנימוס והסביר לבעל הבית כי כאן הוא מקומו וכאן הוא חש בנוח. כאשר ראה בעל הבית כך, עלה בראשו רעיון גאוני: הוא קרא לכל המכובדים היושבים בראש והעביר את מקומם אל ירכתי האולם בסמוך למקומו של החכם העניו. כך מצא עצמו אותו חכם יושב בין כל המכובדים... כן הוא הנמשל – אמר המגיד: אברהם אבינו ע"ה, כיון שהיה עניו אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר", והקב"ה חס על כבודו של הצדיק, על כן אמר: אהפוך אני את ה"עפר ואפר" לעניין רב חשיבות, שתי מצוות נכבדות שייעשו בהם, "אפר פרה" "ועפר סוטה"...

וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע (כא,לג)

במדרש תהלים (מזמור קי)- אמר ר' עזריה, מהו אשל? אכילה , שתיה, לוויה.

סיפר הגאון רבי חיים מוולוז'ין: מעשה באדם עשיר גדול בעל אכסניה שהיה מארח אנשים בכבוד, אך לא היה מלוה אותם לדרכם, ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו רחמנא ליצלן.  והאיש שאל את הגאון מוילנא וכי זו מצוה וזו שכרה? מדוע המצוה לא הגינה עלי הלא הייתי זריז לקיים מצות הכנסת אורחים? השיב הגאון, בהיות שמנהגו היה לקיים באורחים רק מצוות אכילה ושתיה, ולא קיים מצות "לויה" ללוות את האורחים, אם כן נשאר מתיבת אשל רק תיבת אש. לכן לא היה כח במצוה להגן עליו. וביאר כי כאשר האדם עושה צדקה מהפך מידת הדין למידת רחמים להקל העונש, ואם נתחייב אש של גיהנם, מקילין לו להחליף אש של גיהנם באש של העולם הזה, לשרוף ממונו ורכושו, אם עשה תשובה. (לוקט מפנינים משלחן הגר"א דף נה)

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (כב,יב)

יש לדקדק, מהו הלשון "עַתָּה יָדַעְתִּי", הלא אברהם אבינו ע"ה היה צדיק גם מקודם לכן (עיין ברש"י).

מבאר הגאון מוילנא: שלמות האדם ניכרת רק כאשר יש לו שתי מידות הפוכות, כגון רחמנות ואכזריות. לפי שאם נוהג האדם במידה אחת, אין זה מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא שמתנהג כך מתוך טבעו. אבל כאשר יש לו שתי מידות הפוכות אז מוכח שהוא צדיק. לכן נתן השם יתברך לישראל מצוה של רחמנות, כמו כיבוד הורים, לפי כשבאים לידי זיקנה ואין להם מקום לנוח, דין הוא שירחם עליהם, ושכר מצוה זו היא אריכות ימים, ולעומתה עם אותו שכר של אריכות ימים, נתן לנו הקב"ה מצות שילוח הקן, שצריכים להתנהג בה באכזריות, צריך להבריח את האם מהקן ואז אפשר לקחת את הביצים והגוזלים. וזהו שנאמר בעקידה "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"- הרי אברהם אבינו מטבעו היה איש רחמן ובעל חסד, שכל הזמן חיפש איך להכניס אורחים ולגמול איתם חסד, ועדיין אין זה הוכחה שהוא ירא אלוקים, אבל כאשר נצטווה בעקידה לנהוג באכזריות ולשחוט את בנו יחידו, והסכים ואף הזדרז לקיים את המצוה, בכך שהלך נגד טבעו הוכיח שכל מעשיו הם כי הוא אדם ירא אלוקים.  (לוקט מפנינים לשלחן הגר"א דף נז).