ברוכים אתם בבואכם
חדשות האתר:
פרשת וישב
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (לז,א)
"ביקש יעקב לשבת בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י). ולכאורה קשה מדוע הוצרך כך לסבול במשך חייו, אלא נראה לענ"ד להסביר שהרי יעקב אבינו היה סמל התורה, ומובא בספר משלי (ג,יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ", וכן מובא בפסוק בתהילים (צד,יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. ומצינו בגמרא במסכת ברכות (דף ה' ע"א) שדרשו חז"ל שזה יסורין של אהבה. ובענין של היסורים, מצאתי בספר "ענף עץ אבות") דף רכ"ג): מעשה בתלמיד חכם אחד מערי תוניסיה שהיה מדוכא ביסורין קשים ומרים, עוני וחולאים ומרעין בישין, והיה מצטער מאד על כך, והנה שמע שמועה טובה שמרן הגאון הרב חיד"א מבקר בתוניס לרגל שליחותו מרבני ירושלים, להחזיק את בתי המדרש בירושלים, וכששמע כן שמח מאוד, באומרו אלך לי אל הר המור הגאון הצדיק ואשטח לפניו צערי, והוא יתפלל להסיר ממני כל חולי ומחלה, ואז אתחזק ואתרפא והיתה לי שמחת עולם, כי תפלת הצדיק אינה חוזרת ריקם, והנה כשהגיע מרן החיד"א לשם, נתבקש להשמיע שיעור בהלכה בבית המדרש, ונודע הדבר לאותו חכם, והלך לבית המדרש לפגוש את מרן החיד"א ולבקשו על זאת, והנה כשהגיע לשם, היה הרב באמצע השיעור, ולא היה אפשר להפסיקו בתוך דבריו, ובית המדרש היה מלא מפה לפה, וימצא החכם מקום פנוי סמוך לדלת של בית המדרש, וישב שם, ובשבתו קפצה עליו תנומה, והנה חלום, ויראה בחלומו שהגיע קצו, ונפטר לעולמו, והוא לקברות יובל, ועלתה נשמתו השמימה, לתת דין וחשבון על מעשיה, והוא רואה ששוקלים בפלס את מעשיו, והעונות רבו כמו רבו, והכריעו את הכף, אולם לפתע הופיע מלאך לבוש הבדים, עטוף לבנים, וטען לפני בית הדין של מעלה, שהוא נברא מן הייסורים של האיש הזה, ומן הראוי לצרפו אל כף המאזנים של זכיותיו, וכן היה, ואחרי ככלות הכל התחיל
קו המאזנים להתנועע לעלות ולרדת, והיה חסר עוד מעט יסורים, כדי להכריעו לכף זכות, באותה שעה פרץ בבכי, כי למה לא נתנו לו בשמים עוד מעט יסורין, והיו מכריעים אותו לכף זכות, ואז הגיעו בבית המדרש לומר קדיש אחר השיעור של מרן החיד"א, וכל הקהל ענו בכל כוחם יהא שמיה רבה, ונתעורר ופקח עיניו החכם הנזכר, ובסיום הקדיש נגש מרן החיד"א ברוב ענותנותו אל החכם הנזכר, ואמר לו שמעתי שאתה מחפש אחרי, אמור לי מה רצונך, והחכם בזכרו מה שראה כעת בחלומו, ענה למרן החיד"א איני מבקש כלום, רק תתפלל עלי שאזכה לחיי העולם הבא בלי בעיות, בירך אותו הרב, וילך לשלום, מכאן למדנו שחביבים היסורין כמבואר במסכת סנהדרין) דף ק"א סע"א), ובגמרא ברכות (דף ה' ע"א): "תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורין, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא". (אמרי תורה דף עב-עג).
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (לז,ב)
"ביקש יעקב לשבת בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י). מסופר על ילד אחד שלא רצה ללמוד . אמר לו המורה: "ברצוני להמחיש לך את זה שאינך לומד. מהיום, כל יום שלא תלמד אדפוק מסמר אחד בקיר".. בסוף השנה היו שלוש מאות חמישים וחמישה מסמרים בקיר.. אמר לו המורה: "הנה, תראה מה קרה".. הילד הבין את טעותו והתחיל לבכות. פתאום הוא הבין שהימים התבזבזו להבל וריק והחליט שמעכשיו יקח את עצמו בידיים וישב וילמד.. אמר לו המורה: "מצוין! תתחיל ללמוד ובכל יום שתלמד אשלוף מסמר מהקיר". ואכן כך היה, הילד למד בהתמדה יום אחר יום, ובסוף השנה לא נותר אפילו מסמר אחד בקיר . קרא לו המלמד ואמר: "כל הכבוד לך! זכית למלא שנה זו בתורה ובעבודת ה'. אולם הבט, גם אחרי שליפת המסמרים החורים שבקיר נשארו.. השנה הקודמת שבזבזת אי אפשר להשלימה. יעקב אבינו חוזר לארץ ישראל וגם למצוות כבוד אב ואם, אך מה יעשה עם ה'חורים', כיצד ישלים את חסרונם של עשרים ושתים שנה שבהן לא כבד את הוריו ?על זה נאמר: "ביקש יעקב לשבת בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף". יוסף, בנו של יעקב נאלץ לצאת לעשרים ושתים שנות גלות במצרים, שבהן לא יכבד את יעקב אבינו, כדי לכפר על אותן שנים שיעקב אבינו לא כבד את הוריו.. זה הזמן להתחזק במצוות כבוד הורים לפני שיהיה מאוחר.. (ומתוק האור).
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ.. וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (לז,ד-יא)
תחלה "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ" ולבסוף" וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו", מה השתנה ביינתים שהשנאה פנתה את מקומה לקנאה?
אומר ה"בן איש חי" זצ"ל בספרו "אדרת אליהו": התורה מספרת לנו מה היתה סיבת השנאה: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ" .ולכאורה, במה אשם הבן שהאב אוהב אותו יותר מאחיו? לכל היותר זהו חסרון באב, אבל בוודאי אין זה חסרון בבן עצמו! יתר על כן, הלא התורה בעצמה מגלה לנו כי הסיבה לאהבתו הגדולה של יוסף אצל אביו היתה "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ", ואם כך בוודאי אין מקום לשנאה!
התשובה היא, שהם סברו שחביבותו הגדולה של יוסף בעיני אביהם איננה משום היותו בן זקונים, שאם כן הרי יש בן זקונים קטן יותר – בנימין, ומדוע אותו אין אביהם אוהב יותר משאר אחיו. על כורחך שלא זו הסיבה, אלא יש סיבה אחרת לגמרי: יוסף מוציא את דבתם רעה אל אביהם ועל ידי כך הוא צד את לבו וקונה את אהבתו. ומשום כך שנאו את יוסף שנאה גדולה. לאחר מכן מספר להם יוסף על חלומו: "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי". כשראו האחים כי הם נדמים בעיניו כקש וגבבה, הגביר הדבר עוד יותר את שנאתם אליו: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" ומדוע? "עַל חֲלֹמֹתָיו" – בגלל החלום על האלומות, אשר הוסיף שנאה לשנאה שכבר שנאוהו "וְעַל דְּבָרָיו"– על הדבה שהוא מוציא עליהם אצל אביו. אלא שאחר כך בא החלום השני: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". עתה נוכחו לדעת שאין הוא מחשיבם לאלומות קש אלא לכוכבי שמים, אם כן, מה שהביא את דבתם רעה אל אביהם, אין זה מכיון שהוא מבטלם לגמרי והם אינם נחשבים בעיניו כלל. לא כן הדבר, שהרי הוא מחשיבם ככוכבים מאירים וזוהרים, אלא שעם כל מעלתם הוא סבור שהוא עולה עליהם. כאשר אדם סבור שאחיו אנשי מעלה הם, וכל 'חסרונו' הוא בכך שהוא סבור כי הוא נעלה מאחיו, אין זו סיבה לשנאה אלא לקנאה, ולכן "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו".
הִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה (לז,ז)
לכאורה המילים "וְגַם נִצָּבָה" מיותר? אלא מסביר הספורנו: "קָמָה אֲלֻמָּתִי" – מרמז שיעלה יוסף למלכות "וְגַם נִצָּבָה" – מרמז שמלכותו תמשך! ובאמת מָלַך יוסף מגיל 30 עד 110, סה"כ 80 שנה– המלכות הארוכה בתנ"ך! ובעל הטורים המתיק על כך רמז פַּסִּים: פ' (80) שנות מלכות יוסף, מתוך סִּים – 110 שנות חייו...
לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ.. וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר (לז,יד)
כתב הרוקח זיע"א "וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר כתוב חסר י' מדוע? אלא כאן רַָמַז יעקב ברוח הקודש: בגלל "דָּבָר" – כלומר דיבוריך על אחיך "וַהֲשִׁבֵנִי" – תשב בבית הסוהר "יב שנה! הֲשִׁבֵנִי אותיות יב שנה!
וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת (לז,כ)
במדרש על פסוק זה מובא שאמרו האחים: "ונקצר בברכת המזון". והוא מדרש פליאה!
והנה אמרו חז"ל שהטעם שמשה לא נכנס לארץ ישראל – משום שהגיע זמנו של יְהוֹשֻׁעַ להיות מנהיגם של ישראל. ועוד מובא (ע' מעלה עמוקות פי"ח), שאם משה היה נכנס לארץ ישראל – לא היה נחרב בית–המקדש. וידוע (ברכות מח): שיְהוֹשֻׁעַ הוא זה שתיקן את ברכת "הארץ" {"נודה לך"} בברכת המזון. ועתה מבואר במדרש: אם יוסף היה אכן נהרג- כרצון האחים, א"כ יְהוֹשֻׁעַ לא היה בא לעולם, שהרי יְהוֹשֻׁעַ מזרעו של יוסף היה. וממילא משה היה נכנס לארץ (כיוון שאזי לא היה הטעם שיְהוֹשֻׁעַ צריך להנהיג), וברכת "הארץ" לא היתה נתקנת, שהרי יהושע הוא זה שתיקנה. וכן בית המקדש לא היה נחרב, וא"כ לא היו מתווספים לברכת המזון שאר הברכות {"רחם, "ובנה" ו"הטוב והמטיב"}, נמצא שברכת המזון היתה נשארת רק עם הברכה הראשונה {"הזן"}, וזהו "ונקצר בברכת המזון".. (מדרש יהונתן).
וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם (לז,כד)
אמרו חז"ל (שבת כב,א) מהו שנאמר: "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם"? מכיוון שהוא ריק, הרי מובן שאין בו מים! אלא כוונת הפסוק היא שהיה ריק רק ממים, אך נחשים ועקרבים היו בו! כותב הגאון רבי זלמן סורצקין זצ"ל (בספר 'אזנים לתורה'): כי בפסוק זה טמון מסר נוקב: לבור זה היה מעלה והיה חיסרון. מעלתו היתה שאין בו מים, ולפיכך לא הסתכן יוסף בטביעה. חסרונו היה בהיותו מקום משכנם של נחשים ועקרבים מסוכנים שיכלו להכישו למוות. והנה, את מעלתו של הבור מציינת התורה במפורש: "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם". את חסרונו את התורה כותבת כלל, ולא הותירה לנו ללמוד על כך אלא באופן של דרשה, שהואיל ונאמר "רֵק", "אֵין בּוֹ מָיִם", הרי זה מיעוט אחר מיעוט שבא לרבות כי דבר מה אחר היה בתוך הבור – נחשים ועקרבים. עלינו ללמוד מכך מוסר השכל: אם בבור פשוט כתבה התורה את חסרונו רק בדרך רמז ואלו את מעלתו פרטה במפורש, קל וחומר שכך יש לנהוג בבני אדם ('ותן חלקנו').
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ (לז,כו)
השבטים הקדושים, התכנסו והחליטו שיוסף זומם להדיחם מכנפי השכינה, ומלהמנות על עם ישראל ומייסדיו, ודינו כדין "רודף" רוחני, ומשום כך – החליטו להורגו, אך בא יהודה ושינה את החלטתם באומרו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" במה שכנע?! הסביר החיד"א זצ"ל: האחים הקדושים לא רצו שמעשיהם יודעו לאביהם ויקפיד עליהם, והם ימיטו על עצמם קללה ולא ברכה, אבל כיצד יוכלו להסתיר זאת מיעקב אבינו, הלוא ניחן הוא ברוח הקודש? אלא אמרו השבטים: "ידוע ש"אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות.. אלא מתוך שמחה" (שבת ל,ב), אם כן אבינו יתאבל על יוסף ומתוך כך לא תשרה עליו השכינה, ולא ידע ברוח קודשו מה ארע... אמר להם יהודה: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ – וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" האם בכך נסתיר את אשר קרה? הלא כבר אמר כי "גזירה על המת שישכח מן הלב" ואבינו יתנחם, ורוח קודשו תשוב אליו, והכל יתגלה! מה נעשה? "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" ונאמר לאבינו כי "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ", ומתוך כך לא יפסק אבלו, הואיל ולמעשה יוסף לא מת. עצבונו ימשך, ומימלא תסור ממנו רוח הקודש, ומעשינו לא יודעו לעולם!!..
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ (לז,כו)
שאל הגה"ק בעל המלא העומר זיע"א למה רק אז אמר יהודה לא להורגו? ותירץ ע"פ המדרש רבה (פרשה ד', אות י') שרצו השבטים להרוג את יוסף כי ראו ברוח הקודש שיצא ממנו ירבעם בן נבט שיחטיא את ישראל, אך כאשר הגיעו הישמעאלים, נזכר יהודה שה' דן אותו "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (רש"י וירא כא,יז), וא"כ גם כאן, עדיין עוד לא יצא ממנו ירבעם ועוד לא במצב שמחטיאם, לכן אמר, לא להורגו!
וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף (לז,כח)
"עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב,ו). מדוע יוסף נמכר דווקא במחיר של נעלים?
ר' יחיאל מיכל מזלטשוב זצ"ל היה עני מרוד, קורת גג בקושי לראשו, בגדיו כבר ראו ימים יפים יותר...
בוקר אחד שמעו תלמידיו כיצד רבם מברך בשמחה גדולה ובהתלהבות ברכות השחר ובתוכָן ברכת 'שעשה לי כל צרכי' . לתלמידים היה קשה .. הרי רבם עני גדול. בקושי לחם למחייתו .. היאך מברך, הרי זו חשש ברכה לבטלה.. חייך והסביר רבם: הברכה 'שעשה לי כל צרכי', הינה בעצם בעבור נעלים. בברכה זו טמונה משמעות מיוחדת . ישנו שוני מהותי בין נעלים לבין בגד אחר, כגון חולצה או מעיל. אם בגד אחר הינו גדול מדי אפשר
לחתוך ולהקטין, ואם הבגד קטן מדי אזי החייט יכול להוסיף בד ולהגדילו. לא כן הנעלים, אם הן גדולות אזי נופלות מהרגל ואי אפשר ללכת ... ואם הן קטנות, הן לוחצות ומכאיבות ומזיקות... לכן נעלים חייבות להתאים במדויק. זוהי כוונתי בברכת 'שעשה לי כל צרכי', כשם שהנעלים מתאימות במדויק, אזי כל מה שהקב"ה נותן לי הנו מתאים במדויק לתיקון נשמתי. לכן, אם ה' נתן לי מחסור, הרי אין זה מחסור אלא שלימות בשבילי ...
מה שדרוש לי לתיקון נפשי .. ואם זה משלים אותי, הרי זה ודאי מועיל לי.. לכן עלי לברך בשמחה 'שעשה לי כל צרכי'. עתה ניתן להבין מדוע יוסף נמכר בעבור נעלים. כדי להורות שכל ניסיון או מצב קשה לכאורה אינו אלא השגחה פרטית מדוייקת להפליא ... הקב"ה מתאים לכל בן אדם את תיקונו הוא .. עלינו לברך בשמחה
'שעשה לי כל צרכי'. מה שיש לך זה הכי טוב בשבילך... (מתוך 'פי הבאר').
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא (לז,כט-ל) "פסוקים הללו", אומר רבי דוד מזבלטוב, "מלאים רמזי מוסר: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה" - כשמתקרבת שעתו של אדם לשוב אל בור הקבר והוא רואה כי "אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר" ששם אי אפשר להוסיף שום מצוות ומעשים טובים. אזי הוא נושא את קולו וצועק: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" - ימי הילדות והנעורים כבר חלפו עברו, ומעתה "אָנָה אֲנִי בָא" - כיצד יכול אני לבוא כך לעולם הבא שכולו אמת". (על התורה).
וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל (לט,יד)
כתב הבן איש חי זצ"ל (מובא ב'בן איש חי הלכות' דף נא): ידוע מה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל שאשת פוטיפר הביאה חלבון ביצה והניחה על המיטה כדי לחזק את דיבתה על יוסף- ועל זה דייק בתרגום יונתן וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ- שתיבת רְאוּ – הכוונה שבאה אשת פוטיפר להראות לאנשי ביתה את הנעשה, אך לאחר שנבדק על ידי האור התבררו שקריה ולא נהרג יוסף. וזהו שכתוב תהלים (צז,יא): "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק".
אוֹר- שבדקו אנשי הבית עם אור את החלבון ביצה, זָרֻעַ- אותיות עוֹזֵר- שעזר להוכיח את חפותו של יוסף ובכך ניצל מהריגה. לַצַּדִּיק- רמז ליוסף שנקרא צַּדִּיק (כנאמר בזוהר הקדוש פרשת נח {נט,ב})
אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ (לט,כג)
בימי הגאון מוילנא זצ"ל, היה איש אחד, שהראה ועשה דברים נפלאים והגיד עתידות. באו ושאלו את הגאון
אודותיו. אמר להם הגאון שיתבוננו אחריו – אם הוא אוחז בידו חפץ או משהו דומה, אז אין זה, אלא כישוף, כמו שנאמר בזקני מדין: "וילכו זקני...מדין וקסמים בידם". בדקו אחר האיש הנ"ל, ומצאו שמחזיק בידו מקל. נטלו ממנו את המקל, ויותר לא יכול היה לעשות כלום. על-פי מאורע זה, ניתן לפרש את הפסוק: "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ" – שהרי גם במצרים היו בקיאים במעשי כישוף וקסמים. ולכן חשב שר בית הסוהר שיוסף מכשף הוא. אך כשראה שאין "מְאוּמָה בְּיָדוֹ" (שאין לו שום חפץ – כישוף ביד) – הבין ש"ה' אִתּוֹ", והוא הנותן לו כוח לעשות דברים נפלאים.
וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם (מ,יח)
נשאל הגאון רבי משה לנדינסקי ראש ישיבת ראדין, משום מה נשתנה לשון זה מלשון הפתרון הראשון, שאצל שר המשקים כתוב (מ,יב): "וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף", ואילו בפתרון שר האופים נאמר "וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר"? והשיב, משל למה הדבר דומה, לרופא שבא אצל חולה, אם מגלה הוא שיש תקוה לרפואתו, אזי מזדרז לעודדו ולהאיץ בו שיקח התרופות וייטב לו. אולם, משרואה הוא שמצבו אנוש ואין סיכוי להטבת מצבו, הוא נמנע מלפתוח בדברים ורק ממתין עד שבני המשפחה ישאלוהו. אף כאן כך, אצל שר המשקים שעתיד היה לשוב על כנו, הזדרז יוסף לומר לו את פתרונו תיכף למשמע החלום, לכך נאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף", שהוא עצמו פתח בדבור. לא כן גבי שר האופים אשר גורלו נחרץ לתליה, על כן "וַיַּעַן יוֹסֵף", שלא הרהיב עוז לפתוח בדבריו, רק המתין וענה לשאלות כפי שנשאלו.
וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ (מ,כג)
כל מי שאך מדקדק מעט ומנסה להבין את הכתוב לפניו, אינו יכול שלא לשאול, לחקור ולדרוש מדוע תורתינו הקדושה בסיום הפרשה מכריזה ואומרת: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", מדוע נצרכה לסיים ולומר "וישכחהו" אחרי שציינה "ולא זכר וגו'", אלא פירש רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל, שחז"ל לימדונו שיוסף לרום דרגתו ועוצם מעלתו נענש על שפנה לשר המשקים בבקשת עזרה, שלא היה לו אלא לבטוח בה' יתברך ובישועתו ולא באדם! ולפיכך נענש לשהות שנתיים נוספות בבית האסורים. וזהו שמציינת התורה הקדושה "וישכחהו", שלא היתה זאת רשלנות וחוסר זיכרון טיבעי, אלא הכוונה ממרומים להשכיח משר המשקים את מבוקשו! ומעשה שהיה באברך יקר שהתפנתה משרה של מלמד בכיתה ז' בתלמוד תורה מבוקש מאוד, והרעיון קסם לו עד מאוד. ניזכר הוא שדודו שהיה עסקן ידוע ובעל חסד גדול, יכול לפעול ולהשתדל למענו לזכות במשרה הנכספת! ובפרט ששמע מאביו שדודו הזכיר על לשונו את התלמוד תורה המדובר ונראה שיש לו קשר עימהם. אלא שהניסיון לתפוס את דודו בקו הטלפון פעם אחר פעם כשל. אף קרובי משפחה שניסו להתגייס לעזרתו לא הצליחו במשימה. האברך החליט בנתיים להגיש את קורות חייו בתקוה שעד אז הדוד "יקום לתחיה". לאחר זמן אף נקבעה לו פגישה באותו תלמוד תורה, כשעדיין הדוד "מסרב" לענות, ואף בפעם היחידה שענה התנצל כי עסוק הוא ויחזור עליו כשאך יוכל. יום הפגישה הגיע והאברך חשב בליבו שלכל הפחות יציין בפגישה את היחוס המשפחתי, שאם לא יועיל לא יזיק. ניגש לפגישה אולם רגעים מעטים לפני החליט שלא, הוא לא יספר על דודו, אם הדוד אינו רוצה לעזור, אפנה למי שעזר, עוזר ויעזור לכל יהודי, והוא תמיד תמיד זמין, בורא עולם! וכך הרים עיניו למרום בתפילה וניכנס לפגישה. כעבור שבוע למרבה הפלא בושר שזכה במשרה המיוחלת! לאחר שיחת הטלפון המרנינה, התקשר למרבה הפלא הדוד היקר ש"קם לתחיה". הדוד התנצל שאחד מילדיו היה זקוק לטיפול רפואי ממושך ושאל כיצד יוכל לעזור, האברך תיאר לפניו את שארע ועל הבחירה המשמחת, שאל דוד האם הוא הזכירו בשיחה עם המנהל, ענה האברך שבתחילה חשב לעשות כן, אך זה לא יצא לפועל. וענה הדוד: "ברוך ה', שכן בעבר היתה בינינו הכרות לא נעימה, והנה אכן עזרתי לך בכך שלא הייתי כלל בתמונה!". אחים יקרים, נתחזק באמונה תמימה בצור כל העולמים, לטוב לנו ולבנינו בשני העולמים! (מתוך 'ישא ברכה' גיליון 395)