כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא,י)

מובא בספה"ק שפסוק זה מדבר על המלחמה הגדולה שיש לו ליהודי עם יצר הרע. מסופר על הרה"ק 

"הדברי שמואל" מסלונים שנסע פעם ברכבת ובאותו קרון נסע גם יהודי אשר היה חסיד, וסטה מהדרך ופרק עול תורה ומצוות ל"ע . פתח הצדיק בשיחה עם יהודי זה ושאל: מה מעשיך? השיב הלה: עוסק אני במסחר. האם התעשרת? שאל הרבי. אכן כן – השיב האיש ושאל: האם הרבי מעוניין שאתן לו תרומה למוסדותיו?  חס ושלום – השיב הרבי – גם אם היית נותן לי - לא הייתי לוקח ממך! התחצף האיש ושאל: אם כן למה שאל הרבי אם התעשרתי? השיב הצדיק: פשוט מאוד, רציתי לדעת כמה היצר הרע מוכן לשלם עבור חסיד אחד.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא,י)

רמז נחמד ראיתי בעלון 'פרדס אברהם': "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" –"עַל" ר"ת עַיִן לֵּב – רמז כי עיקר מלחמתו של האדם נגד היצר הרע היא כנגד עיניו וליבו, כנאמר (במדבר טו,לט): "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", כי ברגע שהָעַיִן רוֹאָה, הַלֵּב חוֹמֵד, וּכְלֵי מַעֲשֶׂה גוֹמְרִין, ואם יזכה האדם להכניע את –"עַל" (העיניים והלב) ועוד "עַל" רמז לשטן, כי הוא בגימטריה ס.מ, אז יזכה "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ".

וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (כא,יא)

(רש"י): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". מקשים העולם על ייתור הלשון ברש"י, לכאורה היה עליו לקצר ולומר: "דברה תורה כנגד יצר הרע" וכי מה בא למעט באומרו: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ברם, מצינו בגמרא (יבמות סג) שתפקיד האשה כפול: לגדל בנים לתורה, ולהגן ולהציל את האדם מן החטא. והנה ביְפַת תֹּאַר העידה התורה שסופה ללדת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. נמצא איפוא, שכל תועלתה היא אך ורק בכך שהיא מגינה ומצילה את האדם מן החטא. זהו שדייק רש"י ואמר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. (חנוכת התורה)

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ (כא,יח-יט)

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ"-  זה הקב"ה כנאמר (שמות טו,ג): "ה' אִישׁ מִלְחָמָה". "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" -  הוא האדם שסר מן דרך התורה והמצוות והוא "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו- הקב"ה וּבְקוֹל אִמּוֹ"- השכינה הקדושה אשר בְּכָל יוֹם וָיוֹם יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה (אבות ו,ב). וְיִסְּרוּ אֹתוֹ– הקב"ה שולח לאדם כזה ייסורים שיעוררו אותו לחזור לדרך הישר אך "וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם", לכן  "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו"-  זה הקב"ה, "וְאִמּוֹ" -  היא השכינה, "וְהוֹצִיאוּ אֹתו" - ֹ מהעולם הזה "אֶל זִקְנֵי עִירוֹ"-   לבית דין של מעלה שם ישפטו אותו "זִקְנֵי עִירוֹ" -   הצדיקים שהיו בדורו, ולפי גזר דין המשפט יגיע האדם "אֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ" – בגן עדן, או בגיהנם.  (החידוש התבסס על רעיונו של האלשיך הקדוש, ע' אלשיך על התורה דף רלג).

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו (כא,יח)

בדרך מליצה פירש בעל ה"תולדות": "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה". היתכן דבר כזה? אלא שהסיבה היא כי האיש הזה, שיש לו בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה - הוא עצמו "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו"-  איננו שומע בקול אביו שבשמים, ועל כן יש לו בן שכזה.

וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (כא,כא)

מי שרוצה להטיף מוסר לחבירו, להוכיח אותו ולעוררו לעבודת השי"ת, עליו תחילה לתקן עצמו ולהסיר נגעי עצמו כנאמר בחז"ל (בבא בתרא ס,ב): "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים". ולכן ראשית לכל "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" - עליך לבער את הָרָע אשר בתוכך,  רק לאחר מכן "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" - אז יזכה שדבריו יתקבלו על לב האחרים (רמ"מ מווארקה).

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ (כא,כב)

איתא בגמרא (ברכות ה ע"א): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו; פשפש ולא מצא

– יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהילים צד,יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ". 

דבר זה – אומר הרב משה ממן בספרו "זכרון משה" – רמוז כאן בפסוק: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת" – אם הוא סובל יסורים נוראים שהם כמיתה עבורו, והוא עשה חשבון הנפש ולא מצא את סיבתם, מה יעשה? "וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" – יתלה בכך שהתבטל ממצות למוד התורה, עליה נאמר (משלי ג,יח): 

"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (כב,ב)

על פי דברי ה'אור החיים' הקדוש זצ"ל יבואר הפסוק: "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ" – אם לא קרוב אחיך היהודי לקב"ה "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ"- מושכהו "אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" דהיינו לבית המדרש ללומדו אורחות חיים. 

לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (כב,י)

מבאר ה"אבן עזרא": "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החֲמֹר ככח השׁוֹר". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.

לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (כב,י)

כותב הבן איש חי זצ"ל (דרשות בא"ח דף 379) "שׁוֹר" זה יצר הטוב שהוא מין טהור, וּחֲמֹר זה יצר הרע שהוא מין טמא, כי הוא שר החומר (עכ"ד). אמרו חז"ל (יומא עב,ב): "לא תירתון תרתי גיהנם" כלומר אדם שמנסה לשלב את הקדושה - "שׁוֹר" עם הטומאה "חֲמֹר" בסוף לא יהנה בעולם הזה ולא בעולם הבא וירש גיהנום. ובס"ד נרמוז אם נחבר את האותיות של "שׁוֹר" ו- "חֲמֹר" יַחְדָּו נקבל  "משוחרר" – כי ברגע שהאדם משלב את החומריות בעבודת ה' ברמה לא נכונה ירגיש הוא משוחרר וע"י יכול להגיע לדרגה של "נבל ברשות התורה".

 

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'.. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (כג,ד-ה)

ידוע, כי דבור קשה ואמירה רכה. והוסיף הגר"א ז"ל עוד הבדל בין דבור לאמירה, שלשון "דבור" הוא בלי טעם, כי כן צויתי, אבל "אמירה" היא בביאור טעם הציווי. ולפי זה ביאר הגר"א מה שאמר אדונינו דוד

המלך ע"ה (תהלים קיט, קסא-קסב): "שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי, שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". הלא ידוע כי דואג ואחיתופל שונאי דוד רצו לפוסלו מהמלוכה ומכשרותו לבא בקהל-עם משום שבא ממואביה, וכתיב "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'". ולכן, אם נלך כפי שאמר הכתוב בתחילה סתם "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'", היה דוד אסור מלבוא בקהל ה', אבל לאחר שפירש הכתוב הטעם: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", ומזה דרשו חז"ל (יבמות {עו,ב}. פסיקתא דרב כהנא {טז,א}, ועוד):  "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", היות ודרכו של איש לקדם ולא של אשה, לפי זה לא נאסר מלבוא בקהל. זהו שאמר דוד: "שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם", רצה לומר, הם דואג ואחיתופל שהמה שָׂרִים, רְדָפוּנִי חִנָּם, בלא סיבה. "וּמִדְּבָרְךָ", רצה לומר וּמִדְּבָרְךָ שאמרת "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'", בלי שום טעם, "פָּחַד לִבִּי". כי אז הריני אסור לבוא בקהל, אכן "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ". רצה לומר, כשראיתי מה שכתוב אחרי כן "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", וזה הטעם שנאסרו עמון ומואב לבא בקהל, שמזה דרשו חז"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מעתה אוכל לבא בקהל ה'. וזה שמדייק אשר וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי, אבל מאִמְרָתֶךָ שָׂשׂ אָנֹכִי. ומסיים שם, "והדברים האלה יקרים למאוד". (ב"פנינים משלחן הגר"א" דף שנה).

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'.. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (כג,ד-ה)

מדוע התורה מדגישה שהסיבה "שלֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" היא עקב כך ש״לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״? וכי זה היה כל חטאם? הרי הם ביקשו גם להרוג את ישראל? כפי שכתוב מיד ״וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן לְקַלְלֶךָּ״? אלא ענה והסביר המגיד מדובנא זיע"א: הרי לנו יסוד גדול עד מאוד! תאוות הרצח של האדם היא רק התוצאה של ״לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״... דכאשר האדם עובר את חייו בצורה אגואיסטית ואנוכית, ואינו חושב על אחרים, הרי הוא מסוגל להגיע למצבים של רציחה, רח״ל. אם חבירו יחסום לו את הדרך ולא יאפשר לו להגיע להנאות האישיות שלו, הוא לא יחשוב פעמיים, ויעשה את הפשע הגדול ביותר. האנוכיות ואהבת העצמיות של האדם היא-היא המביאה אותו לכך שירצה לקחת את חיי חבירו... ולכן כאשר התורה מזכירה את הסיבה מדוע לא יבואו עמוני ומואבי בקהל ה', היא אינה מדברת על תאוות הרצח שלהם, כיוון שזו רק התוצאה מכך שלֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם...

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'.. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (כג,ד-ה)

התורה מזהירה אותנו מפני כך שנרשה לעמונים ולמואבים להתגייר ולהצטרף לעם היהודי. מהן הסיבות לכך? ראשית, מפני שהם לא קידמו את פנינו בלחם ובמים בדרך יציאתנו ממצרים. ושנית, כיוון שהם שכרו את בלעם... לקלל אותנו. רשימת פשעים כל כך מגוונת מגובבים יחדיו בפסוק אחד. באותה נשימה נאמר לנו לשמור מרחק מהם – מצד אחד, כיוון שהם לא היו מארחים טובים כשהיינו עם עייף ורעב הצועד במדבר ממצרים, ומצד שני – כיוון שהם שכרו את הנביא בלעם כדי להשמידנו. כיצד ניתן בכלל להשוות את שתי הסיבות הללו זו לזו? הראשונה היא פשוט היעדר הכנסת אורחים, בעוד השנייה היא כמעט ניסיון לרצח עם! התשובה היא שהשניים דווקא קשורים זה לזה. האחת מחזקת את השנייה והאחרת מוכיחה את החטא שבראשונה. אילו היה כאן רק עניין של חוסר גילוי נדיבות במהלך מסענו במדבר, אולי ניתן היה להצדיק זאת בכך שהם היו בעצמם עניים וחסרי כל. אולי עמון ומואב היו בתקופת שפל כלכלי. אולי הם היו במצוקה כלכלית ולכן לא היו מסוגלים להכניס אורחים? אילו לא היה להם די עבור עצמם, כיצד נוכל לצפות מהם להאכיל פיות נוספים? אולם כאשר אנו רואים שבלעם הנביא נשכר על ידם כדי לקלל את העם היהודי, או אז אנו יודעים שכסף לא היה הבעיה. האם אתם חושבים שבלעם היה זול? בלעם היה יועץ יקר מאוד. "בית מלא זהב וכסף" היה המחיר שנקב בו. אם מצאתם כסף לשלם לו, אזי הייתם יכולים גם למצוא כמה שקלים כדי לתת קצת לחם ומים לנוסעים העייפים והרעבים. העובדה שהם היו מוכנים לשלם לבלעם סכום כל כך מופרז מוכיח את גודל פשעם ואת עוצמתו. (הרב יוסי גולדמן).

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא (כג,ח) 

ביאור נפלא כתב הרה"ק רבי ברוך מקאסוב זצ"ל: עוונות נקראים "אדומים" ככתוב (ישעיהו א,יח): "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".  ומצינו (יומא דף פו,ב): 'גדולה תשובה מאהבה שמהפכת זדונות לזכיות', ולכן אמר "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי" – אל תשאיר את החטאים בתועבתם, אלא תעשה תשובה מאהבה כדי שיהפכו לזכיות, "כִּי אָחִיךָ הוּא" – יכולים חטאיך להיות אחיך, כלומר, זכיות. ור"ת של "כִּי אָחִיךָ" הוּא: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".

כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.. וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (כד,ז-ח) "כִּי יִמָּצֵא 'אִישׁ'" -  רמז ליצר הרע, "גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שמסיט יהודי מדרך השם, עליך לעזור לו ל: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", כדי להביאו לדרגה של "לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"– דהיינו לעשות ככל אשר יורו אנשי ה' שהם הַכֹּהֲנִים והַלְוִיִּם.

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא (כד,טו)

בס"ד נראה לבאר את הפסוק כשיחה בין הנשמה לגוף האדם: הנשמה היא כ"עבד" של הקב"ה שבסיום 120 שנה צריכה לחזור למקומה בשמים, והיא דורשת מהאדם שבעולם הזה יעשה מצוות, מעשים טובים וילמד תורה כדי שביום הדין תקבל את שכרה וזוהי דרישתה לאדם: "בְּיוֹמוֹ"- בעולם הזה, תִתֵּן שְׂכָרוֹ"- תן שכר לנשמה: תעשה מצוות, מעשים טובים, תלמד תורה, "וְלֹא" – ואם לא תשמור תורה ומצוות, "תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" – כנאמר בחז"ל (עבודה זרה ג,ב): לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה (שמש) מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה כדכתיב (מלאכי ג,יט): "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם". וזאת "כִּי עָנִי הוּא"- דרשו חז"ל (נדרים מא,א): "אין עני אלא בדעת" – ומאחר ולא הלכת בדרכי ה',  הנשמה עָנִיה מתורה ומצוות. "וְאֵלָיו" – אל מקום החושך, "הוּא"- האדם "נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"- יצטרך ללכת, "וְלֹא יִקְרָא אֶל ה'"- ולא תזכה לראות פני שכינה, מאחר "וְהָיָה בְךָ חֵטְא".

וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ (כה,ב)

תיבת "וְהִכָּהוּ" נקראת ישר והפוך באותה משמעות, ומעובדה זו למד הרבי מגור, בעל ה"פני מנחם" זצ"ל, 

לקח מאלף, אותו בקש להעביר לצעירי הצאן, כפי שמובא בעלון "פנינים": היה זה כאשר נכנס אל הקודש פנימה מחנך, אשר בקש להתייעץ באי אלו נושאים חינוכיים שעמדו על הפרק, ובין השאר שח לרבי אודות מקרה של ילד, אשר חבריו מציקים לו ואפילו מכים אותו. הרבי הגיב מיד: יש לומר למלמדים להחדיר בלב

התלמידים את הענין, שכמו שכתוב בספרים הקדושים (בעל הטורים שמות ל,יב) שהנותן צדקה אינו מפסיד, 

משום שהכסף שב אליו, ורמז לכך בתיבת "וְנָתְנוּ" הנקראת באפן דומה מן הסוף להתחלה ומן ההתחלה לסוף, המלמדת כי כמו שנותן, כך יקבל. כך גם בתיבת "וְהִכָּהוּ" הנקראת ישר והפוך ישנו רמז, שהמכה לחברו, הן בידיו והן באמצעות כח הדבור שלו– הריהו מכה את עצמו, ולא ירחק היום עד שהוא עצמו יצא נזק מן ההכאה הזו!...

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר (כה,ה)

בס"ד נראה לרמוז: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו" - יצר הרע ויצר הטוב בתוך האדם, "וּמֵת אַחַד מֵהֶם" – דרשו חז"ל (סוכה נב,ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהילים לז,לב): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". וכאשר יגבר היצר הרע על היצר הטוב והרגו, כתוצאה מכך "וּבֵן אֵין לוֹ" – עקב ניצחונו של יצר הרע אין לו לאדם 'בנים' שהם המצוות שלו, "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת" – גם תּוֹרָה שהיא כאשתו לא תהיה לו, כנאמר (דברים לג,ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", ודרשו חז"ל (ברכות נז,א): "אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מאורשה". ובגלל שניצחו היצר הרע 'הכל הולך' (גם מצוותיו ומעשיו הטובים) "הַחוּצָה לְאִישׁ זָר" – ליצר הרע וחיילותיו.

וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (כה,יח)

אדם יכול להרעיש עולמות במעשי צדקותו, יכול להחליש את גופו בתעניות וסיגופים, ולהדיר שינה מעיניו עד שיגיע למצב של  "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ", ובכל זאת "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (החוזה מלובלין זצ"ל).

וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (כה,יח)

אם כאשר אתה עושה מצוות אתה מרגיש "עָיֵף וְיָגֵעַ" סימן שאַתָּה עדיין "לֹא יָרֵא אֱלֹהִים", כי אין השכינה שורה על האדם אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל,ב).

פניני הרב יצחק פנגר שליט"א – לדבר או לא: פסיכיאטר ביקר בבית משוגעים וראה שכולם מתנהגים כמו נהגים: האחד צפר, השני עשה צלחות, השלישי הפעיל מגבים, ורק אחד ישב בשקט בצד. אמר לעצמו הפסיכיאטר: "מסתבר שזה הבריא ואפשר לשחררו". קרא לעברו הפסיכיאטר: "הי אתה, בוא לכאן רגע", השיב החולה: "רק רגע, אני מתניע את האוטו ואני בא – האן , האן , האן..." סייג לחוכמה שתיקה. לעומת זאת אומרת הגמרא (בבא מציעא פה,ב): "איסטרא בלגינה קיש, קיש קריה" – פירוש: מטבע קטן בקופסת צדקה גדולה וריקה עושה הרבה רעש. כלומר, אדם ריק מתוכן עושה הרבה רעש. לסיכום, לא כל מי ששקט הוא גם חכם, ולא כל מי שמדבר הוא גם טיפש. לכן, רצוי לדבר קצת עם האדם לפני ששופטים אותו. יש לדבר איתו, לנסות להרגיש את הנשמה שמתחת לבגדים, ואז אולי גם להבין מה הוא באמת רוצה להגיד.