וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר..  מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (ג,כג-כד)

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'- כאשר אדם מתחנן לשם יתברך בעת צרה, עליו להבטיח כי "בָּעֵת הַהִוא"- שבה יזכה להיוושע "לֵאמֹר"- לומר "מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ"- להודות לשם יתברך ולפרסם את הנס. 

רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (ג,כו)

מילת "לָךְ" עולה בגימטריה חמישים כי משה בעצמו אמר (תהלים צ,י): "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה", זאת אומרת בדרך הטבע אורך חיי האדם הם שִׁבְעִים שָׁנָה בלבד, ומשה חי מאה ועשרים שנה, דהיינו חמשים שנה יותר מהראוי בדרך הטבע, וכעת ביקש משה להיכנס לארץ ולחיות עוד מספר שנים,  אמר לו הקב"ה:  "רַב לָךְ", די לך באותם חמישים שנה שנתווספו לך (כלי יקר).

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (ג,כו)

כתוב בתהלים (נ,ג): "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" מכאן דרשו חז"ל (יבמות קכא,ב): מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.  משה אמר (במדבר טז,ז): "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" ועל זה אמרו חז"ל (סוטה יג,ב) שנענש מידה כנגד מידה שהקב"ה אמר לו באותו משקל "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי". מפה רואים יסוד: משה רבנו נתבע על מה שאמר לקרח ועדתו "רַב לָכֶם" ואם היתה כוונתם מתחילה ועד סוף, רק שררה וכבוד, איך יתכן שיתבע משה רבנו על מה שאמר להם: "רַב לָכֶם" והלא בקשת משה רבנו היתה רק רדיפה אחרי המצוות ובקשת המעלה. ואיך יתכן לומר לו "רַב לָךְ" כגמול על מה שאמר: "רַב לָכֶם" שלא יבקשו שררה. על כרחך לומר שגם הם בתחילה בקשו מעלה רוחנית. ועל זה אמר להם משה רבנו שאין להם לבקש גדולה יתרה רוחנית שלא ניתנה להם ויש להם להסתפק במעלתם שזכו אליה. ולכן נתבע משה רבנו על שהוכיחם בלשון: "רַב לָכֶם". מפני שלא יתכן לומר לשום אדם מישראל, שרב לו במעלתו שזכה אליה עד היום ואין לו להגביה לבו בדרכי ה´ לבקש מעלה יותר גדולה, כש"כ לאנשים גדולים ויחידי סגולה בישראל, כי אין גבולות בזה וכל אדם מישראל חייב תמיד לשאוף מעלה ומעלה. וכאמרם (בתדב"א כה): חייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשי, למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"? אולי בכ"ז תעלה בידו. וכזו היתה התביעה על מרע"ה שאמר לבני לוי: "רַב לָכֶם" ועל זה נענה במידה כנגד מידה, שאמר הקב"ה גם לו: "רַב לָךְ" כלומר: אל תבקש מעלה כזו שכבר נגזר שלא תגיע אליה. 

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם (ד,יא)

"וְהָהָר בֹּעֵר" - רמז ליצר הרע, שנדמה לאדם כהָר והוא בֹּעֵר בקרבו להחטיאו. מה יעשה האדם? "בָּאֵשׁ"- יעסוק בתורה שנמשלה לאש כנאמר (ירמיהו כג,כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם". ואם עדיין לא יצליח להתגבר על יצרו אז יקרא קריאת שמע וזהו הרמז "עַד"- רמז לפסוק (דברים ו,ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד-  שאדם אומר את הפסוק הזה, הוא עולה כ'עד' לפני הקב"ה (מובא במדרש שבמילת שמע האות עין גדולה, ובמילת אחד האות דלת גדולה, וזה כי הקב"ה וישראל מעידים זה על זה). "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם".

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (ד,כט)

ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל דייק, מדוע הכתוב פותח בלשון רבים: "וּבִקַּשְׁתֶּם" ומסיים בלשון יחיד: "וּמָצָאתָ"? ותירץ: שרבים המתפללים ומבקשים בקשות מאת השוכן במרומים, אבל רק מעטים הנענים, ובודדים הם שמשאלות ליבם מתגשמות. וזהו: "וּבִקַּשְׁתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", רבים המבקשים. "וּמָצָאתָ", רק בודדים נענים.

ומדוע? "כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". משום שמעטים בלבד מתפללים בכל ליבם, סומכים אך ורק על הקדוש ברוך הוא, ואומרים: "ריבונו של עולם, אין לנו מלך אלא אתה, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע!

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (ד,כט)

כאשר אדם נמצא במצב רוחני ירוד, אם נפל בעבירות, מרגיש הוא שנוא ולא רצוי לפני הקב"ה, אבל זה לא נכון! הבעל שם טוב הקדוש מביא ראיה לכך מהפסוק שלנו: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם", דווקא מִשָּׁם! אומר הבעל שם טוב, שלא יחשוב האדם שנפל, כי כדי למצוא את הקב"ה בחזרה, עליו קודם כל לברוח מהמקום בו הוא כעת. בטענה של: "ה' לא יקשיב לי, בכזה מקום חשוך ונורא' –זה לא נכון! הכתוב אומר: וּבִקַּשְׁתֶּם 'מִשָּׁם'! 'מִשָּׁם' דווקא! מכל מקום בו אתה נמצא, ביכולתך לצעוק אל השי"ת, שיבוא להוציא אותך כמו שאמר דוד המלך (תהלים קל,א): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". גם שאדם נמצא עמוק בתוך דכדוכה של נפש ועבירות, יכול הוא לבקש את השם יתברך, ואז יזכה "וּמָצָאתָ" וזאת בתנאי "כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (ד,כט)

פתח הכתוב בלשון רבים: "וּבִקַּשְׁתֶּם" וסיים בלשון יחיד: "וּמָצָאתָ"? ברם, כלל זה לימדונו חכמינו:שבראותנו שני בני אדם שלקו באותה מחלה, זה התפלל ונענה. וזה התפלל ולא נענה. הרי זה משום שהראשון התפלל תפילה שלמה, בכונה. ועל כן נענה. ואילו השני, לא התפלל בשלימות ובכונה וע"כ לא נענה. (ראש השנה יח). הוא אשר אמר הכתוב: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ" שניכם תבקשו רחמים מאת השם יתברך אעפ"כ: "וּמָצָאתָ", רק האחד משניכם, משום: "כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", שביקש והתפלל בכונה הראויה וע"כ השיג את בקשתו. ('גן רוה' בשם ספר 'אהל מועד).

בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ (ד,לד) 

ביאר רבי ברוך ממעזבוז זיע"א: "בְּמִצְרַיִם"- כלומר כל המיצרים- הצרות והייסורים שהאדם עובר בחייו, הם רק "לְעֵינֶיךָ"- רק למראית עין הם נראים כצרות וייסורים, אבל האמת שהכל רחמים וחסדים מהשם יתברך.

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (ד,לט)

נביא לפניכם מס' ביאורים נפלאים שכתב האור החיים הקדוש זיע"א על פסוק זה:

א. על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל,ב): "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" ואם לאו "יזכור לו יום המיתה" (ברכות ה,א) ובזה יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו "וְיָדַעְתָּ"- דהיינו יתן בדעתו "הַיּוֹם" הידוע שהוא יום המיתה ובזה "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" להשיבו אל דרך הטוב והישר, ודקדק לומר "לְבָבֶךָ" ברבים לרמוז לב' יצרים: יצר הטוב ויצר הרע.  

ב. על דרך אומרם ז"ל (בבא בתרא פד,א): למה החמה בבוקר פניה אדומים וכו' לפי שעוברת על פתחה של גיהנם וכו', והוא אומר "וְיָדַעְתָּ"- תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו ובזה תשיב אל "לְבָבֶךָ" - "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד".

ג. על דרך אומרם ז"ל (חגיגה יב,ב): "כי העולם הזה יקרא לילה ועולם הבא יקרא יום". כאשר יראה האדם דברים מנוגדים בעולם הזה: 'כי צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו', בכך יטהו לבבו מלבחור בטוב הנצחי, ויראהו הרשעים בעולם הזה שעושים עבירות ומרוויחים ומצליחים. ואז ויאמר אליו לבבו :"הלא תראה כי טוב הוא לחיות כמו הרשעים, לכן אמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם"- שהוא רמז לעולם הבא הנקרא יּוֹם, "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"- דהיינו תשיב אל ליבך תשובה ניצחת- כי ה' "מְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" (פרק י' פסוק ז')- הקב"ה משלם לרשע בחייו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא. ובזכות שתזכור את זה בכל יום ויום תדע כי "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" ותבחר בטוב.

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (ד,לט)

רבי חיים מצאנז היה רגיל לומר: בצעירותי ביקשתי להחזיר את כל העולם למוטב, ולקרבם לשם יתברך.

לימים, ראיתי שאת כל העולם לא אוכל לתקן ובקשתי לתקן לפחות את בני עירי. לאחר כך קראתי על עצמי: ולואי שאוכל לעשות לבני ביתי ולנטוע בליבם יראת שמים. לבסוף ראיתי, שאני תופס מרובה וכדאי לי להסתפק במועט לגמרי ולחפש לעצמי דרך תשובה. ובעוונותי הרבים אף דבר זה לא השגתי..

אף הוא הביא על כך משל: כפרית אחת עניה היו לה כמה ילדים, היו מבקשים אוכל ולא היה לה ליתן להם. פעם אחת מצאה ביצה, קראה לילדיה ואמרה: ילדים, ילדים, שוב אין לנו לדאוג, ביצה מצאתי. ואני אעשה בחכמה, לא אוכל את הביצה אלא אבקש מן השכן שיניח לי ליתן אותה תחת תרנגולת רובצת תחת ביצים עד שתצא מן הביצה תרנגולת. ואני אנהג בחכמה, ולא נאכל את התרנגולת אלא אושיב אותה על ביצים ויצאו מהביצים תרנגולות, והתרנגולות אף הן יטילו ביצים הרבה עד שיהיו לנו תרנגולות הרבה וביצים הרבה. ועוד אנהג בחכמה, לא אוכל לא את התרנגולת ולא את הביצים, אלא אמכור אותן ואקנה לי עגלה, והעגלה לא אוכל אלא אגדל אותה עד שתעשה פרה, ואת הפרה לא אוכל עד שתלד ולדות, ואף אותם לא נאכל ויהיו לנו פרות ועגלים. ולסיום שוב אנהג בחכמה, ואמכור את הפרות והעגלים ואקח שדה ויהיו לנו שדות ופרות ועגלים. לבסוף הכפרית, בתחושת סיפוק ושמחה פרשה ידיה לשמים ואמרה: "ולא יחסר לנו עוד מאומה.." עד שאותה כפרית מדברת כך ומשתעשעת באותה ביצה, נפלה הביצה מידיה ונשברה..

"כך אנחנו" אומר רבי חיים: "כשמתקרבים ימי חודש אלול וה"ימים הנוראים" כל אדם מקבל עליו לעשות תשובה וחושב בלבו, כך אעשה וכך אעשה. אבל הימים עוברים בהרהורי דברים בלבד ואין המחשבה מביאה לידי מעשה, ולא עוד אלא שבסוף הוא נופל למטה, לפיכך צריך אדם להשגיח על עצמו הרבה במיוחד בימים אלו שלא יפול חלילה". (שבעים פנים לתורה).

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ (ה,טז)

בספר "יגדיל תורה" מובא מעשה נשגב שסיפר אחד מזקני וחכמי ירושלים שאירע עמו לפני יותר מחמישים שנה, כאשר קפצה עליו מחלה קשה והרופאים הבהילוהו, באמרם אליו שהמחלה יכולה להזיק לו בענין אורך חייו... היהודי הנ״ל לקח את הדברים ללבו ולא ידע מנוחה לנפשו, והחליט, לרדת לעיר בני ברק מקום משכנו של הגה״ק בעל החזון איש זי״ע. עברו כמה ימים עד שהצליח לגייס את הסכום בשביל שיוכל לרדת לבני ברק, והנה הגיע לבית החזו״א. החזו״א שמע את דברי היהודי, שהיה שבור בנפשו, ולאחר שגמר לומר את אשר על לבו, שאלו החזו״א: היש לך אב או אם? והלה הנהן בראשו, הוסיף ושאלו כמה עלתה לך הנסיעה לבוא הנה מירושלים, והלה נקב בסכום המדויק - שכנראה לא היה מבוטל בימים ההם. נענה החזו״א ואמר: ״אולי יכול הנך להסביר לעצמך, הרי כתוב בתורה ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ״, מתי הוצאת בפעם האחרונה על הוריך חמישית ממה שהוצאת עבור נסיעתך הנה, במקום לתת את הכסף למצוה מובטחת זו, ירדת לב״ב ונסעת למקום שפעמים סגור פעמים פתוח, ואף כשפתוח אין זה מובטח שיתקיים האמור. סע א"כ בחזרה לירושלים והתחל להדר במצוות כיבוד אב ואם ובודאי תיוושע – הרי יש לך הבטחה מן התורה לאריכות ימים! סיפר אותו יהודי: הישרות שבה נאמרו הדברים והפשטות זעזעוני, ומאותו יום ואילך שמתי מצוה זו לראש מעייני וב״ה הנני חי עד היום לאורך ימים ושנים טובות!... 

בספר "מעשה איש" שכאשר הרב רוזשטיין זצ"ל הגיע עם תלמידיו לביקור אצל "החזון איש", ביקש אחד מן הילדים רשות לשאול דבר מה את מרן החזון איש. כשניתנה לו הרשות הוא שאל: "איך הרב נהיה ה"חזון איש "? החזון איש האדים כולו והשיב: "בזכות כבוד אב ואם!"...

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (ו,ח)

"האם הרעיון של המחשב מופיע בתורה?", שאל מדען את הרבי מלובביץ זצ"ל, כאשר תופעת המחשבים החלה להתפתח. הרבי השיב בחיוב, והפתיע את המדען באומרו כי הרעיון של המחשב מתבטא כבר בתפילין. האם חשבתם על כך כאשר הנחתם תפילין? אם לא, בפעם הבאה שתעשו זאת, תוכלו להבין טוב יותר מה מסמלים התפילין. המחשב מבצע יחד פעולות של כמה מכשירים שונים – מקלדת, מסך, מחשבון, מדפסת וכדומה – ומפעיל את כל היכולות הללו עבור מטרה אחת. זו גם המהות של מצוות תפילין. באדם יש חלקים שונים: המוח הוא ממלכה בפני עצמה, הלב הוא עולם משלו, והידיים ממלאות פונקציה אחרת. הנחת תפילין מחברת בין המוח, הלב והידיים, כך שכולם יפעלו במשותף מתוך מטרה אחת – לקיים את רצון הבורא ולהוסיף קדושה בעולם. כלומר, בהנחת תפילין יש יותר ממעשה פיזי. התפילין נועדו לחבר בין שני עולמות שונים באדם –עולם הרגש שבלב, ועולם השכל שבמוח. מהו סוג החיבור? אם תקדישו דקה להתבונן, תבחינו כי הנחת תפילין של יד קודמת לתפילין של ראש. המקור לכך הוא בפסוק, בו נאמר:  "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" ורק אחר כך "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". קדימת התפילין של יד איננה רק קביעה שרירותית, אלא היא מסמלת את הדרך הראויה בעבודת ה'. גם היהדות מתחילה מהלב (תפילין של יד מניחים כנגד הלב), וצריכה להתבסס קודם כל על יראת השמים שבלב. רק אחר כך יש מקום להיגיון שבמוח, להבנה השכלית. מובן, אפוא, כי בקיום מצוות הרגש מופיע ראשון, ואחר כך אפשר להתעסק עם המוח. קדימת התפילין של יד תקפה גם בהיבט אחר. חכמים מסבירים, כי גם הקב"ה מניח תפילין. אמנם לא מדובר בקוביות ורצועות שחורות, אלא התפילין של הקב"ה הם עם ישראל. הבעל שם טוב מסביר, כי תפילין של יד הם האנשים הפשוטים, המלאים במידות טובות ויראת שמים, ואילו תפילין של ראש הם תלמידי החכמים, השוקדים על הבנת התורה באמצעות השכל. גם במקרה זה, תפילין של יד קודמים לתפילין של ראש. כלומר, בעלי מידות טובות קודמים לתלמידי חכמים. פעולות פשוטות לכאורה, הנעשות מתוך תמימות וכוונה טהורה של יהודי מגיעות עד למעלה-מעלה עד כסא הכבוד (הרב חיים הבר).

בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים (ז,ו)

העם היהודי, עם סגולה הוא, והגם שלפעמים יש חלקים ממנו המנסים להתחמק מהגדרה זו ולהשיל את הכתר הנוצץ מעל ראשם, במקרים רבים הם חוזרים אליו, מרצונם או שלא מרצונם. יהודי אחד סיפר, שלפני קרוב ליובל שנים הוא התגורר בישוב בארץ ישראל שכמעט כל תושביו היו שומרי שבת. אף הקפידו על כך שמכוניות לא יכנסו בשערי הישוב מכניסת השבת ועד ליציאתה. והנה, בשבת אחת, נכנס אחד התושבים לבית הכנסת וכולו נסער ונרגש. סיפר היהודי שבפסי הרכבת, שהיו סמוכים מאוד לישוב, מתנהלת ברגעים אלה עבודה לתיקון המסילה. המתפללים הזדעזעו מחילול השבת בפרהסיה שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ובפרט על ידי גוף ציבורי, ויצאו כולם -בצוותא חדא - אל מסילת הרכבת, כדי לעצור את העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה. מקצתם מחו בקול גדול על חילול

השבת, ומקצתם מנעו בגופם את המשך העבודות. המתפללים ניגשו אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. האמינו לי, "השיב המנהל", שגם אני הייתי רוצה לשבת כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני כפוף להוראות הממונים עלי, אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות, אשחרר ברגע זה את כל הפועלים ואלך הביתה"! לרגע השתררה במקום מבוכה קלה. לפתע יצא מתוך הקבוצה יהודי נמוך קומה ורזה, שהיה ידוע כאחד המתפללים השקטים, שבדרך כלל אינו משמיע את קולו בבית הכנסת בשום ויכוח או עניין ציבורי. הוא התקדם לעבר מנהל העבודה, הפשיל את שרוולו ופנה אל האיש בזעקה": לאיזה אישור אתה ממתין"? הנוכחים היו בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים את ידיו על מנהל העבודה ולהכותו כהוגן על שהעז להפריע את מנוחת השבת. אבל היהודי הנמוך המשיך וצעק: "האם אתה זקוק לאישור לכך שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת השבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר המוכיח לך שאנחנו יהודים, כאלף עדים!  מספר זה נחקק על זרועי באושויץ. האם זה לא מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל שבת"..?  ומנהמת ליבו הפצוע הוסיף": ראה, הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת"! האנשים שהיו במקום הופתעו למשמע דברי המתפלל, אבל מה שקרה אחר כך זעזע את כולם עוד יותר, גם את המתפלל הנמוך, שאולי לא המתין לתגובה שכזו ממנהל העבודה.

המנהל החוויר כסיד ונאלם דום. לא היה בכוחו להוציא הגה מפיו. לאחר דקה התעשת ופרץ בבכי נסער.. גם הוא הפשיל את שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על זרועו! בתגובה ספונטנית התנפל מנהל העבודה על היהודי הנמוך, חיבקו ונישקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו עם קדוש! אני מבטיח לך, מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עלי. הממונה היחיד יהיה מעתה רק הקב"ה!, לאחר כמה דקות לא היה אף פועל אחד על המסילה. כולם הלכו הביתה- עַם סְגֻלָּה (עלינו לשבח).

וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (י,ז)

רש"י: מסביר כי הפסוק מדבר על הרשע שהקב"ה משלם לו בחייו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא. האור החיים הקדוש זיע"א מקשה: למה אמר "שׂנְאָיו" לשון רבים וגמר "פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" לשון יחיד? 

ומתרץ: ואולי כי טעם אומרו לשון רבים, כי לא ישלם לרשע אֶל פָּנָיו, אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו (צאצאיו), ומכאן אין לו תקוה, ולכן נאמר וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו לשון רבים. ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו, יתחכם ה' עמו ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו כי "ברא מזכה אבא" (סנהדרין קד,א).