ברוכים אתם בבואכם
חדשות האתר:
בראשית ברא אלוקים
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (א,א)
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" בגימטריה 'תורה, נביאים, כתובים'! ועוד מצאתי גימטריא נפלאה שמביא האדמו"ר מאוז'רוב בספרו "באר משה": במילים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" יש 14 אותיות, שמחשבים אותם ביחד עם הגימטריה של שלוש התיבות הללו מקבלים: "פשט, רמז, דרוש", סוד" (כמניין 1216). ללמדנו כי כל התורה כולה, ארבע פנים לה!.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (א,א)
רבי עזרא ניסים עדס זצוק"ל רמז שהאדם צריך לברך את ברכותיו בקול בכדי שהשומעים יוכלו לענות אמן
ואז ברכתו שלמה, והרמז "בְּרֵאשִׁית" ראשי תיבות: בקול רם תברך שהשומע יענה אמן.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (א,ב)
כאשר "וְהָאָרֶץ" - רמז לגופו של האדם, "הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"- שבאו עליו יסורים וחולאים רעים, והוא מרגיש "חשֶׁךְ", וממש "עַל פְּנֵי תְהוֹם", עליו להתעודד ולדעת כי "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" – עליו, כי שכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה (נדרים מ,א), ועוד יתעודד כי שהקב"ה חפץ בו (באדם) מדכאו ביסורים (ברכות ה,א) ולכן מה יעשה? ילך "עַל פְּנֵי הַמָּיִם" –התורה נמשלה למָּיִם שנאמר (ישעיהו נה,א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", ואמרו חז"ל (עירובין נד,א): "החש בגופו יעסוק בתורה", גילו לנו חכמינו כי התורה היא תרופה לכל חולי, לכן ילך "עַל פְּנֵי הַמָּיִם" ויתרפא מחוליו.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל (א,ד)
רש"י (לפי מדרש רבה (פרשה יב', אות ו'): "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא" .ויש לשאול, אם ראה הקב"ה שלא כדאי להשתמש באור בגלל הרשעים אז לשם מה בראו? האם רק כדי לגנזו? אלא מסביר הרב אליהו דסלר שעצם העובדה שכבר היה בעולם פעם אור כזה, הרי שיהיה יותר קל להגיע אליו, כי אין זו חזרה אלא למה שהיה כבר, מה שאין כן אילו לא היה בעולם אף פעם אור כזה. לפי זה מוסבר גם מה שאומרת הגמרא (נדה ל,ב): שהעובר במעי עמו בא מלאך ומלמד אותו את כל התורה כולה וכאשר בא לצאת לאוויר העולם המלאך משכיח ממנו את כל מה שלמד, אז מדוע מלמדים אותו מלכתחילה? אלא התשובה היא שעצם העובדה שהעובר כבר ידע פעם את כל התורה יהיה לו יותר קל לחזור לדרגה זו בימי חייו, והפעם מבחירה.
אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים (א,טז)
אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים ר"ת: האשה. לרמוז שהאשה מחוייבת להדליק שני נרות בערב שבת קודש, והם נקראים מְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים על שם גודל השכר המגיע לנו מהם. (עץ החיים).
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (ב,ג)
מבאר ה'אור החיים' הקדוש שהקב"ה ברא את העולם באופן שיהיה בכוחו להתקיים ששה ימים בלבד, כמו שנאמר (שמות כ,י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" - שנתן הקב"ה בבריאה כוח להתקיים ששה ימים בלבד, ועל ידי השבת מקבל העולם כוח לעוד ששה ימים נוספים. על ידי דברים אלו ניתן להבין את מאמר חז"ל (שבת קיט,ב): "כל המתפלל בערב שבת ואומר וַיְכֻלּוּ מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", וכי יש בכח האדם להיות שותף במעשה בראשית? אלא לפי שהשומר שבת גורם לכך שמתחדש כח הבריאה לעוד ששה ימים, לכן נעשה הוא שותף של ממש בבריאת העולם.
וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר (ב,ח)
(סנהדרין נט,ב): "ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין". ביאור נפלא כותב הבן איש חי זיע"א: נראה לפרש שאין כוונת הדברים כפשוטם, לא מדובר על בשר ויין גשמיים אלא הדברים מתפרשים על עסק התורה, שהיו באים מלאכי השרת ולומדים עמו תורה. התורה נמשלה ליַיִן כמובא בחגיגה (יד,א) כנאמר (משלי ט,ה): "וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי", והתורה נמשלה לבָשָׂר כמובא (בעירובין כא,ב): "כל ההוגה בהן (בדברי תורה) טועם טעם בשר". יין ובשר מתחלקים לשני חלקי התורה, הנגלה והנסתר- הפשט והסוד. החלק הנגלה נקראה "בָשָׂר", כי לימודו בפרהסיה ובגלוי, ומרחוק מרגישים טעמו הטוב של הלומד את התורה – במקביל לכך היו מלאכי השרת "צולין לו בשר". כשם שבשר בעת צלייתו ריחו נודף למרחוק, כך גם מה שלימדו אותו בלימוד ה'נגלה' מתפשט למרחקים, ועליו נאמר (משלי כ,כא): "בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא". אך החלק הסוד נקרא בשם "יַיִן" כנזכר (עירובין סה,א): יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות נכנס יין יצא סוד". וכך כשם שכדי לשמור היטב על היין ועל טעמו המשובח יש להסתירו ולהחביאו, ואילו היין המגולה מתקלקל במהירות, כך היו מלאכי השרת "מסננים לו יין", כנגד לימוד הנסתר שהיו לומדים עמו בגן עדן". (לוקט מפניני הבן איש חי דף יג').
וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים (ב,י)
"וְנָהָר" - התורה נמשלה למים (עיין תענית ז,א), והחכם מלא בתורה ולכן הוא משול "לְנָהָר" המשקה אחרים, והוא "יֹצֵא מֵעֵדֶן" - מבית המדרש שרמוז לעֵדֶן כי דרך התורה האדם מעדן את מידותיו, וכן בית המדרש הוא משול ל'גָּן עֵדֶן' בעולמינו. וזאת כדי "לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" - אלו התלמידים המשולים לגָּן שמחכים שישקו אותם במים, היינו בתורה. ואחרי שהחכם דורש "וּמִשָּׁם יִפָּרֵד" – כל תלמיד מבין לפי רמת שכלו והבנתו, ולכן "וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" – מאחר וכל תלמיד מבין ברמה אחרת, התורה מתפרסת "לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" – היינו ל: פשט רמז דרש סוד וזהו פרדס התורה.
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב,יז)
חטא האדם הראשון וחוה היה ע"י אכילה, ולכן עיקר התיקון שצריכים אנחנו לתקן יהיה ע"י אכילה,
וזה מתחלק לב' דרכים: מזון רוחני, מזון גשמי. אמרו חז"ל (פסחים קא,א): "אין קידוש אלא במקום סעודה" – רמזו כי קדושת האדם תלויה בסעודתו, איך הוא אוכל וכמה הוא אוכל, כנאמר (גיטין ע,א): "סעודה שהנאתך מרובה בה, משוך ידך ממנה", כי ע"י מיעוט אכילה מקנה האדם קדושה יתרה לנפשו ונחה עליו רוח ה', ועוד אמרו חז"ל (יבמות כ,א): "קדש עצמך במותר לך". התורה נקראת לחם ויין (חגיגה יד,א) כנאמר (משלי ט,ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי", דרשו חז"ל (עירובין נד,א) על הפסוק במשלי (ד,כב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" - אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה". מתי התורה היא 'חַיִּים' לאדם?
רק כאשר 'מוציאיהם בפה', חשוב מאוד שכאשר אדם לומד תורה, יהגה אותה בפיו וישמע לאוזנו, כי רק כך היא תשתמר בו. ועוד ביארו שם חז"ל כי "החש בגופו יעסוק בתורה ועל זה נאמר "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" - כי התורה מרפא את האדם הן בחולי הגוף והן בחולי הנפש (מידות רעות).
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב,יז)
בגמרא במסכת ברכות (דף מ' ע"א): נחלקו מה היה עֵץ הַדַּעַת והובאו ד' דעות: עץ אתרוג, דגן, ענבים ותאנים. ושח לי הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת "כסא רחמים" בשמו של הצדיק הרב ינון חורי זצ"ל, שכל ד' דעות חז"ל מרומזים במילה "הַדַּעַת" בראשי תיבות: הדר (הוא אתרוג), דגן, ענבים, תאנים.
('אמרי תורה' דף יד).
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ב,יח)
אנו אומרים כל יום בקריאת שמע: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז) – מובא במסכת יומא (יט,ב): "וְדִבַּרְתָּ בָּם ולא בדברים אחרים" - מפרש רש"י "בָּם" – בדברי תורה, "בדברים אחרים" - שיחת הילדים וקלות ראש. ועל זה חשבתי לומר מה רומז הפסוק, הקב"ה יודע שעתיד לבוא הוא יצווה את האדם ללמד תורה את בניו, ועוד שאמרו חז"ל (תענית כג,א): "חברותא או מיתותא" ולכן ריחם ה' על האדם וכך מתבאר הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה'" (מידת הרחמים) "אֱלֹהִים" (למידת הדין) "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – לכן "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" - עֵזֶר אותיות זֶרַע, בכך שאתן לו בנים יוכל לקיים את מצוות "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" וכן זה יעזור גם לאדם עצמו ללמוד את התורה, כי אם לא חברותא אז מיתותא ועוד אפשר לרמוז "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – כי נהוג ללמוד שניים אחד מול השני וזהו "כְּנֶגְדּוֹ".
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (ב,יח)
אמרו חז"ל (יבמות סא,ב): "אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ונראה לבאר בס"ד: המצוות והמעשים הטובים של האדם הם כ'בנים' לאדם. והתורה נמשלה לאשה כנאמר: (משלי לא,י): "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא". ועוד אמרו חז"ל (ברכות כו,ב): "אין עמידה אלא תפילה". ועכשיו יתבאר יפה דברי הגמרא: "אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים" - היינו מצוות ומעשים טובים, "אסור לעמוד" - היינו להתפלל, "בלא אשה"- היינו בלי תורה. וזאת כי: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח,ט). לכן 'אסור לעמוד בלא אשה'.
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ב,יח)
מצינו שחז"ל מנו שתי סגולות עיקריות בנשים: "מצילות אותנו מן החטא ומגדלות בנינו לתורה" (עיין יבמות סג,א), ועל זה רמז האלשיך הקדוש: ואפשר כי לכך התכוון ה' בפסוק': "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּו"– מאחר ויכול להגיע האדם להרהורי עבירה, לכן "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"- אתן לו אישה שבזכותה ינצל מהרהורי עבירה וכן תהיה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ לגדל את בניו.
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ב,יח)
חז"ל במסכת ברכות (נד,א): דרשו על הפסוק (דברים ו,ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ".
"בְּכָל לְבָבְךָ" היינו בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. מבאר הבן איש חי זיע"א:
וזהו שרמז הכתוב: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ נוטריקון לב-דו היינו ב' לבבות, כלומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לב-דו עם ב' לבבות (יצר רע ויצר טוב) לכן "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", היינו עסק התורה, שהיא עוזרת לאדם להתגבר על היצר הרע כנאמר (קידושין ל,ב): "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". (לוקט מפניני הבן איש חי דף יד').
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (ב,כג)
"זֹאת הַפַּעַם", זו הפעם היחידה בהיסטוריה, אומר האדם הראשון, שבה האישה היא היוצאת מהאיש, ואילו מכאן ואילך, לאורך כל התפתחות האנושות, האישה היא זו שממנה יצאו האנשים, באמצעות ההריון והלידה. (חזקוני).
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (ב,כג)
דבר נפלא כותב רבי שמואל יוסף רבינוב בספרו "דברי שיר": הגמרא (נדה לא ע"א) אומרת: "שלשה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו, מאביו מגיעים העצמות, הגידים, ציפורניים ומוח שבראשו ולובן שבעין, מאמו מגיעים עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל". לחַוָּה לא היתה אמא. אם כן, מהיכן קבלה את הבשר שבדרך כלל בא מהאמא? מהאדם. אולם היה זה חד פעמי, שכן לא היתה אפשרות אחרת, אבל בהמשך קיום העולם הבשר תמיד יבוא מהאמא. ואלה הדברים שאמר האדם הראשון לעצמו: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". כלומר רק הפעם לקחו ממני גם את העצמות וגם את הבשר, כי לא היה ממי לקחת, אבל מכאן ולהבא האישה היא זו שתתן את הבשר והאיש יתן רק את העצמות.
לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ (ג,ג)
"וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון (רש"י). לא ברור מדוע חז"ל מקפידים על חוה שהוסיפה על הציווי, הלא אפשר ללמד עליה זכות ולומר שרצתה לקיים את רצון מאמר חז"ל (אבות א,א): "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" ("גדר שלא יבא ליגע באיסור תורה", רבי עובדיה מברטנורא) ומה שהוסיפה היה בחינת גדר וסייג על מנת לשמור את מצוות ה'. אלא מתרץ 'חידושי הרי"ם: ראשית על האדם להדגיש לעצמו שהסייג שהוא עושה למצוה הוא על דעת עצמו ולא כפי שאמרה חוה שזהו ציווי ה' ובכך עברה על האיסור "לא תוסיפו". שנית, כל העניין החיובי שבעשיית הסייג למצוות התעורר רק לאחר החטא של אדם וחוה, שמאז התגבר יצר הרע ומנסה לגרור את האדם לעשות חטאים, ואילו לפני החטא לא היה צריך כלל בעשיית סייגים, לפיכך היה הסייג של חוה בבחינת הוספה.
וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (ג,ו)
כתוב במדרש פליאה: מפני מה חטא אדם הראשון?, מפני שראה שתים ולא ראה שלוש.
בספר אוצרות התורה (דף טז) מבאר: כתוב במשנה (אבות ב,א): רַבִּי אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה – "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין". והנה האדם הראשון ידע רק ב' דברים: אֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין", אבל את הפריט השלישי "עַיִן רוֹאָה" לא ידע, שהרי כתוב: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים" (פרק ג' פסוק ח'). זאת אומרת שחשב שיש אפשרות להסתתר מהקב"ה, וכביכול אין הוא רואה הכל, וזה אשר גרם לו לחטוא, וזהו שנאמר במדרש פליאה: ראה שתים ולא ראה שלוש.
וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (ג,יד)
רבי שמואל חסיד מראסיין ישב פעם בסדר ליל הפסח אצל הגאון מוילנא, דרכו של הגר"א היתה להוסיף במהלך הסדר, דברים של טעם על מאמרי ההגדה, וכשהגיע למשפט: "וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" – הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ". (משנה ברכות א,ה). הפטיר: מכאן ראיה למה שאמרו חז"ל (ב"ר כ,ה): "לֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִנָּחָשׁ". המסובים שלא ירדו לסוף דעתו, לא הבינו למה הוא מתכוון. ורבי שמואל אחר כך הסביר להם את כוונת הגר"א וכך אמר: הנה גם אצל עונשו של הנָחָשׁ נאמר "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", וכיוון שדרשו חכמים בקריאת שמע "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" לרבות ימות המשיח (ברכות יב,ב), יש טעם לדרוש גם פה (לגבי הנָחָשׁ) "לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ", היינו שגם לימות המשיח יהיה הנָחָשׁ אָרוּר מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וזהו שאמר רבנו: מכאן ראיה למה שאמרו חז"ל: "לֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִנָּחָשׁ". (פנינים משלחן הגר"א דף ל')
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (ג,טז)
עִצְּבוֹנֵךְ – זה צער גידול בנים וְהֵרֹנֵךְ – זה צער העיבור. (רש"י).
הקשה רבי חיים מוולוז'ין: הרי צער העיבור קודם לצער גידול בנים ומדוע הפסוק היפך המציאות? ותירץ: שכאן כלולה עוד קללה, שבשעת צער גידול הבנים תתעבר, כי אז היא צריכה גם לטפל בילדיה. זה שאמר הפסוק: "הַרְבָּה אַרְבֶּה", יוכפל הצער שהוא צער גידול בנים שיהיה בזמן הריונך.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (ג,כ)
אמר על כך, בדרך צחות, הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ"ל. שכן מצינו שחז"ל מנו שתי סגולות עיקריות בנשים: "מצילות אותנו מן החטא ומגדלות בנינו לתורה" (עיין יבמות סג,א) והנה, לאחר שחוה השיאה את בעלה לחטא עץ הדעת, לא היה ניתן לומר עליה שבח זה של "מצילות אותנו מן החטא". ולפיכך נאמר בכתוב: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" - רק זה היה לשבחה: "אֵם כָּל חָי" - שמגדלות את בנינו לתורה, ורק סגולה זו נתקיימה בה...
הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (ד,ז)
"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב"- אם תחשוב תמיד שכל מעשיך טובים, "שְׂאֵת"- תגיע לגאווה ואין לה מקום. "וְאִם לֹא תֵיטִיב"- אם תחשוב תמיד שכל מעשיך אינם טובים וראויים, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ"- עלול אתה לשקוע
בע"ה זיווג הגון, בריאות פרנסה והצלחה: לשגיא בן מרים, עוז בן מרים, לירון, אמיר וענבל בני פנינה, הדר בת נילי, הילה בת אסתר, מורן בת רותי, אלכסי בן אירנה, הדר בת ויויאן, רוית בת אורלי, גיא בן חוה, חמוטל בת ויקטוריה. רפואה שלמה: לציפורה בת מורוור, לציפורה בת מרים, אורלי בת מלכה, אייל בן שרה, שי בן רחל, יחזקאל בן אידה, רבקה בת מסעודה, אלכס בן רימה, יצחק יעקב בן יפה, אילן בן מסעודה, יוסי בן ציפורה, יוסף בן ציפורה. לעילוי נשמת: הרב יוסף שלום בן אברהם אלישיב זצוק"ל, הרב ניסים טולדנו זצוק"ל, ארז בן חיה ז"ל, יוסף מיכאלשוילי בן רפאל ז"ל, חנה בת שמחה ז"ל, דוד אמנו בן מזולה ז"ל, משה בן שושנה ז"ל.
בעצבות שהיא עצת היצר הטומן לך פח, ואם כן מה היא הדרך הטובה שיבור לה האדם: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ד,יב) אחוז במידה האמצעית כאדם המתנודד בין שני קצוות (הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א).