ברוכים אתם בבואכם
חדשות האתר:
לך לך מארצך ומומלדתך
מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ (יב,א)
בפסוק זה מרומזים ג' דברים הנזכרים במסכת אבות (ג,א): "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. "מֵאַרְצְךָ" – כנגד וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" – מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, "וּמִבֵּית אָבִיךָ" – רמז לאבינו שבשמים, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. (האדמו"ר מאלכסנדר).
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (יב,א)
רש"י: לֶךְ לְךָ - "להנאתך ולטובתך". יש לשאול, אם זה היה ניסיון, למה נאמר לו "להנאתך ולטובתך", דבר העשוי להקטין בהרבה את הניסיון?, והתירוץ הוא: שבכך התבטא הניסיון: אם אברהם יעשה זאת בגלל הנאתו וטובתו או בגלל ציווי הש"ית, ואברהם עמד בניסיון שנאמר (פסוק ד'): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", היינו שהלך רק משום ש"דִּבֶּר אֵלָיו ה'" ולא משום שיפיק מזה הנאה וטובה.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (יב,א)
בזוהר לֶךָ לְךְ (דף עח ע"א): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֶךְ לְךְ - לְעַצְמְךְ, לְתַקֵּן אֶת עַצְמְךְ, לְתַקֵּן אֶת דַּרְגָּתְךְ".
ועל פי זה נבאר: וַיֹּאמֶר ה' – אומר הקב"ה, "אֶל אַבְרָם" – אל הנשמה: "לֶךְ לְךָ" – אל תהיה כמלאכים שהם תמיד עומדים, אלא תלך ותתקדם ותתעלה בעבודת השם, "מֵאַרְצְךָ" – מהארציות והגשמיות שבך, "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" – ומהמידות המולדות הרעות שקיימות בך, "וּמִבֵּית אָבִיךָ" – צא מביתך ולך למקום תורה, לקיים הנאמר "הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה" (משנה באבות ד,יד), ובזכות שתתקן את עצמך תזכה להגיע אל ארץ העליונה שהיא גן העדן וזהו שנאמר "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (יב,ג)
שואל ה'כלי יקר', למה נאמר אצל ברכה קודם "וַאֲבָרְכָה" ואח"כ "מְבָרֲכֶיךָ", ואילו אצל קללה נאמר להיפך, ומתרץ: אלא משום ש"מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין דף מ'). לפיכך המברכים יתברכו עוד לפני שיגיעו לכלל מעשה, רק בשביל המחשבה, ואילו המקללים רק לאחר המעשה ולא בעת המחשבה.
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן (יב,ה)
אָמַר רַבִּי אַבָּא כָתוּב "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן", "אֶת" - לְרַבּוֹת אֶת הַזְּכוּת שֶׁל כָּל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת עִמּוֹ. שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּזַכֶּה אֶת הָאַחֵר, אוֹתָהּ הַזְּכוּת תְּלוּיָה בּוֹ וְלֹא זָזָה מִמֶּנּוּ. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. הַזְּכוּת שֶׁל אוֹתָן הַנְּפָשׁוֹת הָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם אַבְרָהָם. (זוהר לֶךָ לְךְ דף עט ע"ב).
וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם (יב,יז)
ויש לשאול מדוע הפסוק מדגיש שוב, ששָׂרַי היא אֵשֶׁת אַבְרָם, וכי עדיין לא ידענו זאת? ועוד, מה פשעו ומה חטאתו של פרעה שלקח את שרה, הרי סבור היה שהיא אחותו? מפרש ה"כלי יקר": שאף על פי שלפני המון העם אמרה שרה אחותו אני, מכל מקום לפרעה אמרה את האמת שהיא אשת אברהם כי חשבה שמלך יושב על כסא דין לא יעשה עוול. ופרעה לא השגיח בה, כי אמר אני מאמין לדבריך הראשונים. על כן הביא עליו הקב"ה "נְגָעִים גְּדֹלִים", "עַל דְּבַר שָׂרַי" מפני ששרה דברה ואמרה לו, ומה היה דיבורה "? "אֵשֶׁת אַבְרָם".
וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם (יב,יז)
"בֹּא וּרְאֵה, הַשְּׁכִינָה לֹא זָזָה מֵעִם שָׂרָה. בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בָּא פַרְעֹה לִקְרַב אֵלֶיהָ. בָּא הַמַּלְאָךְ וְהִלְקָה אוֹתוֹ. וְכָל פַּעַם שֶׁהָיְתָה שָׂרָה אוֹמֶרֶת הַלְקֵה - הָיָה מַלְקֶה". (זוהר חדש לֶךָ לְךְ).
וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ (יב,יז)
נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ – ראשי תיבות 'גונב'. ורמז יש בזה, כפי שמביא הרב "משיב דברים"; כלומר על אשר גנב פרעה את אהובו של הקדוש ברוך הוא, והוא יתברך שמו תבע את עלבונו.
וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא (יב,יח)
כתב הרמב"ם הלכות תלמוד תורה (ג, הלכה ה'): "תחילת דינו של אדם, אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה,שמתוך שלא לשמה, בא לשמה". הגמרא במסכת סוכה (דף נב' ע"א) מספרת שלעתיד לבא הקב"ה שוחט את היצר הרע. ובמסכת ברכות (נז,א): דורשים חז"ל על הפסוק (דברים לג,ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" אל תקרי מורשה אלא מאורשה" (כלומר שאדם שעוסק בתורה כמאורס לתורה). ידוע כי יצר הרע שונא את האדם ומבקש להמיתו בכל יום (סוכה נב,ב) לכן כדי לנצח אותו, צריך האדם לפעול בעורמה ותחבולות.
לאחר הקדמה זו יובן הפסוק בס"ד: "וַיִּקְרָא 'פַרְעֹה'" – הוא יצר הרע, הוא שטן הוא מלאך המוות (בבא בתרא טז,א), "לְאַבְרָם" – רמז לאדם, וַיֹּאמֶר: היצר הרע לאדם, בטענה: "מַה זֹּאת (אין זֹּאת אלא תורה {עבודה זרה ב,ב}) עָשִׂיתָ לִּי, לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? אם האדם ינסה ללמוד תורה לשם שמים, יטרידו יצר הרע ויכשיל אותו מלעסוק בתורה, לכן מערים עליו האדם ואומר לו: "אני לומד לא לשם שמים אלא לשם כבוד וכדומה.., והיצר הרע לא רק שלא מפריע לו אלא עוזר לו ומגביהו, אבל זאת עושה האדם כדי שלעתיד יבוא יענש היצר הרע והקב"ה ישחט אותו, ולמה? אלא מאחר שיצר הרע גרם לאדם ללמוד תורה שלא לשמה, נחשב לו כאילו 'בא על אשת איש', והרי הבא על אשת איש חייב מיתה (בבא מציעא נט,א), לכן הקב"ה מענישו ושוחטו, ומכאן מובן טענת היצר: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא", למה לא אמרת לי שהתורה היא אשתך והיא אסורה עלי?.
וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב (יג,ב)
מעשה ברבי ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר' ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק. אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר' ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, אפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, עשה ר' ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה, ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלווה מצד אחד והייסורים מצד אחד, וכולם הם ניסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את ניסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של ניסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את ניסיון העוני בהצלחה. אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר' ברוך כאשר הגיע לירושלים, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את ניסיון העוני בהצלחה. כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב בתהילים (קיט,ב): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". מה הפירוש של "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פִּזַּר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נָתַן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר' ברוך, הוא היה "פִּזַּר" והיה גם "נָתַן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן! וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך).
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (יג,ח-ט)
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט"- הַנְּשָׁמָה חוֹזֶרֶת לַיֵּצֶר הָרָע וְאוֹמֶרֶת לוֹ, "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךְ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךְ", הַצְּדָדִים שֶׁלִּי וְהַצְּדָדִים שֶׁלְּךְ, "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". יֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרָע קְרוֹבִים זֶה עִם זֶה. זֶה לְיָמִין וְזֶה לִשְׂמֹאל. "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךְ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי". רַבִּים הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, לֵךְ וְשׁוֹטֵט אַחֲרֵיהֶם וְהִפָּרֵד מֵעִמִּי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְגוֹ'. וּמוֹכִיחַ אוֹתוֹ וּמֵצִיק לוֹ בְּכַמָּה קְרָבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁכָּתוּב (פסוק יא): "וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (זוהר לֶךָ לְךְ דף פ' ע"א).
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן (יד,יד)
וְנִשְׁמַת הַצַּדִּיק מַה הִיא עוֹשָׂה? "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם" - זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. "כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו" - זֶה יֵצֶר הָרָע. "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" - אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים הַמְחֻנָּכִים בְּמִצְווֹת וּבְדֶרֶךְ הַטּוֹב. כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַצַּדִּיק שֶׁהָרָשָׁע נֶעֱזָב וְנִלְכָּד בַּעֲונוֹתָיו, הוֹלֵךְ לֶאֱחֹז בּוֹ, וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וּמְקָרְבוֹ וּמְלַמְּדוֹ תוֹרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" - עַד עִקַּר דִּינוֹ רוֹדֵף לְהַצִּילוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. (זוהר חדש לֶךָ לְךְ).
הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים.. וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (טו,ה)
לפעמים כאשר אדם מזכה את הרבים בתורה ומצוות.. לו זה נראה כמעשה קטן, אבל צריך לדעת שכמו שאדם מסתכל מלמטה לשמיים ורואה כמה שהכוכבים הם קטנים, אך אם הוא היה מסתכל קרוב מלמעלה, כאשר הוא קרוב ממש לשמיים, היה רואה שהכוכבים הם בעצם ענקיים, כך כל מצוה, או מעשה טוב שעשית וזיכית אחרים, בשמיים זה דבר ענק! ורמוז שהשכינה תהיה איתך כי "כֹּה" היא רמז לשכינה- ו "יִהְיֶה זַרְעֶךָ"- אותיות עֶזְרֶךָ –רמז שבגלל המעשים שלך, שזכית אחרים הם יהיו "לעֶזְרֶךָ" בשמיים עתיד לבוא, כאשר תעלה לבין דין של מעלה.
וְהֶאֱמִן בּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (טו,ו)
אדם ערירי שאין לו ילדים ל"ע ויש לו רכוש רב, ואין לו מה לעשות ברכוש זה ונותנו לצדקה, זה לא
חידוש כל כך, אולם למי שיש לו בנים ויש לו למי להוריש נכסיו ואף עפ"י כן מפריש מהונו לצדקה, זה דרגה גדולה יותר, וזה אומר כאן הפסוק "וְהֶאֱמִן בּה'" אברהם אבינו ע"ה האמין באמונה שלימה בהבטחות השי"ת
שהבטיחו על זרעו שיהיו כחול הים, ואף על פי כן נתן ופיזר מהונו לצדקה, וזה ממשיך הפסוק "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", שצְדָקָה זו הייתה חשיבות גדולה (ישמח משה).
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה (טו,טו)
"אֶל אֲבֹתֶיךָ" - למדך שעשה תרח תשובה (רש"י). מסופר על רבינו המהרש"א, שכבר בימי ילדותו התפרסם כעילוי וחריף גדול, והקשו לפניו על דברי רש"י אלו, כיצד למד רש"י מפסוק זה שתרח עשה תשובה, והלא יתכן שתרח עמד ברשעתו, ובכל זאת יהיה בגן עדן יחד עם בנו אברהם, משום ש"ברא מזכה אביו" (סנהדרין קד,א) וכן משום שלא יהיה הבן בגן עדן ואביו בגיהנם (ראה יומא פז,א) ענה להם המהרש"א, דכשנדייק בפסוק נראה שאומר "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" – אבותיך בלשון רבים, דמשמע שלא רק אבי אברהם (תרח)
יהיה בגן עדן, אלא גם נחור אבי תרח אף הוא יהיה בגן עדן יחד עם אברהם, ומהו זכותו של נחור לכך, אלא מכאן, שתרח עשה תשובה, וברא מזכה אביו, ויזכה גם את נחור להיות אתם בגן עדן. (עיטורי תורה).
וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (יז,כד)
חכמי ישראל תמהו, מדוע לא קיים אברהם אבינו מצות מילה לפני שנצטוה ע"י בורא עולם כפי שנהג לגבי מצוות אחרות? הסביר זאת המגיד רבי ישראל מקוז'ניץ זצ"ל: חכמנו הורונו: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קדושין לא). א"כ אברהם אבינו התחיל לקיים את כל המצות קודם שנצטוה עליהן מפי הגבורה, אבל היה בדעתו לחזור ולקימן גם לאחר הצווי האלוקי, אולם לגבי מצות המילה לא יכול היה אברהם לנהוג כך, שהרי א"א לקיימה אלא פעם אחת בלבד, משום כך חיכה אברהם בקיום מצוה זו עד שנצטוה לכך מפי ה' כדי שיהיה בבחינת: 'גדול המצווה ועושה'.
הגאון רבי יצחק זאב סולוביצ'יק מבריסק הסביר זאת: בכל המצוות שבתורה נהג אברהם אבינו לפי הכלל: 'זריזין מקדימין למצות' (פסחים ד) לכן קיים אברהם אפילו קודם שנצטוה עליהן, אולם מצות מילה נקראת; 'ברית מילה' ודרך כל 'ברית' היא; שקימים בה שני צדדים. לכן קודם שציוה הקב"ה על המילה לא יכול היה אברהם למול את עצמו כיון שלפני הצווי אין כאן אלא צד אחד ומילה בלי כריתת 'ברית' אין בה קיום מצוה כלל.
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם (יז,כו)
"אָמַר רַבִּי אַבָּא בִּזְמַן שֶׁהָאָדָם מַעֲלֶה אֶת בְּנוֹ לְהַכְנִיסוֹ לַבְּרִית הַזּוֹ, קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר, רְאוּ אֵיזוֹ בְּרִיָּה עָשִׂיתִי בָּעוֹלָם! בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה מִזְדַּמֵּן (לו) אֵלִיָּהוּ, וְטָס אֶת הָעוֹלָם בְּאַרְבַּע טִיסוֹת וּמִזְדַּמֵּן לְשָׁם, וְעַל זֶה שָׁנִינוּ שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְתַקֵּן כִּסֵּא אַחֵר לִכְבוֹדוֹ, וְיֹאמַר: זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ. וְאִם לֹא, אֵינוֹ שׁוֹרֶה שָׁם. וְהוּא עוֹלֶה וּמֵעִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַיְּמִים אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ". (זוהר לֶךָ לְךְ דף צג ע"א).
וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ (טז,ז-ט)
ונשאלת השאלה, המלאך שואל את הגר מפני מי את בורחת? והיא עונה: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי וכו׳. ומה עונה לה המלאך, תשובה מוזרה: "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ". וכי כך עונים, הרי זה סיבת בריחתה משום שעינתה אותה? אלא תירץ הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זיע״א במתק לשונו: כל סיבת בריחתה של הגר היתה בגלל גאותה, שלא רצתה להיכנע לשרי גברתה. והעצה כנגד הגאווה היא, להכיר מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, והם דברי המלאך: "אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי". אבל הגר לא הבינה את הרמז, היא ענתה, "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". ולכן השיבה המלאך, מכיוון שלא הבנת את הרמז שבשאלתי, סימן הוא, שעדיין לא למדת מאומה ממידותיה הטובות של הצדקת שרי, ולכן "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ".
עוד דרך לפרש את תשובת המלאך להגר, כותב הרב יוסף ברגר שליט"א: נראה לי לפרש על פי
המעשה שמסופר על הגה״ק בעל ה"נודע ביהודה" זיע"א בדין תורה שבא לפניו, וכך היה מעשה: יום אחד התייצבו לפני "הנודע ביהודה" שני אנשים, האחד לבוש בבגדי ״גביר״ והשני לבוש בבגדי ״עני״, וטען האדם הלבוש בבגדי העני, כי הוא בעצם הגביר״, ואילו ההוא שלבוש בבגדי ״הגביר״, הוא סה״כ העגלון שהוא
שכר בכדי לקחתו לעיר הקרובה, אך באמצע הנסיעה קם עליו העגלון והכריח ולהפשיט את בגדיו- בגדי ״הגביר״, והוא לבשם, ואילו לו הוא ציווה ללבוש את בגדיו המרופטים, כוונתו בכך היתה, להשתלט על הסוס והעגלה ועל כל הכסף המצוי בה, ולטעון שהכל הם רכושו הפרטי, והראיה היא, שהנה, הוא לבוש בבגדי ״העשיר״ ואילו השני לבוש בבגדי ״העני״... חכך הנודע ביהודה בדעתו לכמה רגעים, לפתע פנה אליהם ואמר: בואו אלי מחר בבוקר ואדע מה לפסוק על פי דין תורה. בינתיים ציווה הנודע ביהודה למשמשו, כי למחרת, עם הכנסתם לחדר ההמתנה, ישהה אותם שם במשך שעות ארוכות, ורק כשיצווה עליו, אז יכניסם. וכך הווה, למחרת מגיעים שניהם בשעה היעודה, והמשמש מורה להם לחכות, וכך עוברת לה שעה ועוד שעה מתוך עצבים מרוטים ... ואז אחרי שכבר פקעה סבלנותם פתח הרב את הדלת ואמר: ״העגלון יכנס״!!! כמובן, מי נכנס, אותו מתחזה בבגדי העשיר שהיה בעצם אותו עגלון שניסה לשדוד את העשיר... חכמת הרב היתה, לתת לו הרבה זמן שיתבטל וישתעמם, ואז בפתע כשיקרא ״העגלון יכנס״ , מרוב רגילות שכך תמיד קוראים לו, הוא יכנס ולא יצליח להתחזות גם בפניו... ויתכן שדבר מעין זה עשה המלאך להגר, כי הויכוח בין שרה להגר נסב על כך, שהגר טענה שאינה שפחה יותר, עקב נישואיה לאברהם , והיא לא חייבת יותר לעבוד, כנגדה טענה שרה שהיא עדיין שפחה וחייבת בעבודות. אברהם פסק כשרה והגר ברחה. ואז בא המלאך ואומר לה בפתאומיות: ״הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי״? ואז מיד ענתה הגר מתוך רגילות: ״מִפְּנֵי שָׂרַי 'גְּבִרְתִּי' אָנֹכִי בֹּרַחַת״! ואז גילתה את האמת למפרע מה תפקידה ומעמדה בבית שרה...