אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן (טז,א)

מובא במדרש רבה (פרשת ויקרא פרק כ' אות ה'): כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן אמר (איוב לז,א): "אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי". מה שייכות כאן לאיוב ומה משמעו של המאמר? ויש לומר על הפסוק (שמות א,י):

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה", אמרו חז"ל (סנהדרין קו,א):"שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם, איוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית". על נדב ואביהו אמרו חז"ל שאחד החטאים שנענשו עליהם היה: "אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור" (סנהדרין נב,א). ולכאורה הרי רק נדב אמר את הדברים, ומפני מה נענש גם אביהו אחיו? אלא מכאן שאם אדם שומע מפי של אחר, שכוונתו להרע והוא שותק ולא מוחה, הרי הוא נעשה שותף לעבירה, ואף הוא נענש (כמובא במסכת שבת (נד,ב) "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו"). ולפיכך "כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן", שלא נדב לבדו, אלא גם אביהו נענש משום ששתק, למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא. מיד נחרד לבו ועל זה אמר "אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי", כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרותיו של פרעה (פרדס יוסף).

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן (טז,א)

שואל ה'אור החיים' הקדוש, מדוע מציין הכתוב שהדיבור אֶל משֶׁה היה "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן", מה זה משנה אם דיבר "אַחֲרֵי" או "לִפְנֵי"? ומתרץ: שהיות ומטרת הדיבור היא שיצווה את אַהֲרֹן שלא יכנס לקודש הקודשים בבגדי זהב וזאת משום ש"אין קטגור נעשה סנגור" (ראש השנה כו,א). שהרי בגדי הזהב מזכירים את חטא העגל, והיינו אומרים שזה שהקפיד ה' על כניסת אַהֲרֹן בבגדי זהב לקודש הקודשים, הוא דווקא כל זמן שעדיין לא נמחה רישומו של חטא העגל, אבל לאחר שמתו בניו של אַהֲרֹן, שכבר אין רישומו של חטא העגל ניכר, אולי אז, אין הזהב מהווה קטגור וכעת יכול אַהֲרֹן הכהן להיכנס בבגדי זהב בכבוד ובתפארת לקודש הקודשים, לכן מדגיש לנו הכתוב שהציווי נאמר "אַחֲרֵי מוֹת", שגם אחרי מותם ציוה הקב"ה לבל יכנס בבגדי זהב לקודש הקודשים אלא ב"כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ".   

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ (טז,א)

על סיבת מיתתם של בְּנֵי אַהֲרֹן, מובא בגמרא (יומא נג,א): "לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן". ומה היתה ההלכה שהורו: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". ובספר "מרגניתא טבא" (דבריו מובאים בספר ילקוט האורים) באר את הדברים, על פי מה שידוע מדברי חז"ל, שיש ואדם החייב מיתה בידי שמים ובכל זאת הוא נצל בזכות זרעו – או בזכות הבנים הטובים העתידים לצאת הימנו, או שכבר נולדו לו, ועליו לחנכם ולהכשירם לעתיד הגדול הצפוי להם. ואם כן, תמוה, מדוע משמים המיתו את בני אהרן, הלא היה להם להינצל בזכות זרע הצדיקים שעתיד לצאת מהם? אלא, מובא בגמרא, (ערובין סג,א), שיהושע מת בלא בנים, מפני שהורה הלכה בפני משה רבו. אם כן, מאחר וזהו ענשו של המורה הלכה בפני רבו, שהוא מת בלא בנים, גם לנדב ואביהו לא היו אמורים להיות בנים, שהרי מורי הלכה בפני רבן היו, ולכן מתו בעצמם מיתה בידי שמים, כי לא היה זרע כשר עתיד לצאת מהם שבכוחו להגן עליהם מפני המיתה.

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ (טז,ג)

(הוריות יג,א):"יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים".  כאשר חז"ל באים לתאר לנו מעלת התורה הם משווים זאת למעלת כהן גדול הנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים         , וצריך להבין את הקשר בין הדברים. מובא בשם רבי ישראל מסלנט זיע"א שביאר: שידוע שהאדם הקדוש ביותר בעם ישראל היה הכהן הגדול, והיום הקדוש ביותר מכל ימות השנה הרי הוא יום הכיפורים, והמקום הקדוש ביותר בתבל הוא קודש הקודשים. אם כן, נתאר לעצמנו כמה קדושה תצטבר אם רק נאחד את שלוש קדושות הללו יחדיו, כהן גדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים, מה נוראה ונשגבה היא הקדושה הזו. עם כל זאת ואף על פי כן, דרשו חז"ל "יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים", כלומר קדושתה של התורה גדולה יותר ונשגבת יותר מכהן גדול הנכנס ביום המקודש ביותר למקום המקודש ביותר, לקודש הקודשים. ללמדך עד כמה מעולה וגדולה היא קדושת התורה על פני כל קדושה אחרת.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ.. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ.. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ (טז,ב-ד).

מדוע דווקא אהרן ובניו נצטוו לא לבוא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מה שלא מצאנו כן אצל משה שנכנס בכל עת. ועוד מדוע הכהנים נצטוו על בגדים מיוחדים שעליהם להיכנס עִמם אֶל הַקֹּדֶשׁ. מה שאין כן משה רבינו לא נצטווה ללבוש בגדים מיוחדים כשנכנס לדבר עם הקדוש ברוך הוא? תירץ המגיד מדובנא זיע"א במשל: בנוהג שבעולם כל מלך יש תחתיו שרים רבים. כל אחד ממונה על תפקיד מיוחד, ואין איש מהם מתערב בעבודתו ובסמכותו של רעהו. כמו כן נבדלים השרים זה מזה בלבושם המיוחד. שרי הצבא מתהדרים במדים מבהיקים ובדרגות נוצצות, שרי המשפט עוטים עליהם גלימות שופטים. איש איש ותפקידו, איש איש ומדיו המתאימים לו. אולם בכל ממלכה תמצא שר אחד שאין לו כל תפקיד, ולמרות זאת מעמדו רם מעל כל שרי המלך. זה הוא איש סודו של המלך, והוא הקרוב אליו מכל היועצים והשרים, כי דעתו חשובה למלך יותר מכולם. עוד הבדל יש בין יועץ זה לשאר השרים. שאר השרים נכנסים אל המלך רק בשעה שנקבעה להם לבוא לארמון, וכן עליהם להתייצב במדים המיוחדים להם. אוי לו לשר הפנים או לשר החוץ שיכנסו אל המלך במדי צבא... לא כן ידיד המלך המשמש כיועץ מיוחד, יכול הוא לבוא אל המלך בכל עת ובכל שעה שיחפוץ ובכל חליפת בגדים שיבחר, העיקר שיהיה נאה נקי ומכובד.  כן הוא גם הנמשל: הקב"ה בחר באהרן הכהן ובבניו שישרתו לפניו בתפקיד הנבחר של הכהונה הגדולה. ומשום כך נאמרו בו שני תנאים: "אַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" וכן "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ... כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ" וגו'. לא כן כשמדובר במשה רבינו שחשיבותו בעיני הקב"ה היתה כה רבה ונחשב כ"בן - בית" אצל המלך, והיה יכול לבוא בכל עת ובכל מלבוש.

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ (טז,טז)

אמר ה'בני יששכר': יש פעמים שגם דברים שבקדושה צריכים כפרה, כגון כאשר עשייתם מלווה במחשבות זרות ופסולות של כבוד מדומה או טובה אישית אחרת, ועל זה נאמר "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ".

וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (טז,טז)

"אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם" (רש"י). מובא בזוהר כי בשעה שמתעוררת מידת הרחמים לרדת לעולם, אזי מתלבשת השכינה בדמות אשה – אם.  הסבר לכך מובא בשם רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל: אב ואם, שניהם אוהבים את תינוקם במידה רבה, שניהם מחבקים ומנשקים אותו בכל לבם. בכל זאת כאשר מתלכלך התינוק, מגלה האב חוסר אונים, ואין בסבלנותו לטפל בו עוד. אז האם נוטלת אותו ומטפלת בו, רוחצת ומנקה אותו, ואף כשהוא מטונף היא אינה סרה ממנו ואינה נרתעת מלנשק אותו. כך מצינו במקרא "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", ופירש רש"י "אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם". שכן גם בשעה שבני ישראל מתכלכלים בעבירות שכינה עמהם, רק שאז מתגלה השכינה בדמות אשה, האם, המבקשת לרחוץ את בניה ולטהרם מעוונותיהם.

קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (יט,ב-ד)

הגאון רבי אברהם אבלי מפוסבול מסביר את סמיכות שלושת הפסוקים "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" וכל פסוק מכוון נגד סוג מיוחד בישראל, ולכולם ה' הוא האֱלֹהִים, וכך אמר הקב"ה לישראל "קְדשִׁים תִּהְיוּ"-  ישנם יהודים קדושים המקדשים את עצמם במותר להם – לאלה בודאי: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".  פסוק הבא אומר "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"-   מכוון כנגד אותם שומרים מצוות שכליות כגון כיבוד אב ואם וגם שומרים שבת כי היא מצוה עקרונית ואנושית. גם לאלה אני אומר "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".  והפסוק השלישי אומר

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" – מכוון כנגד אנשים שפרקו מעליהם עול מלכות שמים, ורק לא המירו דתם ואמונתם, גם לאלה אומר השם יתברך: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", כלומר שכולם בנים למקום, ואסור להתייאש משום יהודי, אלא יש לקרבו עוד ועוד לחיי תורה ומצוות (עיטורי תורה).   

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (יט,ב)

פעם, לאחר שנשא המגיד הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל דרשה לפני ציבור שאינו כ"כ שומר תורה, ודיבר בחיוב שמירת המצוות, ניגש אליו אחד מן השומעים לאחר הדרשה, ואמר לו, "מה אעשה שאינני משוכנע

שהתורה אמת! אינני משוכנע שיש שכר ועונש ותחיית המתים! אולי כבוד הרב יצליח לשכנע אותי שהכל אמת?" ענה לו הרב שבדרון, "וכי משוכנע אתה ההיפך?! כלום חשבת ומצאת שכל המסורת שבידנו שקר

הוא?!" ענה לו האיש ואמר, "הרב צודק, אינני בטוח שהכל שקר, אבל כיון שאינני משוכנע שהכל אמת - אינני יכול לקיים מצוות, וכי אשנה את חיי בגלל איזה ספק?!" "משל למה הדבר דומה?" - ענה הרב לאותו שואל - "לאחד שעמד לעלות לאוטובוס לנסיעה חשובה והכרחית עבורו, עד שהיה מוכן לשלם עבורה הון רב. והנה אחד מהנוסעים שהיה כבר בפנים מזדרז ויורד, אף שמפסיד הוא את דמי הנסיעה ששילם. הלה שעמד בתחנה, שאל את היורד לסיבת ירידתו החפוזה מהאוטובוס, והוא השיב לו כי עלה בלבו ספק שמא הנהג שיכור... הוא קצת מכיר אותו, והוא יודע שלפעמים הוא משתכר, ולפי תנועותיו עלול שהוא שתוי עתה, וזוהי סיבת ירידתו החפוזה. אותו אדם שכאמור היה מוכרח להגיע ליעדו, עמד וחכך בדעתו מה לעשות, ובעוד הוא מתלבט פנה שוב אל היורד, ושאל אותו: הגד נא לי את האמת, האם אתה משוכנע

במאה אחוז שהנהג אכן שיכור? ויען הלה ויאמר: לא, רק ספק בלבי, ותו לא. א"כ - החליט האיש - וכי מפני ספק אשנה את כל התוכניות?... קם ועלה על האוטובוס, ונסע עם נהג ספק שיכור, שעלול לעשות תאונה

בדרך, ולהורגו עם כל הנוסעים"... זהו משל... "כעת הגד נא לי" - פנה אל האיש - "מה דעתך על האדם הלזה?" - "הוא מאבד עצמו לדעת!" השיב האיש בפסקנות, שכן מי מוכן לסכן את חייו ואפילו על ספק?!...

"אם כן ישמעו אזניך מה שפיך מדבר" המשיך הרב, "מי שיש בלבו ספק על חייו - יעשה הכל כדי להינצל, והתורה הלא מזהירה מפני עונש נורא במיתת נצח, ושכר עצום מאידך, ואתה אומר בעצמך שאינך משוכנע

שהתורה והאמונה הינם שקר, ואם כן איפוא אינך מתנהג לכל הפחות כמו בספק סכנת מות?! במה אתה שונה מאותו מתאבד - כלשונך - שנוסע עם נהג ספק שיכור?!..."

לֹא תִּגְנֹבוּ (יט,יא)

מסופר על הרב הקדוש רבי זושא מאניפולי זיע"א שהיה בידו עשרה רובלים, והניחם בתוך החומש ליד הפסוק "לֹא תִּגְנֹב", הרגיש בדבר גנב אחד, הוציא את הכסף, ולקח לעצמו חמישה רובלים ואת היתר הניח ליד הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ענה ואמר הרב הקדוש רבי זושא: כמה קדושים הם בני ישראל ומה שפל הוא זושא, אם יש לזושא עשרה רובלים לקחם כולם לעצמו, ויהודי זה כשבא סכום זה לידו נוטל רק חציו, וחצי השני מניח לזושא, כדי לקיים מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ (יט,יח)

מדוע באמת אסרה התורה את הנקמה והנטירה? הגאון חיד"א בספרו "דברים אחדים" (פט,א), הביא על כך פירוש נפלא מ'הכלי יקר': משל למה הדבר דומה? נער קטן בנה בנין מפואר במשחקו בחול, עמל הנער על כך שעות רבות עד שלפי דעתו היה הבנין – בנין לתפארת, והנה לאחר כל עבודתו בא אחיו הגדול והחריב לו את כל אשר בנה במחי יד אחת. פנה הקטן במרוצה לאביו ובבכי גדול סיפר על כך את אשר עולל לו אחיו, סבור היה אותו ילד שכל כך יכעס אביו על בנו הגדול, עד שיכה אותו מכת מות על מעשיו, אך האב שדעתו רחבה יותר הבין שכל הבנין ההוא אינו אלא בנין של חול, משחק של הבל ומעשה תעתועים, ולא כדאי להצטער בגינו כל כך, לכן לא העניש את בנו הגדול כלל.  על פי משל זה – כותב הכלי יקר – מובן היטב מדוע אסרה התורה לנקום ולנטור, שכאשר נשכיל להבין שכל הבלי העולם הזה אינם אלא כאותו בנין של חול שבנה הנער הקטן, נבין שאותו אחד שהזיק אותנו בעניינינו החומריים גרם לנו לנזק כל כך קטן, שאינו ראוי כלל להתייחסות מצידנו, ובודאי שלא לעונש. ואף אם לפעמים מחמת קוצר דעתנו נראה שהנזק גדול ביותר, עלינו להבין שהסיבה לכך היא צרות האופקים שמאפיינת את האדם בעולמנו השפל, אך לו רק נשכיל לסגל לעצמנו מבט רחב יותר, מיד נבין שכל הבלי העולם הזה אינם אלא כבנין משחק שבונה הנער על החול.

על פי המשל האמור, מסביר הכלי יקר גם מדוע לפעמים אנו רואי אדם שצועק לבורא שיעניש לחבירו שעולל לו רעה, ולא נענה, אף כאשר הוא צודק לכאורה בטענותיו. הסיבה לכך היא, שהבורא ב"ה מתייחס לתפילתו של הנפגע באותה צורה שהתייחס האב לבנו הקטן במשל, בסלחנות ובהבנה על צערו, אך לא בכעס חמור על מי שגרם לו את הצער ההוא (פניני הבן איש חי דף קז).

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (יט,יז)

אמר החפץ חיים זצ"ל: דרשו חז"ל (בבא מציעא לא,א): "הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים", ללמדך שאל יתרשל אדם מלהוכיח אפילו אם נדמה לו שדבריו לא יכנסו לאזני השומעים. הדבר דומה, לאשה המוכרת תפוחים, שעמדה בחצר בית הכנסת, וצעקה במשך כל היום "יהודים", קנו תפוחים בזול". ויש נדמה לך, שכבר נחר גרונה, אין איש שם על לב ואין קונה, והיא באחת צועקת בקול "קנו יהודים תפוחים טובים בזול". ואם תשאל אותה: "מה לך כי נזעקת? הלא אין איש שם על לב ואין קונה, תענה ותאמר לך, כי סוף סוף, כשהיא שבה הביתה בשעה מאוחרת בלילה היא סופרת את הכסף, ונמצא שהיא משתכרת לפרנסת אנשי ביתה, וכדאי לה לצעוק ולהריע על תפוחיה אפילו אם יהיה מספר הקונים אחד אחוז מעשרה, ואפילו אחוז ממאה עוברים. וכן הדין בהוכחה, לא ימלט שמי שהוא מן השומעים לא יתן אל לבו ולא ישובה בתשובה, עלינו רק להוכיח ולחזור ולהוכיח, וצריך לדעת שגדול עד מאוד שכרו של מי שמשפיע על זולתו שימנע מלעבור עבירה או שיקיים מצווה. וכבר אמרו חז"ל (תמיד כח,א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (משלי כח,כג): "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי" לא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר (משלי כח,כג): "חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן". משל למה הדבר דומה?

למלך שמרדה עליו מדינה אחת והיה שם שר אחד מאוהבי המלך ומהיודעים להוקיר את רום ערכו. מה עשה אותו שר? עמד והקהיל קהילות ברבים ודרש לפני השומעים את מעלותיו של המלך ואת רוב חכמתו, נדיבות לבו ואהבתו לכל עמו, עד שהצליח לשכנעם שלא יוסיפו לעמוד במרדם ונוספו גם הם על אוהבי המלך ונאמניו, מאליו מובן כמה חן נשא אותא שר בעיני המלך, כמה גדלו ונשאו המלך וכמה הגדיל כבודו והרבה שכרו...  (ביאורי החפץ חיים על התורה דף שנט-שס).

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (יט,יז)

הקשה רבי ישראל מסלנט זצ"ל הרי כל מקום לשון "אֶת" בתורה בא לרבו, מה אם כך בא לרבות "אֶת" עֲמִיתֶךָ? ותירץ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ "אֶת" עֲמִיתֶךָ בא לרבות את עצמך... כנאמר בחז"ל (סנהדרין יט,א): "קשוט עצמך ואחר כך קשוט את אחרים. (אוצרות התורה דף רנב).

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (יט,לב)

מסופר בגמרא ברכות (כח,א): על רבי זירא שכשאשר נחלש מלימודו היה יושב בפתח בית המדרש של רבי נתן בר טובי ואומר שיעברו חכמים אז אקום לפניהם ואקבל שכר.  לכאורה תמוה, כי רבי זירא היה עמל בתורה ובמצוות, ואיך אמר שישב בבית מדרש לקום בפני חכמים בשביל לקבל שכר?, וכי עבד את בוראו על מנת לקבל שכר?  תירץ בספר "בני יששכר" (חלק א, חודש סיון ה,יד): שהשכר על מצות קימה הוא שזוכה ליראת שמים, וכך כתב גם ב'ספר חרדים' (פרק יח) :"שהרגיל לקום מפני תלמדי חכמים זוכה ליראת שמים. ומקורם במדרש רבה(פרשת בהעלותך טז,יז): "אָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בַּר פַּפָּא כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם הָיִיתִי הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת שֶׁלֹא לְהַטְרִיחַ עֲלֵיהֶן, שֶׁלֹא יִהְיוּ רוֹאִין וְעוֹמְדִים מִלְּפָנַי, וּכְשֶׁאָמַרְתִּי דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי זְבִידָא, אָמַר לִי צָרִיךְ אַתָּה לַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם וְיִהְיוּ רוֹאִין אוֹתְךָ וְעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ וְאַתְּ מְבִיאָם לִידֵי יִרְאַת שָׁמַיִם". ואם כן, שכר ופרס זה מחויב ומוטל על כל אחד להשתדל להשיגו, וזו כונת רבי זירא, אקום בפני רבנן ואקבל שכר, שאזכה ביראת שמים, וזהו שאמר הכתוב "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"- וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ". בספר "דברי חכמים" תירץ כך והוסיף שחז"ל אומרים (שבת כג,א)- מי שמכבד חכמים זוכה שיהיו לו בנים חכמים, ועל שכר זה התכוון רבי זירא (אוצרות התורה, קדושים דף רסא). ובדרך נוספת נראה לרמוז בס"ד "הָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" עולה בגימטריה "סעייתא דשמיא" (כמניין 906)- בא לרמוז שאדם שקם בפני חכמים זוכה לקבל סייעתא דשמיא.