אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר (ל,ג)

"נדרים" בגימטריא "רוצח". וזאת, רומז רבינו יעקב 'בעל הטורים', לפי שהנודר אשר אינו מקיים את נדרו חשוב כרוצח. וכך אמרו חז"ל במסכת שבת (לב,ב): כי בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, ובעוון נדרים מתה אשתו של אדם ח"ו.

 

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל,ג)

מובא (בשם ספר עבודת ישראל): כאשר מייקר האדם כל מילה היוצאת מפיו שלא תהא לבטלה שוקל בפלס מילותיו, עליו הכתוב אומר "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" - ברכותיו מתקיימות, וכל דיבור שלו נחשב כגזירה שיש למלאה. כפי שכתוב (איוב כב,כח): "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ"- צדיק גוזר והקב"ה מקיים"!

 

וכל כך למה? מבאר כ"ק האדמו"ר מאוז'רוב – רבי משה יחיאל אפשטיין זצ"ל (בספרו באר משה) משום שבכח שמירת הדיבור זוכה להיות בעלים עליו, עד שכל דיבור שיוצא מפיו מתקיים וזה ענין תורה שבעל פה. לא אומרים "תורה שבפה" אלא ש"בעל פה" לרמז על כך שלומד התורה חייב להיות אחראי ואדון לפיו, שלא יהיה מופקר, ואז זוכה למעלת תורה שבע"פ.

 

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל,ג)

הנה המטיף תוכחה לאחרים צריך שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, וכמו שאמרו בתלמוד (חגיגה יד,א) שאם

הוא בעצמו עובר על דיבורו ותוכחתו, אז כל דבריו אינם אלא דרשה של דופי. וזהו שרמז הכתוב: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – היינו דברי עצמו לא יעשה חולין, אלא "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו" בשעה שעומד על הבימה ומורה דרך

להמון העם, "יַעֲשֶׂה" גם הוא בעצמו כן (תורת מהרי"ץ).

 

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל,ג)

מי שלא מחלל את דיבורו, שומר על פיו נקי טהור וקדוש, אז יזכה שה' יעשה את כל מבוקשו וזה רמוז:

פִּיו בגימטריה 96, כְּכָל בגימטריה 70- "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו" אם נוציא את הגימטריה של המילה "כְּכָל"  מהגימטריה של המילה "פִּיו": יישאר 26 (כמנין הויה) שם ה', וזה הרמז שמי שלא מחלל את דיבורו- ה' יעשה את רצונו כרצון ה' (יוסף מאיר ברנשטיין הי"ו).

 

דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל,ג)

בס"ד אפשר לרמוז "כְּכָל הַיֹּצֵא" בגימטריה 'יַעֲקֹב', "מִפִּיו" בגימטריה 'קול' – דהיינו אם "דְּבָרוֹ"- כלומר אם דיבורו הוא "כְּכָל הַיֹּצֵא"- דהיינו יַעֲקֹב- שהוא סמל ללימוד התורה, "מִפִּיו"- דהיינו לומד ב'קול'- כנאמר (בראשית כז,כב): "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". אז יזכה האדם שכל מה שיאמר "יַעֲשֶׂה"- בחזקת:"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (עיין תענית כג,א).

 

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל,ג)

אמרו רבותינו כדי שהתורה תשתמר באדם צריך לחזור עליה 101 פעמים ואם חזר פעם אחת פחות זה כמניין ס.מ (100) ותורתו תשתכח. ובס"ד הכל רמוז בפסוק: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ"- תורתו של אדם לא תשתמר אלא אם: "כְּכָל" בגימטריה 70- רמז לשבעים פנים של התורה, "הַיֹּצֵא מִפִּיו"- "יֹּצֵא" בגימטריה 101 כמניין מיכאל שר הזיכרון, כלומר: 'כְּכָל'- 70 פנים של התורה הַ'יֹּצֵא'- שלומד וחוזר עליה 101 פעמים "מִפִּיו" בגימטריה 'קול'- כי תורה נשמרת באדם רק כאשר לומד בקול ולא בלחש, אם ילמד בצורה הזאת אז  זוכה 'יַעֲשֶׂה'- כלומר שתורתו משתמרת בו.

הַיֹּצֵא מִפִּיו (ל,ג)

המקובל הקדוש רבי אברהם אזולאי זצוק"ל כותב בספרו 'חסד לאברהם' (מעין ב-נהר יט):

דע כי מן העסק שעוסק האדם בתורה ובמצות מזה נבראו מלאכים קדושים, וזה כפי ערך עסק התורה שאם תהיה לשמה אז יהיה המלאך הנברא משם קדוש מאד ונאמן בדבריו. ודע כי כח מלאך הנעשה מן התורה יותר מאותם הנעשים מן המצוה.

 

וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ (ל,טז)

אפשר לפרש בדרך דרש כי אינו דומה החוטא בשוגג לחוטא במזיד, שהחוטא בשוגג יש לו תשובה פשוטה "לא ידעתי", אך החוטא במזיד שיודע שהדבר אסור ובכל זאת הוא חוטא, עונשו קשה. וזהו שרומז הפסוק: "וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם", דהיינו שייפר את מצוות התורה שלא לקיימם, "אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ", לאחר ששמע מאחרים שחייב לעשות את הדברים ההם דהיינו, לקיים מצות עשה, והוא מפר אותם וחוטא במזיד, אזי "וְנָשָׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ", כל עוון ועוון שעושה מקבל עונשו, כי הוא חוטא במזיד (נשמת חיים).

 

בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (ל,יז)

כיצד ידע אדם, איך תתנהג בחירת ליבו אחרי החתונה, דהיינו מה יהיה "בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ"?

זאת רמוז בפסוק: "בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ"- כלומר יבדוק ויברר מה טיב היחסים בינה לבין אביה  במשך השנים בִּנְעֻרֶיהָ שהם גרו יחדיו בבֵּית אָבִיהָ- אם היא כיבדה אותו כל השנים וכן ומכבדת את אביה כיום, אז חזקה עליה שתכבד גם את בעלה.

 

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (לא,ב)

ויש לשאול מדוע נאמר בלשון יחיד, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ולא נאמר בלשון רבים נקמו נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?

אלא מתרץ הזוהר הקדוש (פרשת בלק דף קצ עמוד א'): "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", לְךְ רָאוּי וּלְךְ נָאֶה. מדוע אמר הקב"ה לְמֹשֶׁה לְךְ רָאוּי וּלְךְ נָאֶה לנְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? זאת יובן על פי הגמרא בבסנהדרין (פב,א) :"זמרי בן סלוא עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי אמר לה השמיעי לי, אמרה לו: בת מלך אני וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם (הכוונה למשה רבנו)- ז"א המטרה של המדינית כזבי בת צור היתה להחטיא את משה רבינו, לכן הקב"ה אומר למשה אתה צריך לנקום כי אותך רצו להפיל ולְךְ רָאוּי ונָאֶה לנקום במִּדְיָנִים.

 

מובא במדרש רבה פרשת מטות (פרשה כב', אות ג'): "יִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה (לא,ו): "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: נְקֹם נִקְמַת, אַתָּה בְּעַצְמְךָ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֶת אֲחֵרִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּאֶרֶץ מִדְיָן אָמַר אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה בִּי טוֹבָה, הַמָּשָׁל אוֹמֵר בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן".

 

-  מוסר השכל גדול מלמד אותנו משה רבינו, שהחליט שהוא בעצמו לא יהיה מעורב במלחמה עם אנשי מדין, למרות שהם שגרמו להריגת עשרים וארבעה אלף, משום הכרת הטוב, ומכאן נלמד קל וחומר חברינו ומשפחתנו שעושים לנו הרבה טובות, כמה עלינו להחזיר להם ביחס טוב ואוהב, ואף אם קרה שאדם גרם לנו איזה צער, חלילה מלשכוח את הטובות שעשה עימנו בעבר.

 

מובא במדרש רבה פרשת מטות (פרשה כב', אות ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ (במדבר לא, ב), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה משֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים הָיָה חַי, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקֹם וְאַחַר תֵּאָסֵף, תָּלָה הַכָּתוּב מִיתָתוֹ בְּמִדְיָן, אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה יְעַכֵּב נִקְמַת יִשְׂרָאֵל, מִיָּד (במדבר לא, ג): וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, אֲנָשִׁים, צַדִּיקִים"   ואומר המדרש באות ה': "אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כְּתִיב בִּיהוֹשֻׁעַ (יהושע א, ה): כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהָיָה צָרִיךְ יְהוֹשֻׁעַ לִחְיוֹת מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, כְּמשֶׁה רַבֵּינוּ, וְלָמָּה נִתְקַצְּרוּ שְׁנוֹתָיו עֶשֶׂר שָׁנִים, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׁוֹרַת מָוֶת לֹא אֵחַר הַדָּבָר אֶלָּא נִזְדָּרֵז, וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה. אֲבָל יְהוֹשֻׁעַ כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִלָּחֵם עִם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, אָמַר אִם אֲנִי הוֹרְגָם מִיָּד, מִיָּד אֲנִי מֵת כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּינוּ, מֶה עָשָׂה הִתְחִיל מְעַכֵּב בְּמִלְחַמְתָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יח): יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָךְ עָשִׂיתָ, הֲרֵינִי מְקַצֵּר שְׁנוֹתֶיךָ עֶשֶׂר שָׁנִים. אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם".

מכאן יש לנו ללמוד יסוד גדול בעבודת ה', שאין לנו לעשות חשבונות, משֶׁה לא עשה חשבונות שאם הוא יחיה יותר יזכה ללמד יותר את עם ישראל ללכת בדרך ה', אלא ישר קיים את ציווי ה'. ולעומתו יְהוֹשֻׁעַ התחיל לעשות חשבונות (שהיו לשם שמיים) אבל בסוף נענש ונתקצרו שנותיו. מכאן רואים שאין לאדם לעשות חשבונות אלא לקיים כפשוטו את ציווי ה' יתברך ואז יראה ברכה, כי "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא,ל) וכל החשבונות של האדם לא יעזרו בסוף, כי "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא).

 

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם (לא,ח)

מה פשר דבר הכתוב "הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם"? ביאר רבינו יהונתן אייבשיץ זצ"ל (ב"תפארת יהונתן"): כי מלכי מדין, מפחד בני ישראל, החביאו עצמם בתוך החללים, כדי שיחשבו ישראל שהם כבר פגרים מתים וישאירום בחיים. אולם הדבר נתגלה לבני ישראל, והם הרגו את מלכי מדין בתוך החללים – כפשוטו "הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם".

 

כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר (לא,כג)

יש אדם שכועס על כל דבר קטן והוא בבחינת אש יוקדת ששורפת את כל אשר סביבה, וכן הכעסן שורף בכעסו את כל הסובבים אותו ומחרף ומגדף אותם ותקנתו היא ללמוד תורה ומוסר, ולימוד התורה והמוסר

ישפיע עליו לתקן מידותיו. וזהו שאמר הכתוב: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ" – אדם כעסן שהוא בא תמיד בתוך אש ורותח על כל דבר, תקנתו היא: "תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" – ילמד את התורה שנמשלה לאש (כנאמר (בדברים לג,ב): "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ". וביארו "דָּת לָמוֹ" אותיות תלמוד- ש'תלמוד' התורה נמשל לאש). ויזכה לטהר את עצמו ולתקן את מידת הכעס.

 

וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל (לא,נ)

שמענו מעשה נפלא, באחד מצדיקי הדור שהלך ברחובה של עיר בליווי תלמידיו. לפתע נעצר והתמהמה בסמוך לחנות תכשיטים. התלמידים ראו כן תמהו, על מה ולמה נעמד כאן רבנו?! לבסוף נכנס הרב אל החנות, "רצוני לראות תכשיטים" - ביקש. בעל החנות ורעייתו מיהרו להציע לפניו מגוון של תכשיטים. המשיך הרבי להתעניין במשך דקות ארוכות בטיבו של כל תכשיט ובמחירו, ובסופו של דבר בחר בתכשיט מסויים. תלמידיו השתוממו מהמתרחש לנגד עיניהם. וביציאתם מן החנות פנו אליו ושאלו: "רבי, תורה היא וללמוד אנו צריכים, מה עומד מאחורי כל המעמד הזה שאינו אופייני כלל לכבודו?" "אסביר לכם" - השיב הרב, "כשעברנו ברחוב ליד החנות,עלה באזני קול מריבה בין בעל החנות לאשתו. עצרתי את צעדי ושמעתי כי הוויכוח הולך ומתלהט... החלטתי לעשות מעשה. נכנסתי באמתלה של קניית תכשיטים, כך הם היו חייבים להפסיק את הוויכוח ביניהם. התעכבתי בחנות משך זמן מה בו שיערתי כי כעסם שכך, ומאחר שישנו איסור הונאה להתעניין במוצרי החנות בלא לקנות - נאלצתי אף לרכוש תכשיט כלשהו!..."

 ["והערב נא"].

 

וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (לב,כב)

בכל מעשה של האדם צריך הוא לחשוב איך קודם כל לצאת נקי מה' ואח"כ 'מִיִּשְׂרָאֵל'- לפעמים אדם נמצא במצב שהוא הוזמן לאיזה מקום עבירה או צריך בזמנים שאין רוח ההלכה מתירה לרקוד ולשמוח, והוא רוצה לבוא כדי "לא לפגוע בחבירו", אדם צריך לשים לנגד עיניו את ה' ולא את 'יִּשְׂרָאֵל' דהיינו חברו- כמו שהיה נוהג לומר הרב יגן זצ"ל תכבדי את השכינה לפני שאת מכבדת את השכנה. לכן נאמרו קודם כל "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה'" ורק אח"כ "וּמִיִּשְׂרָאֵל".

 

וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם (לב,כג)

בפסוק זה רמז לענין 'מדה כנגד מדה', וכך מפרשו בעל ה"גבעת שאול": "וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא.

 

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ (לב,כד)

מהי הדרך לחינוך ילדינו הקדושים? רמוז בפסוק שלפנינו: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם"- קודם כל תבנו עיר, שבה יהיו בתי מדרש, ובתי כנסת שיוכלו להתחנך שם על דרך אבותינו הקדושים. ותעשו "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם"- תעשו לילדכם סייגים וגדרות, שידעו מה מותר ומה אסור- כדי שיתחנכו בדרך התורה והמצוות. "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"- כאשר אתם נותנים מילה לילד, תקיימו את מה שאתם אומרים, כדי שהוא ידע שאתם עומדים מאחורי המילה שלכם, ובכך יכבד תמיד את מה שאתם אומרים לו.

(ועוד מובא בגמרא בסוכה (מו,ב): "אמר רבי זירא לא יאמר אדם לתינוק (ילד) אתן לך מתנה ולא נותן לו, שבזה הוא מלמד את הילד לשקר שנאמר (ירמיהו ט,ד): "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר").

 

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (לג,א)

כתב האור החיים הקדוש זצ"ל: שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה".

וזהו יסוד עצום גם לנו, שלכל מקום שהקב"ה מוביל אותנו, יש לזה סיבה, ופעמים אדם מתעכב במקום מסוים או נתקע בדרך באיזה מקום ואינו מבין למה? אבל יש לכך סיבה שהקב"ה סיבב שיגיע לשם על מנת שיתקן ויברר ניצוצות קדושה...

 

וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה (לג,טז)

יש לפרש בדרך הרמז, שאם אדם נוסע "מִמִּדְבַּר סִינָי", דהיינו שעוזב את התורה שניתנה בסיני, אזי חלילה יהיה שקוע "בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה"- דהיינו בתאוות העולם הזה, כי רק התורה הקדושה יכולה לעצור את האדם מתאוות העולם הזה. אבל תמיד הוא יכול לעשות תשובה לבסוף כנאמר (פסוק יז'): "וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת"- שאדם יעזוב את התאוות שלנו ויחנה בַּחֲצֵרֹת בית השם- בית המדרש ובית הכנסת.

 

כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (לה,כח)

מדוע התורה קובעת שההורג, גם בשוגג, חייב לברוח לעיר מקלט?

מצאנו שבכל התורה כולה אדם המבצע עבירה בשוגג חייב חטאת. כל המצוות כולן מלבד הרג. כאן האדם, גם בשוגג - חייב גלות לעיר מקלט. מדוע התורה כה החמירה במקרה הזה? לצורך כך צריך להבין את ההבדל בין שוגג לאנוס. אנוס הוא אדם שהאירוע אירע לו שלא בשליטתו - אדם נהג ברכב ופתאום משום מקום קפץ לו ילד לכביש והוא אינו יכול לעצור ובום, הרג חלילה את הילד. זה אנוס. שוגג הוא אדם שנהג ברכב ולא הבחין שהרמזור התחלף לאדום, עבר באדום ובום, תאונה והרג אדם אחר. מדוע התורה כה החמירה עם אדם זה שמחויב ללכת לגלות, ועלינו להבין מהי גלות - כאשר אדם נמצא בעיר מקלט, מלבד שהוא עוזב את כל משפחתו ועירו ומגיע לעיר זרה, הוא נאלץ כל הזמן לחיות בהשפלה הזו שהוא הרג. כשמזמנים אותו לסעודה עליו לומר 'הורג אני!' ועל כן אינו יכול לזמן אלא אם יאמרו לו 'אף על פי'. וכן אם מבקשים ממנו לנאום, או לומר דבר תורה, או לעלות לתורה. מדובר בהשפלה שאין לה קץ. היא יכולה להימשך שנתיים, שנה, חודש, וגם 50 שנה - עד שהכהן הגדול ימות. התשובה לכך היא לא בשל חומרת העבירה של הריגה, שכן יש מצוות אחרות קשות באותה המידה מבחינה רוחנית וגשמית, ובשוגג על החוטא להעלות חטאת. הסיבה לכך היא כיוון שאדם שהרג בשוגג הוא פשוט חסר רגישות לזולת. לא איכפת לו מהזולת. אם היה איכפת לו מהאנשים האחרים הוא היה נוהג בזהירות יותר, הוא היה שם לב שהוא בקרבת בית-ספר ומאט מהירות, היה נזהר יותר כשהוא עובד עם הסכין וכו'. אבל מאחר ולא היה איכפת לו מהזולת - הוא נענש בכך שיהיה עליו להזכיר כל הזמן שהוא בעצם חסר איכפתיות כלפי האחר בכך שהוא בעיר מקלט. (מתוך שיעורו של הרב נחום דיאמנט שליט"א לפרשת מסעי תשע"א)