וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (כה,כא)

ברש"י: לו ולא לה. שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. ומקשים המפרשים, הלא רש"י בעצמו הביא לעיל על הפסוק (כה,כ): "בַּת בְּתוּאֵל" - להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם. הרי דאדרבה צדיק בן רשע עדיף יותר. אמנם יש לומר שאכן צדיק בן רשע עדיף יותר, אולם לענין תפלה זה אחרת, דהרי אמרו חכמינו ז"ל (סוטה ה,ב): "אמר ר' יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה וכו' שאין תפלתו נמאסת שנאמר (תהלים נא,יט): "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". וידוע מה שאמר הגה"ק מראפשיץ זצ"ל דצדיק בן צדיק תמיד לבו נשבר בקרבו כי בהעלותו על זכרונו מעשה אבותיו אז נחשב בעיניו כאפס ואין, לא כן צדיק בן רשע אין לבו נשבר כל כך, שהרי בהעריכו מעשיו נגד מעשה אבותיו אדרבה יגבה לבו. זה תוכן דבריו הקדושים. ומעתה יובנו היטב דברי רש"י, דרק לעניין תפלה עדיף תפלת צדיק בן צדיק מטעם הנ"ל. (כרם שלמה – באבוב).

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (כה,כא)

"וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" – מסביר רש"י: לו ולא לה, שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.

הט"ז בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן נ"ג סק"ג) הביא את המהרש"ל הסובר שכאשר עומדים לפנינו שני בעלי תפילה השויים בכל תכונותיהם, וההבדל היחיד ביניהם הוא שהאחד מיוחס והשני לא, אזי המיוחס קודם, משום שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.  הט"ז חולק עליו וסובר שעדיף לבחור במי שאינו מיוחס, כי תפילתו נשמעת יותר, שהרי נאמר (ישעיהו נז,יט): "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו", קודם לרחוק ואחר כך לקרוב. וזאת על פי דברי הרא"ש.  ועדיין צריך עיון, כיצד צריך הט"ז את דברי הגמרא ביבמות המצוטטים בדברי רש"י הנ"ל שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע? וכבר עמד על כך בעל 'התורה תמימה': ונראה ליישב 'שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע', הוא רק שמתפלל על צרכי עצמו, ומשום דזכותו של האדם לא מהני לעצמו בעולם הזה, והוא יכול להינות בזכות אבותיו, אבל המתפלל בעד אחרים, ועל אחת כמה וכמה בעד הכלל כולו, אוי מי שהוא צדיק בן רשע כוחו גדול יותר, שהרי הניח מעשה אבותיו הרעים ואחז מעשה הצדיקים, והכל בכוחות עצמו. 

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' (כה,כב)

'רִבְקָה' היא רמז לנשמה של האדם, 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ' –רמז למה שמתרחש באדם, שבאדם מתרוצץ יצר הרע ויצר הטוב, ולפעמים האדם אומר לקב"ה, די כבר, אני לא יכול עם הניסיונות הללו, "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" שכל הזמן יש מאבק בין היצר הרע ליצר הטוב, כמו שנאמר על יעקב (בראשית לה,כה): "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" –  שהיצר הרע לא מרפה מהאדם לרגע, כל החיים, כל רגע עד עלות השחר נאבק איתו. ומה צריך לעשות כדי להינצל? רמוז לנו בפסוק "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'": שאדם ילך לדרוש את ה' וזאת יעשה באמצעות לימוד תורה (כמו שאמרו חז"ל בקידושין (ל,ב) – "משכהו לבית המדרש"), ובכך ינצל, שנאמר "אמר הקב"ה לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו. ועוד בס"ד אפשר לומר וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'- נאמר דווקא אותיות דרש- רמוז לאדם שילמד תורה על דרך הדרש, ובכך יתחבר יותר לתורה הקדושה וירגיש במתיקות שלה ואז יזכה להינצל מהיצר הרע.

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (כה,כג)

רש"י מצטט את דיוק הגמרא על לשון הכתוב "גיים" שהוא כמו 'גאים' – אלו אנטונינוס ורבינו הקדוש שלא פסק מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת. ובודאי שיש בשני ירקות אלו, רמזים גדולים בעבודת השי"ת. וכך למשל מובא בספר "ילקוט חמישאי", בשם רבי יוסף זיאת שליט"א כפי ששמע מקדוש ישראל ה'בבא סאלי' זיע"א ש: 'צנון' – מרמז לקרירות. היינו שאם יבוא יצר הרע, שהוא כאש בוערת, להשכיל את האדם בדבר עבירה – יצנן עצמו ולא יעבור. 'חזרת' – מורה על ענין החזרה בלימוד שיש לחזור ולשנן את תלמודו חזור ושנן.

וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו (כה,כו)

צריך להבין למה אחז יעקב בעקב עשו ומה הענין בזה. ונראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל במסכת שבת (דף נו,ע"ב): "דכל שבידו למחות בעוברי עבירה ולא מיחה נתפס בעוונו". וכיון דעשו רצה לצאת לפתח עבודה זרה אם כן היה מחובתו של יעקב למחות בו כי הרי כבר קיים את התורה בעודו במעי אמו. וזה ענין "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" - לעכבו ולמנעו מלצאת לעבודה זרה, ומובן לפי זה ביתר שאת ענין "וַיִּתְרֹצֲצוּ" דהיינו שיעקב התרוצץ באחיו למונעו מעבירה. (איבא דאברהם – פיטסבורג).

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (כה,כו)

אנו מוצאים בפרשת השבוע עניינים מופלאים של כוח התפילה בתחילת הפרשה, וכן את כוח הברכה שברך יצחק את יעקב, כמ"ש 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' שכוח ה'קוֹל' של יהודי מהפך ממידת הדין למידת הרחמים, כאשר התפילה אמתית בפנימיות הלב, ובספה"ק 'דגל מחנה אפרים' מביא רמז לזה בפסוק "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ" מי יכול לקרוא השי"ת?, "יַעֲקֹב" – היינו מי שהוא במדרגת אמת כמ"ש (תהלים קמה,יח): "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". 

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו (כה,כח)

אמרו חז"ל שבת (פט,ב): לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי!  יאמר לפניו: ריבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך! אמר הקב"ה: אומר לו ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, אפשר יבקש עליהם רחמים. אמר לו: בניך חטאו! אמר לפניו: ריבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך! אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי! אמר לפניו: ריבונו של עולם, בני ולא בניך?!...  אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו חצי עלי וחצי עליך. 

ואם כולם עלי, הלא הקרבתי נפשי לפניך! מדוע זכה יצחק למה שלא זכו שאר האבות להשיב לקב"ה  תשובה 

וללמד זכות על בניהם? כיוון שיצחק טען: ריבונו של עולם! הלא גם לי היה בן שהקדיח תבשילו ואף על פי כן הארתי לו פנים ולא השלכתיו מביתי... זהו שאמר הכתוב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו", מדוע? "כִּי צַיִד בְּפִיו!" הוא זימן לו ציד בפיו להשיב לו לקב"ה תשובה לעתיד לבוא. (פנים מאירים)

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (כה,כח)

מדוע אצל יצחק נאמר "וַיֶּאֱהַב" שהוא לשון עבר, ואילו אצל רבקה נאמר "אֹהֶבֶת" שהוא לשון הווה? קושיה זו יש לתרץ על פי משל: בעיר אחת קיבלו עליהם רב חדש. היללו כל בני העיר את רבם, כי ידיו רב לו בתורה ופיו מפיק מרגליות בדרשותיו הנפלאות. והנה רב זה, יש מקום לבחור אותו בשתי אפשרויות: האחת שהרב באמת תלמיד חכם מלא וגדוש בש"ס ופוסקים דרשות ואגדות. אולם יש אפשרות שניה שהרב הוא כלי ריק מצד עצמו, אלא ששמע מעט חידושי תורה ודרשות אחרים ונוהג במרמה כאילו הוא עצמו חידש את הדברים. ההבדל ביניהם הוא שאם הרב תלמיד חכם הרי שכבודו יגדל מיום ליום, שהרי בכל עת יכירו עוד ועוד את גדלותו בתורה, ומה שהכירו היום לא הכירו אמש. ואילו אם הרב נוהג במרמה הרי שכבודו ילך ויפחת, כי כאשר יסיים לומר לפני קהלו את אשר שמע, שוב לא יידע לומר דבר.... כן הוא גם הנמשל, ביצחק נאמר: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו" בלשון עבר, ומדוע? "כִּי צַיִד בְּפִיו", שהיה צד אותו במרמה בדבריו, על כן היו כבודו ואהבתו הולכים ופוחתים בעיניו. ואילו על רבקה נאמר: "אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", בלשון הווה, כי ככל שהייתה שומעת את קולו בלימוד התורה הייתה מוסיפה אהבה על אהבתו יום אחר יום ביתר שאת. 

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (כה,כח)

לכאורה קשה מדוע יצחק אהב את עשיו, ורבקה אהבה את יעקב? אלא שמעתי תירוץ על פי הגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א), שהבן הוא מחוייב בכיבוד אב ואם ועל ידי זה האב מזכה את בנו להכנס לגן עדן, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ד ע"א), וכן מובא בזוהר הקדוש ח"ב דף רע"ג ע"ב): "ברא מזכה אבא", וגם האבא זוכה מפני שזיכה את בנו במצווה, ולכן יצחק אהב את עשיו, מפני שעשיו היה מכבדו, ואילו רבקה אהבה את יעקב, מבואר על פי הגמרא במסכת ברכות (דף י"ז ע"א): "הני נשיי במאי זכיין באקרואי בניהו לבי כנישתא" ששולחות את הבנים לבתי כנסיות ועל ידי כך הם מקבלות שכר לעולם הבא, ולכן רבקה חיפשה את הזכות שלה בעולם הבא, וזה היה בזכות יעקב ששלחה אותו לבית המדרש, כמו שנאמר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" (אמרי תורה דף נד).

הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (כה,ל)

עני אחד הגיע לעיר גדולה וצרורו על שכמו. פגש בו לץ אחד ושאל לשלומו. "שלומי" נאנח העני ואמר: "זה לי כמה ימים לא בא כל אוכל אל פי, ומה זה תשאל לשלומי...". "אם כך" - אמר הלץ – "בא עמי אל ביתי ואכבד אותך בארוחות דשנות וטעימות, ואף חדר ומיטה נוחה לנוח שם. אתה תהיה אורחי! לקח הלץ את העני המסכן והביא אותו אל האכסניה המפוארת ביותר בעיר..." ישב העני באכסניה והנאתו הייתה שלמה – החדר היה נעים ומרווח, המיטה נקייה, ושלוש פעמים ביום הוגשה לפניו ארוחת מלכים. אכל העני שבע והותיר... לבסוף, כאשר ביקש לעזוב את העיר, ארז את מעט מטלטליו הדלים ועמד לצאת אל הרחוב.

"לאט לך" - תפס בבגדו בעל האכסניה - "לאן אתה נחפז, הן עדיין לא שילמת את החשבון..." הבין מיד העני כי הלץ שיטה בו, אולם כסף הרי לא היה לו, על כן השאיר את חפציו כערבון ביד בעל האכסניה ויצא אל רחוב העיר כשהוא במבוכה רבה ,שכן לא ידע מה לעשות... עד מהרה פגש בו הלץ אלא שהפעם התחזה לאדם אחר.. העני לא הכיר את בן שיחו על כן תינה בפניו את צערו. "שמע לי" - אמר הלץ - "אמת הדבר ונפלת בידי לץ רע לב, אולם עצתי לך כי מאחר שבין כך ובין כך חפציך ביד בעל האכסניה- לך ואכול אצלו עוד כמה ימים..." כן הוא גם הנמשל-אמר המגיד מדובנא זצ"ל דרכו של היצר הרע שבא הוא אל האדם בימי ילדותו ומסית אותו ליהנות מהבלי העולם הזה. אחר כך בימי הזקנה כאשר מבין כי שגה ועליו "לשלם" עבור כל מעשיו, בא אליו יצר הרע שנית, מסית אותו וטוען: הן ממילא עליך לשלם על כל מעשיך, אם כן חטוף נא עוד מעט מהבלי עולם הזה! עלינו לדעת ולהבין מי הוא היועץ לנו רעה וכך נדע כיצד להתמודד עימו!

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה (כה,לב)

נוכל לבאר פסוק זה על פי הגמרא בברכות (דף לב) שאומרת: "כהן שהרג את הנפש – אסור לישא כפיו". וקודם מתן תורה העבודה היתה ע"י הבכורות, וא"כ, אם בכור הרג את הנפש- אסור לו לישא את כפיו. וזה מה שאמר עֵשָׂו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" – דהיינו להרוג את הנפש, שהרי עֵשָׂו היה רוצח (בבא בתרא טז), וא"כ "וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה"?, הלא לא אוכל לישא את כפי. (מדרש יונתן).

וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (כה,לד)

בתחילת המכירה עוד אפשר ללמד עליו זכות: רעב היה ועייף ונאלץ למכור. אך לאחר שאכל ושתה, מן הראוי היה לצעוק ולהתחרט על המכירה. אבל בזה שהלך ולא התחרט מוכיח כי: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". סופו הוכיח את תחילתו. לא מחמת הרעב מכר, אלא זלזול. (שער בת רבים).

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ (כו,ג)

אפשר לרמוז בס"ד: אם ת'גּוּר' בָּאָרֶץ 'הַזֹּאת' – ואין זֹּאת אלא תורה (עבודה זרה ב,ב), היינו אם תשים 'מגוריך' בעולם הזה בלימוד בתורה הקדושה, אז "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ", כמאמרם ז"ל (ברכות ו,א): "אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר (שמות כ,כ): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת (כו,כב)

באו פלישתים, רבו ולקחו את הבאר שחפר יצחק. ושוב חפר יצחק באר אחרת ולא התייאש.. מעשה בר יצחק מברדיצ'ב זצ"ל שיצא לערי המדינה לגבות צדקה לפדיון שבויים. שהה בדרך והסתובב מעיר לעיר ולא עלה בידו לגבות כדי הצורך. הרהר הצדיק: "שמא לא עשיתי נכון כאשר התבטלתי מהתורה ויצאתי להסתובב... נוח לי לשבת בביתי ולעסוק בתורה ובעבודה"... בעיירה ששכן ר' יצחק, באותו הזמן, נתפס אדם מישראל בגניבה, חבלו בו וחבשוהו בבית הסוהר. "ראה בני, מה גרמת לעצמך"..., אמר ר' יצחק לגנב: "זכור ואל תחזור לסורך הרע".  "מה בכך"? ענה הגנב. "אם לא עלה בידי היום לגנוב, יעלה בידי מחר"... אותה שעה נשא ר' יצחק קל וחומר לעצמו, "מה הדיוט זה אינו מתייאש מהפורענות ומהעבירות כל שכן אני שלא אמשוך ידי מהמצווה אם לא הצלחתי היום, אצליח מחר".

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (כז,א)

מובא במדרש (ב"ר פס"ה ה') וברש"י הביאו: כשנעקד יצחק על גבי המזבח וכו' וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו .ולכאורה קשה להבין וכי בשביל שהיה צדיק ובעל מסירות נפש עד שמלאכי השרת בכו עליו, נעשה סגי נהור. "זו תורה וזו שכרה".ויש לומר דאין זה עונש או מכה ח"ו, אלא דמרוב קדושה שקיבל בעיניו מדמעות המלאכים, כשהזקין והוסיף קדושה על קדושתו לא היה יכול להביט על העולם הגשמי. (ירבה תורה – וואידיסלב). 

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי (כז,ב)

הנה אמרו חז"ל בגמרא (ברכות דף ה.) שצריך האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע על ידי לימוד תורה וקריאת שמע, ואם לא עוזר לו, יזכיר לו יום המיתה. ועל כך פירש בעל ההפלאה, רבו של החתם סופר זיע"א, שמביא פירוש זה בשמו; משתבח יצחק בפני יעקב "וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" – היינו שמעולם לא הוצרכתי להזכיר ליצר הרע את יום המיתה, לפי שבטלתי אותו על ידי לימוד תורה וקריאת שמע.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (כז,ח)

כתוב בפרקי אבות (ו,ב): "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה". רבותינו אמרו שלפי כוחו של האדם ברוחניות, כך יזכה לשמוע את אותה בת קול המכרזת בכל יום.  ובס"ד על כך נבאר את הפסוק: "וְעַתָּה" -  אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני): "אין וְעַתָּה אלא לשון תשובה", "בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" – רמז לבת קול היוצאת בכל יום מהר חורב וזועקת על עלבונה של התורה שלא עוסקים בה.  כלומר לפי גודל "וְעַתָּה" – היינו גודל התשובה שיעשה האדם אז יזכה ל:"שְׁמַע בְּקֹלִי" – כלומר יזכה לשמוע את קולה של הבת קול אשר מצוה אותו לעסוק בתורה. 

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא (כז,כא)

רש"י: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ": "אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו". 

כתב רבי חיים ויטאל זצוק"ל (בשער הפסוקים): גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה ר"ת 'גנובה', כי נצנצה בו רוח הקדש, שברכות אלו היו גנובות מן עשו, וזה בני אינו עשו אלא יעקב. 

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (כז,כב)

רבי יעקב קראנץ, הידוע בכינויו "המגיד מדובנא" זצ"ל, נדד הרבה בקהילות ישראל והטיף להמוני שומעיו לעדן את מידותיהם בתחום שבין אדם לחברו. באחת מדרשותיו על הפסוק: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", אמר רבי יעקב: רבים בתוכנו מהדרים עד מאוד בתחומי "הקוֹל" שלהם: מתפללים בציבור שחרית, מנחה וערבית, קובעים עיתים לתורה, ונמנעים גם מלהיכשל באיסורי רכילות ולשון הרע. "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" מטופל, אפוא, אצלם כדת וכדין. אולם, משמגיעים הדברים ל"יָּדַיִם" למתן צדקה ולעשיית חסד עם העניים והנדכאים – מתברר לפתע שמקויים אצלם – "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", והם מוכנים "להרוג ולהיהרג" על כל פרוטה ופרוטה שהם מוציאים מכיסם.

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (כז,כב)

בספר לחם לפי הטף מובא רמז נפלא על הענין הזה: אם נתבונן על השם "עֵשָׂו" במילוי, דהיינו, עין-שין-ויו, נראה, שהאותיות הנגלות המה: עֵשָׂו. והאותיות הנעלמות המה יניניו-  שהן בגימטריה 136 כמניין קול נמצא שכוחו של "עֵשָׂו" נגלה כאשר נעלם הקול של יעקב. אבל כשמתגלה הקול של יעקב, אז בטל כח העשיה של עשיו, ואין הידיים ידי עשיו שולטות....