תמימות של קומוניסט – (סיפור לשבת מאת אריה תומר - מתוך עלון 'שלם לעם' גיליון 561)

תנור הנפט שדלק במרכז הצריף הארוך לא הצליח להתגבר על הקור הסיבירי הנורא – 40 מעלות מתחת לאפס. ליד שולחנות העץ הארוכים ישבו עשרות אסירים במדים אחידים, ואכלו את הארוחה העלובה שהוגשה להם: כמה תפוחי אדמה רקובים, פרוסת לחם שחור ומרק דלוח וחסר טעם. כל אחד מהאסירים היה פעם אדם חופשי ומאושר – עד שיום אחד הוא נעצר על ידי סוכני הק.ג.ב, שהודיעו לו כי הוא חשוד בפעילות נגד שלטונות ברית המועצות. רבים העדיפו להודות גם במה שלא עשו, במקום לסבול עינויים במרתפי החקירות. המשפטים במערכת המשפט הסובייטית היו מהירים, ופסק הדין כלל בדרך כלל שנות מאסר רבות עם עבודת פרך במחנה עבודה בסיביר. בשעה חמש בבוקר כבר היו האסירים מסתדרים בשורות ארוכות מחוץ לצריפים, ויוצאים לעבודה ביערות שמסביב למחנה: הם כרתו עצים וניסרו אותם, והללו נשלחו לתוככי רוסיה, לתעשיית העץ המשוועת לחומר גלם. הם עבדו שתיים-עשרה שעות רצופות, שבסופן קיבלו ארוחת ערב דלה, ולאחר מכן נפלו למיטותיהם כבולי עץ. מרבית האסירים היו פושעים משכבות נמוכות באוכלוסייה הרוסית, אך באחד השולחנות הצדדיים בצריף אכלו האסירים ה'מיוחסים': אחד היה בעבר רופאו האישי של מנהיג ברית המועצות סטאלין, השני היה בעבר מהנדס בבית חרושת בריגה, השלישי חבר הנהלת המפלגה הקומוניסטית בקייב וכך גם האחרים. הם סבלו לא רק מהתנאים הפיזיים הקשים, אלא גם מהניתוק מהתרבות וסגנון החיים שהם התרגלו אליו. בסיביר לא היה זמן לשמוע מוסיקה או לקרוא ספר טוב, לא לראות הצגה ואפילו לא לשחק שחמט. מאנשי תרבות רחבי אופקים, הם הפכו לפועלים שחורים שכל חייהם סובבים סביב העבודה. לפתע נפתחה דלת הצריף. אחד הסוהרים נכנס והודיע בצעקות שמנהל המחנה עומד להיכנס. 'כולם לקום', צרח הסוהר. מנהל המחנה נכנס, עטוף במעיל עבה ומחמם, ידיו נתונות בכפפות ורגליו במגפיים מרופדים. ריח חריף של וודקה נדף ממנו. הוא לא בזבז זמן על הקדמות מיותרות. 'עצלנים שכמותכם', צרח, 'בחודש האחרון המחנה שלנו לא עמד במכסות העץ שעלינו לשלוח. אתם ממשיכים לחבל בכלכלת מולדתנו האהובה. ממחר תעבדו חצי שעה נוספת כל יום, כדי שתדעו לא להתעצל'. אף אחד מהאסירים לא העז לומר מילה. הם היו כה מותשים עד שלא נותר בהם כוח להתקומם נגד ההחלטה השרירותית. הם מיהרו לסיים את ארוחתם וללכת לישון. אחד מיושבי שולחן ה'מיוחסים' היה אולג. לפני שנאסר בגלל הלשנה, הוא שימש כמהנדס יערות בכיר בעיריית קִייֶב. למרות עייפותו הרבה, הוא לא פנה לצריף השינה, אלא צעד לכיוון משרדו של מנהל המחנה. 'מה אתה רוצה?' נבח לעברו המנהל. 'יש לי רעיון להגברת התפוקה', אמר אולג. 'בתקופה שלפני מעצרי, פיתחתי מסור מיוחד שמגביר את מהירות כריתת העצים. אם יורשה לי, אוכל לייצר פה את דגם המסור הזה' .המנהל הזועף הסכים ונתן לאולג אישור להיכנס לבית המלאכה במחנה. תוך כמה ימים ייצר אולג מסורים ארוכים בעלי שתי ידיות, שמופעלים בידי שני אנשים העומדים משני צידי העץ.

ביום הראשון שבו נעשה שימוש במסורים החדשים, סיימו האסירים את כריתת המכסה היומית של העצים שלוש שעות לפני תום יום העבודה. האסירים המאושרים הודו לאולג על יוזמתו, ופנו כאיש אחד לחזור לכיוון המחנה. אבל עוד לפני שהם נכנסו בשער המחנה, עצר אותם מנהל המחנה בצעקות רמות: 'זה עתה הגיעה הוראה חדשה ממוסקבה: עלינו להכפיל את התפוקה באופן מיידי. כולם חוזרים מיד לעבודה' .אולג, מהנדס היערות, לא היה מסוגל להתאפק. הוא החל לצעוק: 'אבל למה? זו ממש התעללות!' המנהל נתן אות לשני סוהרים, והללו זינקו לעברו של אולג, הכו אותו בכל גופו והשליכו אותו לצינוק למשך שבוע ימים.

במשך יומיים היה אולג מחוסר הכרה. ביום השלישי הוא התעורר, ולמרבה הפתעתו פגש בצינוק שלידו ידיד ותיק: ליאוניד ברצ'וק, סגן ראש עירית קייב לשעבר. 'ליאוניד, מה אתה עושה כאן?' שאל אולג, וידידו השיב לו שגם הוא היה קורבן לעלילה, ונשפט למאסר עם עבודת פרך, אבל הוא מסרב לעבוד ולכן הושלך לצינוק.

'ומה אתה עושה פה?' שאל ליאוניד. אולג סיפר לו על ההמצאה שלו ועל תגובת שלטונות המחנה. 'אוי, אולג, אתה כל כך תמים', אמר ליאוניד ברחמים. 'אתה לא יודע איזה נזק עוללת לחברים שלך. אתה חושב שהסובייטים צריכים את העץ שלכם? הם משתמשים גם בעץ, אבל מה שהכי מפחיד אותם זה שיהיה לכם זמן פנוי. כאשר יש זמן, אפשר להתארגן נגד הנהלת המחנה, לתכנן בריחה או אפילו לשכנע אסירים שהם חפים מפשע. הדבר שהכי מפחיד אותם זה שיהיה לכם זמן לחשוב...'

משה רבנו מגיע לגאול את בני ישראל, והתורה מספרת לנו שהם "לֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו,ט). כי כאשר פרעה שמע שבני ישראל מתחילים לחשוב על גאולה, הוא הטיל עליהם מיד עבודות נוספות, קשות ומשפילות, כדי שהם יהיו עסוקים מבוקר ועד ערב, ולא יהיה להם רגע אחד של יישוב הדעת לחשוב, להרהר, לשמוע את שליח האלוקים שהגיע לגאול אותם. פרעה ביקש לשלוט לא רק על הגוף, אלא גם על הרוח. גם כיום אנו נמצאים בסוג של שעבוד, שיטפון של תקשורת ומדיה מכל עבר. אנשים 'מנצלים' כל רגע לגלישה ולצפייה. גם כשאנו נמצאים עם המשפחה, כל אחד קשור ומחובר לאמצעי תקשורת, וכמעט לא חווה את המפגש האנושי. הצעד הראשון ליציאה לחירות, הוא הניתוק מהשעבוד המתמיד לכלי התקשורת, ואז אדם יכול לחשוב, להרהר, ולשמוע את פעמי הגאולה.

חייו של מכיר טובה – (סיפור לשבת מאת אריה תומר - מתוך עלון 'שלם לעם' גיליון 512)

פטריק היה בן 26 בלבד כאשר התמנה למנהל החנות הגדולה לאביזרי רכיבה בעיר ארלינגטון שבצפון טקסס.

כבר מגיל צעיר אהב פטריק את כל הקשור לסוסים: אוכפים, רתמות, מגפי רכיבה וכובעי בוקרים. בגיל 16 הוא התקבל לעבודה כנער שליחויות בחנות וגילה חריצות וכישרון. ג'ון רוקי, בעל החנות, זיהה את הפוטנציאל הטמון בשליח הצעיר וקידם אותו. לאחר שנה הפך פטריק להיות מוכר מן המניין, לאחר עוד שנתיים הוא מונה למנהל אחת המחלקות בחנות, ובגיל 26 הגיע לעמדה הבכירה ביותר - מנהל החנות.

אך יום אחד הגיעה אל פטריק הצעה שאי אפשר לסרב לה מרשת חנויות הרכיבה הגדולה ביותר במערב ארצות-הברית. השכר שהובטח לו היה גבוה, ואפשרויות הקידום רבות. פטריק נפרד בצער ממעסיקו והודה לו בחום על כל מה שעשה למענו, ועבר לעבוד במטה הראשי של הרשת ששכן ביוסטון, העיר הגדולה בטקסס. גם כאן פטריק הצטיין בעבודתו. בגיל 30 הוא מונה לסמנכ'ל הפיתוח של הרשת והיה מופקד על פתיחת סניפים חדשים. לא בכל עיר היה צורך להקים סניף חדש מבראשית. לעיתים העדיפה החברה לאתר חנות לאביזרי רכיבה באזור המבוקש, לרכוש אותה מבעליה, ולהפוך אותה לסניף של הרשת. במקרים כאלו היה צורך לפעמים לנקוט בשיטות מעט 'מלוכלכות' ולנהל משא ומתן קשוח. לא תמיד בעלי החנויות הפרטיות הסכימו להיבלע בתוך הרשת, ולפעמים היה צריך 'לשכנע' אותם בדרכים מדרכים שונות. פטריק, כאיש עסקים ממולח, ידע היטב גם את המלאכה הזו. יום אחד אמר המנכ'ל לפטריק שיש בעיה בארלינגטון. הסניף של הרשת שם לא מתרומם, ומבדיקה שנערכה עולה שיש שם חנות ותיקה ששולטת על הענף. פטריק זיהה מיד שמדובר בחנות של ג'ון רוקי, שבה הוא החל את דרכו. לפטריק יצאו מוניטין של סוחר קשוח המייצג חברה גדולה הבולעת ללא רחמים את מתחריה הקטנים, אבל היו גם מקרים שבהם בעלי החנויות הפרטיות שמחו על הצעות הרכישה שלו. היו למשל חנויות שנקלעו לקשיים כלכליים או חנויות שבעליהן הזדקנו מבלי שהיה להם למי להעביר את העסק, וההצעה למכור את החנות לרשת הענק הגיעה עבורם בדיוק בזמן. פטריק קיווה שזה המצב גם אצל ג'ון רוקי, אך התבדה. בדיקתו העלתה שהעסק במצב מצוין, וג'ון רוקי כלל לא שוקל למכור אותו. כשפטריק הגיע עם הנתונים למנכ'ל, גיחך הלה ואמר: 'מה הבעיה? אם הוא לא רוצה למכור, נכריח אותו. בשביל זה אתה פה' .הפעם זה יהיה לי קשה', השיב פטריק במצוקה. 'ג'ון רוקי הוא האיש שנתן לי את הצ'אנס הראשון...' 'אל תערב רגשות בעסקים', נזף בו המנכ'ל. 'תחליט: אתה עובד אצלנו או אצל ג'ון רוקי?...' פטריק יצא מלשכת המנכ'ל בסערת רגשות. הוא לא ידע מה לעשות. הוא מחויב למקום עבודתו הנוכחי, אך כיצד יגרום רעה לאדם שהוא חייב לו כל כך הרבה?! כל היום הוא הסתובב חסר מנוחה. המאבק הפנימי לא נתן לו מנוח. בסופו של דבר החליט פטריק לעשות את מה שעשה בכמה צמתים חשובים בחייו, ולבקש את עצת סבו. סבא של פטריק, שהיה מנהל בית ספר ותיק, פרש לפני שנים רבות והתגורר בבית אבות. הוא היה משותק במחצית גופו, אבל ראשו היה צלול ומחשבתו בהירה. הוא נודע בחכמת החיים שלו ועצותיו היו מלאות תבונה. 'הבא לי בבקשה מהארון את ספר התנ'ך', אמר הסב לאחר ששמע מנכדו על ההתלבטות הקשה. הסב דפדף עד שהגיע לספר שמות. 'אתה בוודאי מכיר את סיפור עשר המכות שאלוקים הביא על פרעה שסירב לשלח את בני ישראל מארצו', אמר הסב, 'אך שים לב: במכה הראשונה, מכת דם, אלוקים מצווה את משה להכות את היאור ולהפוך את מימיו לדם. האם משה מכה את היאור? לא ולא! כמה פסוקים לאחר מכן אנו קוראים שמי שהכה את היאור היה אהרון, אחיו של משה. ומדוע? מכיוון שמשה הכיר טובה ליאור על שהציל את חייו. כאשר משה נולד, אמו שמה אותו בתיבת גומא על מי היאור, וכך חייו ניצלו. התנ'ך מלמד אותנו שהכרת טובה היא ערך חשוב ביותר, עד שמשה נותן לאחיו לקיים את מצוות האלוקים, ולא מכה בעצמו את היאור שהיטיב איתו' .עליך להיות בן אדם, לפני שאתה איש עסקים', אמר הסב לנכדו. 'חזור למנכ'ל ואמור לו שאינך מוכן לפגוע באדם שאתה חב לו הכרת טובה. אם המנכ'ל שלך בן אדם, הוא לא יפטר אותך בגלל זה – ואם הוא יפטר אותך בכל זאת, הוא לא ראוי לעובד כמוך'.

מידת הכרת הטוב, שאותה אנו למדים ממעשהו של משה המופיע בפרשת השבוע, היא תכונה בסיסית שבלעדיה האדם אינו ראוי לשם אדם. הכרת טובה היא ערך אנושי שבלעדיו אין קיום לעולם. האדם צריך להתבונן מי נתן לו את כל הטוב שיש לו, ולהכיר תודה לנותן. אנו, שזכינו להיוולד כיהודים, חייבים הכרת טובה גם על התורה והמצוות שהקב'ה נתן לנו, אשר ממלאים את חיינו בתוכן רוחני ועונג נפשי, וצופנים לנו שכר עצום לעתיד לבוא.

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (ו,ה)

אמרו רבותינו ז"ל כי הייסורים מכפרים עוונותיו של אדם, שנאמר" ברית" לגבי "מלח"  ונאמר "ברית" לגבי "ייסורים", וכמו שהמלח ממתיק (מכשיר) את הבשר כך הייסורים ממרקים (מטהרים) כל גופו של אדם!

ועל כך אמר רבי מנדלי מרימנוב: אמנם המלח מוסיף טעם לבשר, אך רק אם המלח ניתן במידה המתאימה, אך אם מפריזים בהמלחת הבשר מאבד הוא את טעמו עד שמקדיח ואיננו ראוי לאכילה.. כך גם הייסורים, כאשר ניתנים הם במידה ובשיעור שמקבלם האדם באהבה, רק אז מיטיבים הם את האדם, אך ייסורים הבאים כעין" יתר על המידה" מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו. לכך נאמר: "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", נאקת הייסורים הגדולים," וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי", הגיעה השעה לזכור את ברית המלח... ולכן: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (ו,ו), היינו שהצעד הראשון לקראת הגאולה היה בכך שהגלות נמאסה בעיני בני ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא!! וזהו שאמר הכתוב: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" כלומר: אוציא אתכם מתוך הסובלנות") סבלות" מלשון "סובלנות") שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות. עד כי לא תוכלו לשאתה עוד, ומיד אגאלכם.

וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (ו,יב)

וברש"י מובא: "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה". וקשה, כי מה ק"ו הוא זה, הלא הסיבה שבני ישראל לא שמעו אל משה  - "מקוצר רוח ועבודה קשה", ומה זה שייך אצל פרעה?, אך הנה פירשו חז"ל (ילקו"ש יחזקאל שנ"ח) את הפסוק "מעבודה קשה – מעבודה זרה שהיא קשה לפרוש ממנה. כלומר, שבנ"י לא שמעו אל משה הואיל ועבדו ע"ז.  ועתה יובן הק"ו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי" מאחר ועבדו עבודה זרה שקשה לפרוש ממנה, וא"כ "איך ישמעני פרעה" – שהוא עצמו עבודה זרה!-? וזה ודאי קל וחומר. (מדרש יהונתן).

וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי (ו,יט)

"וּבְנֵי מְרָרִי" - מהי התוצאה של מרירות, קושי וייסורים?

"מַחְלִי" - מחילת עוונות, כפי שאמרו חז"ל: "ייסורים ממרקין עוונותיו של אדם".

"וּמוּשִׁי" - מתי סוף סוף ימושו הייסורים, ויעזבו את האדם?

התשובה לשאלה זו, הנשאלת פעמים רבות: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי" כאשר יהיה האדם כשבט לוי, שהם לומדי תורת ה', ימושו ממנו הייסורים. על ידי לימוד התורה מסתלקים הייסורים מהאדם, כפי שאמרו חז"ל (ברכות ה,א):  "אם רואה אדם שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו,  פשפש ולא מצא ,יתלה בביטול תורה". (ומתוק האור)

וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין (ז,ט)

יש להבין - שאל הצדיק רבי אליעזר ממישקולץ - בפסוק זה מצוה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו שיאמר לאהרן להשליך את מטהו והוא יהיה לתַנִּין, ומפרש רש״י שתנין זה הוא ״נָחָשׁ״. ואילו בפסוק ט״ו נאמר: ״לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ", מדוע שם נאמר בפירוש ״נָחָשׁ״ ולא ״תנין״? אלא - השיב הרבי – הרד״ק, רבינו דוד קמחי, מסביר שיש הבדל בין

״תנין״ ל״נחש". התנין הוא נחש החי במים ואילו הנחש הוא נחש היבשה. משום כך כאשר מצוה הקדוש ברוך הוא למשה שבעמדו לפני פרעה ישליך אהרן את המטה ויהפך ל״תנין" שזהו נס כפול גם נהפך המטה לנחש ולא לסתם נחש אלא לנחש שעיקר חיותו במים. לעומת זאת כאשר משה רבינו יוצא אל פרעה על שפת היאור שם נאמר שהמטה יכול להיפך לנחש, כי שם, במים, הנס גדול יותר אם ברצות ה׳ המטה נהפך לנחש החי ביבשה.

וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם (ח,ב)

רש"י כותב: "צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים" (של צפרדעים), בספר "ברכת פרץ" לגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל הקשה הרי המצרים ראו שהצפרדע הגדולה הזאת ככל שמכין אותה יותר היא מתזת נחילים נחילים של צפרדעים, ואם כן מדוע הוסיפו להכותה וכי הם רצו עוד צפרדעים? אלא למד מכאן מוסר השכל שהמצרים חשבו שאם יכו אותה יותר חזק היא תמות, ובמקום שיפסיקו להכותה הם המשיכו,  ומכאן מוסר לאדם שהוא כועס על משהו ומתווכחים על נושא מסוים, שלא להמשיך ולהתווכח, כי מתיזים בכך יותר ויותר שנאה וקנאה, אפילו שחושבים שעל ידי הקללה הנמרצת שהוא יקלל את השני יפסיק, אלא אדרבא השני ימשיך, וכן על זה הדרך, ולכן כשרואה אדם שמתחיל עמו ויכוח על נושא מסוים ישתוק מיד, ועל זה הגמרא במסכת חולין (דף פ"ט ע"א), דורשת על הפסוק בתהילים האמנם אלם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם. ('אמרי תורה' דף קכג)

וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה (ח,ז)

אפשר לומר שהסיבה שהַצְפַרְדְּעִים ישארו רַק בַּיְאֹר היא: כדי להוכיח לפרעה את טעותו שסבר שמכת הצפרדע היתה מעשה כשפים, כי לכישוף אין שליטה במים, ואם זה היה כישוף היו בטלים במים, לפיכך סָרוּ מכל המקומות ונשארו דוקא במי היְאֹר. (מאור ושמש).

וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' (ט,כא)

באחד הימים נסע הרב ברודיאנסקי במונית לחתונת תלמיד, בלווית שלשה תלמידים. מיד לאחר שהחלה הנסיעה בקש הנהג מן הרב שיאמר לו דבר תורה . הרב ברודיאנסקי השיב לו: "בכל נסיעה אני אומר לך, אבל הפעם אני עייף  - לכן אתה תאמר לי.  "יהי כן" - הסכים הנהג - יש לי ספור יפה שקרה לי: בהיותי בצבא עברתי יום אמונים מפרך ,שבסופו הובלתי עם כל הפלוגה שלי לשטח בחוץ, ונאמר לנו לישון שם. כולנו היינו עייפים עד מוות, אבל גם העייפות הגדולה הזו לא יכולה היתה לצרחות שהחלו להישמע לפתע, אשר הקפיצו את כולנו על רגלינו. מרב פחד התחלנו גם אנו לצרוח ,וכשהתעוררנו מעט ונסינו לברר מה קרה , התברר שאחד החיילים הבחין לפתע בנחש ארסי המתפתל לו על רגלו.. החייל ידע, שאם יזוז מעט, יכיש אותו הנחש, ולכן שכב בלי תזוזה וצרח לעזרה . נבהלנו מאוד, דבר כזה עוד לא ראינו - אולם איש מאתנו לא ידע כיצד אפשר לעזר לו. לבסוף החליט המפקד לנקוט בצעד מאד מסוכן - הוא קרא לאחד הצלפים המומחים שהיו בפלוגה ופקד עליו לירות בנחש. "הוא כרוך על הרגל" - נרתע הצלף. אין ברירה - הגיב המפקד -  תנסה כמה שפחות לפגוע ברגל וכמה שיותר בנחש. רעדנו מפחד כשהוא כיוון את הרובה .

מילימטר אחד של חוסר דיוק עלול להרוג את החבר.. מי יודע כיצד יסתיים הענין?! לפתע שמענו את קולו של חברנו הדתי צועק לעבר החיל: לפני שהוא יורה תנסה משהו אחר.. תצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". לא היה הרבה מה להפסיד.. החייל חזר אחריו מילה במילה, וכשסיים, החל הנחש לרדת מן הרגל, הסתלק ונעלם.. הנהג השתתק והרב מברודיאנסקי שאל: "ומהו סופו של הסיפור"?  הבחור חזר בתשובה - סיפר הנהג - התחיל לשמור מצוות, וכיום הוא דתי". "ומה אתך"? המשיך הרב" -  הרי גם אתה ראית את הכל", אבל לי לא עלה נחש על הרגל – "השיב הנהג"... הנה כי כן, כאן טמון ההבדל בין החכם לשוטה - בעוד השוטה ממתין לנחש שיעלה לו על רגלו , מסתפק החכם בכך שיעלה על רגלים אחרות..

וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה (ט,לג)

הגאון רבי ציון הכהן זצ"ל מצפקאן שבתוניסיה, הזכיר בספרו "יושיע ציון" את דברי הגמרא, שהגשמים נעצרים רחמנא לצלן בעוון ביטול תורה. וזה הרמז כאן בכתוב "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת" - כאשר חדלים הקולות של לימוד התורה חלילה, "הקול קול יעקב" בבתי הדרשות, אזי "וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה"! (מעיין השבוע).