וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ט,א)

במדרש רבה פרשת שמיני (פרשה יא, אות ח): "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹף, מַה הָעוֹף הַזֶּה אֵינוֹ פּוֹרֵחַ בְּלֹא כְנָפַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִזְּקֵנֵיהֶם".  בספר 'אזנים לתורה' הוסיף רעיון עמוק בביאור המדרש הנ"ל דישראל נמשלו לעוף, דלעוף יש יתרון על בהמה וחיה, שהוא יכול להתרומם מעל הארץ ולפרוח "ברומו של עולם", אבל אין הוא פורח באותן הרגלים שהוא הולך בהן על הארץ, אלא יש לו "מכשירים" מיוחדים לזה היינו כנפיים לעוף, כן הוא הדבר בעם ישראל, אם אתה רואה אותו "פורח" בעולמות העליונים, כמלאכי המרום, יש לו "מכשירים" מיוחדים לזה, אשר בלעדם הוא משוקע בבערות וארציות ככל הגוים. ומי המה ה"כנפיים" אשר בהן הוא מתרומם אל על, הם הזקנים, חכמי התורה, אשר לאור תורתם וצדקתם עם ישראל, חי חיי רוח, מתרומם מעל הארץ ותענוגיו. ו"פורח" ועולה בדרך העולה למעלה להשכיל. 

קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה (ט,ב)

רש"י כותב להודיע לו שמכפר לו על עוון העגל, וקשה הרי מצינו בגמרא במסכת ראש השנה (דף כ"ו ע"א): "שאין קטיגור נעשה סניגור", אלא נראה לפענ"ד לתרץ על פי דברי הגמרא במסכת יומא (דף פ"ו ע"ב): "היכי דמי בעל תשובה? אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום", וכאן גם שרוצים לתקן את מה שקלקלו בעוון חטא העגל תיקנו על ידי הקרבת קרבן בעגל (אמרי תורה דף רלח).

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' (ט,כד)

יש לפרש בדרך רמז, כי הנה צריך האדם לפחד ולהזדעזע לפני שמוציא מפיו את שם ה' בברכות או בתפילה, שהרי אמרו רבותינו בתלמוד (שבועות לט,א) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כ,ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", לכן צריך האדם להיות בקיא היטב בהלכות ברכות לבל יברך ברכה לבטלה ויוציא חלילה שם ה' לשוא, וכן בשעה שמברך ברכה צריך להתלהב ולהזדעזע כשמזכירים את שם ה'. וזהו שאומר הכתוב: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'" -  צריך האדם להרגיש פחד והתלהבות ולהיות בבחינת "אֵשׁ", לפני שמזכיר את שם ה'..

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (י,ב)

הקשה מרן עובדיה יוסף זיע"א כידוע יום פטירת נדב ואביהוא היה ביום השמיני למלואים שבו חגגו את חנוכת המשכן ונתחנך אהרון להיות כהן גדול, והייתה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ, מדוע אם כן דוקא בשעת שמחה זו המית הקב"ה את בניו של אהרון והושבת השמחה, ותרץ: שהרי המשכן הביא ברכה גדולה לישראל שבזכותו היו נמחלים עוונותיהם, שהם בהקרבת קרבן התמיד של שחר היו מתכפרים עוונות 

שעשו בלילה ובהקרבת קרבן התמיד של בין הערביים, היו מתכפרים עוונות שעשו במשך היום והנה ישראל חשבו שקודם שהוקם המשכן היה עליהם מלעשות עבירות, אבל משהוקם המשכן אינם צריכים להיזהר יותר, שהרי המשכן יכפר עליהם משום כך העניש הקב"ה את נדב ואביהו דווקא ביום חנוכת המזבח , לרמוז להם לישראל שגם עתה שיש מזבח יש להיזהר מלעשות עבירות. (מתוך עלון 'יביא אומר' גיליון 20)

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (י,ג)

בספר "עלינו לשבח": תלמיד חכם המתגורר בירושלים הזדמן לבית הכנסת בצהרי היום כדי לעיין בספר. בשעה כזאת בד"כ הבית כנסת ריק מאדם. עוד בטרם שפתח את הדלת, שמע הוא קול בכי העולה מתוך בית הכנסת, התלמיד חכם נכנס בשקט על בהונות רגליו, וראה שליד ארון הקודש עומד ילד קטן כבן חמש ובוכה. היה זה אחד מיתומי השכונה שאביו נפטר לפני כחודשיים וחצי. ילד מוכשר וחינני, שהיה אהוב ביותר על אביו זצ"ל. האבא שנפטר בפתאומיות, הותיר אחריו אלמנה עם יתומים רבים, ואין לשער את גודל האסון שניחת על המשפחה ועל כל הקהילה. הילד לא הבחין בתלמיד החכם המתקרב, ולכן המשיך בבכיו ואמר: "ריבונו של עולם, אני יודע של הבאת עלינו את הצרה הזאת סתם כך. בטוח אני שהכל יהיה לטובה. גם אבא שלנו תמיד לימד אותי לחשוב כך, ודיבר איתנו תמיד על מידת הביטחון וחיזק אותנו בדבר זה, והביא לנו דוגמאות מן החיים כדי להמשיך לנו שהכל לטובה, ולמרות שעכשיו אני לא רואה למה עשית לנו את זה, אבל אני בוטח בך בכל ליבי, וסומך עליך שאתה יודע יותר טוב ממני ומכל המשפחה מה היא טובתנו האמיתית. ודווקא בגלל זה, בגלל שאני יודע שעשית לנו את זה לטובה, אני רוצה לתת לך מתנה אבי שבשמים. אתה יודע מה היא המתנה, אבא?". וכאן פרץ הילד בבכי נסער, ולא יכול היה להירגע כמה דקות. גם אותו תלמיד חכם פרץ בכי, אך התאמץ בכל כוחו לסגור את פיו כדי שהילד לא ישמע את קולו ויפסיק מלהתפלל. "אתה יודע איזה מתנה אני רוצה להביא לך אבא?", חזר הילד על דברו, "את היסורים שלי! הרי אתה יודע אבי שבשמים איזה יסורים עוברים עלי מאז שאבא שלי עזבני לנפשי, אין לי לא יום ולא לילה, כי הייתי קשור אליו במאוד, כל הזמן אני חולם עליו, ומצפה שישוב אלי ויחבקני כבראשונה, כל הזמן. ויש לי מזה יסורים נוראיים. יסורים שאינני מאחל אותם לאף אחד מחבריי. והרי חכמנו אמרו לפום צערא אגרא, שלפי גודל הצער- כך גודל השכר שיקבל האדם, וכיון שאתה אבא כל כך טוב, אני רוצה לתת לך את השכר הזה, שגם אתה תשמח קצת עם כל הגלות הנוראה שאנחנו עמך בני בריתך, שקועים בה עמוק עמוק. אני מעניק לך את היסורים שלי, כדי שתקבל מהם את השכר המגיע לי עבורם". הדברים שיצא מפי הילד בכזו תמימות ואמונה, השאירו את התלמיד החכם עם דמעות בעיניים, פה פעור ורושם בל ימחה. 

אחים ואחיות יקרים בפרשתינו אנו קוראים על אהרן בחיר השם שקיבל באהבה ובאמונה גדולה את מיתת בניו. הוא לא קרא תיגר ולא שאל שאלות, אלא " וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בדור יתום זה בו אנו נמצאים, שהצרות והבעיות, הניסיונות והקשיים ממלאים כל פינה, חייבים אנחנו להתאזר באמונה חזקה בשם יתברך, לקבל את מאורעות החיים בהבנה ובאהבה, ולדעת ולזכור שהכל לטובתנו הנצחית.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (י,ג)

כתב בעל הטורים דיש ב' במסורה על מילה זו. כאן נאמר "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ואצל יהושע (י,ג) נאמר: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ" וכתב בספר "ילקוט חמישאי" בשם הרב חיד"א זצ"ל בספרו "נחל קדומים" שהקשר בין שני הפסוקים הללו הוא, דהנה כתוב בזוהר הקדוש שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית שתעמוד השמש ליהושוע. והנה ידוע שלפעמים אדם לא יכול לדבר מרב צער, וגם לא יכול לבכות מרב צער, ואם כן אצל אהרון ששמע על מיתת בניו, אולי הייתי חושב ש"וידם אהרון" ששתק ולא בכה זה מרב צערו שפתאום לא יכל לדבר מרב הצער, משום כך נאמר: "וידם השמש" כשם שהשמש עמדה אז כדי לקיים את גזירת הקב"ה על זה מששת ימי בראשית כך אהרון שתק ושמח לעשות נחת רוח לקב"ה וקיבל בשורה זו באהבה.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (י,ג)

מסביר רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן ח"א, תורה ו): "כי כאשר הדם שבחלל השמאלי שבלב - שהוא מדור היצר הרע - עדיין בתוקף ובעוז, אזי באים על האדם בזיונות ושפיכות דמים. התיקון לזה שיהפוך דָּם ל-דֹם, דהיינו, שישמע חרפתו ולא ישיב, ולא ידקדק על בזיון כבודו", עד כאן.

 

נמצא שעיקר התשובה כשישמע האדם בזיונו, ידום וישתוק ויסבול בזיונות ושפיכות דמים הבאים עליו, ובזה הוא ממעט הדם שבחלל השמאלי וזובח יצרו הרע. לכן, כשהקב"ה רוצה שבנו אהובו יעשה תשובה מעומק הלב, אזי שולח לו חרפות ובזיונות.

 

ידיד נפשי הגראנ"ש וייצהנדלר שליט"א מבאר את העקרון הנ"ל (נחל שורק, אות צד), על פי מאמרו של רבי נתן מברסלב זי"ע (ליקוטי הלכות, הל' שחיטה, א): חז"ל דרשו את הפסוק "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג) על זביחת היצר הרע. בפשוטו, הפסוק מדבר על שחיטת קרבן, כי על ידי השחיטה הוא מעלה את הבהמה לבחינת אדם. על ידי הדמימה והשתיקה שדומם ושותק על בזיונותיו, אזי המתבזה עושה את עצמו כבהמה שאינה יודעת לדבר וכצאן המובא לטבח. זהו בחינת זביחת היצר, התשובה המעולה ביותר. לאור כל האמור לעיל, קבלת  הבזיון מועיל כקרבן חטאת ממש. (לוקט מדבריו של הרב אליעזר רפאל ברוידא).

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (י,ג)

וכתב רש"י: קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמר לו לבדו פרשת שתויי יין.

איזהו גיבור? המקבל דברי תוכחה: לא קל לקבל תוכחה. ואיזהו גיבור? הכובש את יצרו, ומקבל את האמת ממי שאמרה! את הגבורה שיש בקבלת התוכחה, המחיש הרב גלינצקי זצ"ל במעשה המובא במדרש תנחומא: מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה אריה מטייל אמר לו: "אי לך מלך חלש. כלום לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל"? שמע האריה ומיד ברח!  רץ אחריו רבי חנינא ואמר לו: "נעניתי לך, שקראתיך חלש. ומי שבראך קראך גיבור. שנאמר: משלי (ל,ל): "לַיִשׁ, גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא-יָשׁוּב, מִפְּנֵי-כֹל"! ויש להבין: מה סבר רבי חנינא מעיקרא כשקראו "מלך חלש" ולבסוף מה סבר שחזר בו וקראו "גיבור"?! התשובה היא: רבי חנינא השביע את הארי שלא יראה בא"י, ובכל זאת הופיע! ומדוע? משום שהיה רעב לכך שיחר לטרף! אבל הרי נשבע ויש עליו להתגבר ולא לבוא? אלא משום הרעב דוחק ואינו יכול להתגבר? משום שחלש הוא! שהרי רק ה"גיבור כובש את יצרו"! לפיכך קרא לו רבי חנינא "מלך חלש" כי כך יאה ונאה לכנות את מי שאינו מסוגל להתגבר.  ואולם אחרי שגער בו רבי חנינא, קיבל האריה תוכחתו וברח! הוא לא התמרמר. הוא לא התנצל ולא הצטדק לומר כי רעב הוא. אף לא הזכיר לרבי חנינא כי בוראו קראו "גיבור"... אלא פשוט קיבל בהכנעה את תוכחתו של רבי חנינא וברח. או-אז הסיק רבי חנינא: אם הארי מקבל תוכחה ומשנה דרכו, גבורה היא זו, ושוב ראוי לו התואר "גיבור"! לכן רץ אחריו, חזרו בו וביקש סליחתו, וקראו "לַיִשׁ, גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה". (והגדת)

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (יא,ג) 

רמז יש כאן, אמר האדמו"ר מביאלה ז"ל, לסימני טהרה של יהודי, שיהא שוקל היטב כל פעולה שהוא פועל, האם היא עולה בקנה אחד עם רצון הבורא או שמא עצת היצר היא. "מַעֲלַת גֵּרָה" – שיהא אדם "לועס" היטב כל דבר במחשבתו בהתבוננות מרובה, ובודק את עצמו בפעולותיו. "מַפְרִיס פַּרְסָה" – שיפסע חצאי פסיעות, מתוך זהירות יתירה. הגרי"ש כהנמן זצ"ל, גאב"ד דפוניבז', שהה פעם בלונדון כדי להתרים את נדיבי העם 

למען הישיבה, שמצבה הכלכלי היה אז בכי רע. רבי יעקב רוזנהיים הצליח לסדר לו פגישה עם אחד הגבירים הגדולים של הקהילה היהודית, הגביר היה לחוץ מאוד בזמן, ונאלץ לצאת מן העיר, ובשל כך ניאות להיפגש עם הרב זצ"ל רק בתחנת הרכבת, טרם נסיעתו. זמן יציאתה של הרכבת היה בשעה 8 בבוקר, ולכן סיכם הגביר להיפגש עם הרב, רבע שעה לפני כן, ב-7:45. הרב מפוניבז' תיכנן להתפלל באחד המניינים המוקדמים, סמוך לתחנת הרכבת, ומיד לאחר מכן ייצא להיפגש עם הגביר. אולם הסוגייה שבה עסק בגמרא משכה אותו שעה מאוחרת מאוד, והוא עלה על יצועו רק לפנות בוקר... כשהתעורר, ראה שהשעה כבר מאוחרת, ואם ילך להתפלל במניין, יאחר את הפגישה שהיתה אמורה להיות גורלית. הגאון זצ"ל, מייסדה של הישיבה בבני ברק, החל לשקול את הדברים בשכלו, שהרי מצד אחד הוא מאוד רוצה להתפלל בציבור, ומאידך הרי טובת הישיבה לנגד עיניו. לא לקח לרב זצ"ל הרבה זמן להגיע להחלטה שאמנם הוא משתדל למען הישיבה, אבל ההשתדלות צריכה להיות רק בגדרי היתר. כאשר היא באה על חשבון התפילה בציבור, אין זו השתדלות כלל... והלך להתפלל בבית הכנסת. עם סיום התפילה הביט בשעונו, וראה שהשעה כבר 9. לכאורה, אין כבר כל סיכוי לפגוש את הגביר בתחנת הרכבת. למרות הכל, החליט לגשת אל התחנה. היה זה שעה ורבע לאחר הזמן שנקבע. והנה, כאשר נכנס לרציף הרכבת, הוא מבחין שהגביר הגיע זה עתה ביחד אתו... לאחר לחיצת הידיים ממהר הגביר להתנצל על האיחור הרב, (ופירט את העילה שגרמה לכך), והעניק לישיבת פוניבז' צ'ק מלא ברכת ה', שהספיק לכלכל את הישיבה לתקופה ממושכת. כשחזר הרב לישיבה, נשא שיחה לפני כל הבחורים ותיאר בפניהם בפרוטרוט את האירוע הנ"ל ואמר: אילו הייתי מוותר על התפילה בציבור, והייתי מגיע לתחנת הרכבת רבע שעה לפני 8, הרי שלא די שהייתי מפסיד את התפילה בציבור, אלא גם היה ניגזר עליי לצאת ריקם, כי לא מסתבר שהייתי ממתין לגביר עד השעה 9.... ובגלל שלא התעצלתי אלא הלכתי להתפלל בציבור, הרווחתי הכל... (עלינו לשבח עמ' קצז, קצח).

הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה (יא,יג)

התורה, לשון הוראה היא (זוהר ח"ג נג,ב). אין לך שאלה שאין תשובתה בתורה, והסיפור הבא יוכיח.

המצב הכלכלי בפולין בין שתי מלחמות העולם היה בכי רע. משפחות הגיעו עד פת לחם. אני זוכר, 

סיפר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, סבלו חרפת רעב. צריך לדעת להודות על המצב כיום. כשה"חפץ חיים" זצ"ל ביקר בלודז', עיר התעשיה הנודעת, עלו לאכסניתו אב ובנו. הבן, בחור בר מצוה, לא בא – כמו היום לקבל ברכה להצלחה בתורה. הוא בא לקבל היתר לעזוב את בית המדרש. שה"חפץ חיים" ירשה לו להפסיק ללמוד, לא פחות! בחור טוב, ירא שמים, מצליח בלימודו, ירבו כמותו בישראל. לב זהב לו. ולב הזהב מתפלץ כשהוא רואה את אביו עובד מבוקר עד ערב ומשתכר אל צרור נקוב, ואין הקומץ משביע, ואין לחם לאכול ואין בגד ללבוש. איך יכול הוא לעמוד מנגד, לשקוע בלימוד, ולעמוד על דם הוריו, אחיו ואחיותיו, להתעלם ממצוקתם! רוצה הוא לצאת לשוק, למצוא עבודה, איזו שתהיה, ולסייע בפרנסת הבית! נו?! מי אינו מניח לו?!

אביו מתנגד: בשום פנים ואופן! מקומו של בחור, בבית המדרש! "איש שדה" יוצא עשיו, ו"יושב אוהלים" יוצא יעקב אבינו. השוק משחית, שפתו ירודה, הויתו גשמית, מכבה כל זיק של קדושה ומחדיר טומאה! והבן אינו מסכים. אבא, דוקא משום שאתה סבור כך וחדור להט רב כל כך, מוכן אני לצאת לשוק החיים. כי רואה אני שאתה ירא ושלם, ולא הושפעת. זיק הקדושה שלך לא כבה, והטומאה לא חלחלה. אחזיק גם אני מעמד. שמעו שצדיק בא לעיר, רבנו ה"חפץ חיים", והחליטו לעלות לאכסניתו, להגיש לפניו תעצומותיהם. כמה התרגש לשמוע לשמוע את הבחור, שכואב את כאבו של המחסור בבית ורוצה לעזור לאביו ולסייע בפרנסה. "נושא בעול עם חברו", מארבעים ושמונה קנייני התורה! וכמה התרגש לשמוע את האב מותר על העזרה, ומודיע שהמשפחה מוכנה לסבול מחסור, ובלבד שהבחור יישאר באהלי תורה וגדול היה כוחו של ה"חפץ חיים" זצ"ל להסתכל על כל דבר בעיניים של תורה, ולמצוא לכל שאלה פתרון בתורה. אמר לבחור: שמע נא, התורה אסרה לנו את העופות הטמאים. את הנשר ואת הפרס ואת העזניה, את העורב ואת בת היענה. למה לא נאמר: את היענה, מדוע נאסרה רק הבת? התשובה ידועה: היען אוכל אבנים וזכוכיות (שבת, דף קכח.), קיבתו כברזל ובשרו כסוליה, לא ניתן לאכילה ואין צורך לאוסרו. אבל אפרוחו, בשרו עדין רך, ואותו אסרה התורה באכילה. כך מפרשים רבותינו (בעלי התוספות וחזקוני ועוד, ויקרא יא,טז). והנה מצאנו שירמיהו הנביא קונן, "איך היתה בת עמי לאכזר, כיענים במדבר" (איכה ד,ג). ויש להבין, במה מתבטאת אכזריות היען לאפרוחיו? והענין, שהאפרוחים באים ומבקשים מזון, והאם נותנת להם מעדן – בעיניה, אין טעים ממנו, שבר זכוכית מחודד ומשונן. ואינה מבינה שעבורה זה אכן מעדן, משום שהושט שלה כצינור ברזל וקיבתה כדוד נחושת, והזכוכית נגרסת בה עד דק. אבל אפרוחה עדין ורך, והזכוכית תנקוב את הושט ותחורר את הקיבה, והאפרוח יתייסר וימות בעינויים קשים ומרים. ונמצאת אשמה בהריגת אפרוחה! מבין אתה, בני, סיים ה"חפץ חיים", אביך מבוגר ומחושל, מחוסן נגד אווירת השוק ומתמודד בהצלחה מול השפעתו. אבל אתה עודך צעיר ורך, אינך יכול להשוות עצמך אליו ולמדוד עצמך לנגדו. עליך להמשיך לשקוד באוהלי תורה ובקרב בני התורה! והדברים אמורים להורים, שאומדים עצמם שיכולים לשהות במקום פלוני או לצפות במופע פלוני ולא יושפעו לרעה, וה' יודע האמת. אולי מלאכים הם. אולי יכולים הם לטייל במקום פלוני ולבלות במקומות בילוי ומחוסנים הם דיים, יגרסו זכוכיות כאוות נפשם. אם מעדן הם עבורם, יבוסם להם. אך מה רוצים הם מילדיהם, איך מהמרים הם על זוך נשמותיהם, איך הם לוקחים אותם עימם? (והגדת).

וְאֵת הַחֲסִידָה (יא,יט)

למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה (חולין סג) אם יש בחסידה מעלה גדולה זו שעושה חסד עם חברותיה, מדוע איפוא החסידה טמאה, והלא מן הראוי שתהיה כשרה? "ברם" – אומר בעל חידושי הרי"ם – "מאחר שהיא עושה ואילו מי שאינה נמנית על חסידות רק עם חברותיה, חבורתיה אין היא מסייעת לה במזונות, לפיכך הרי היא באמת טמאה".. (מעש"ת). ומכאן מוסר השכל לאדם שצריך לעשות חסד עם הכל, בין שחבירו, ובין שאינו חבירו, ולהזהר בגמילות חסדים ולא לעזור רק למי שהוא חבירו, אלא כל ישראל ערבין זה לזה, כמובא במסכת שבועות (דף ל"ט ע"א), ובספר שבע פתילות (בפתילה ג', כלל ח' חלק חמישי): כתב שאדם שיש בו גמילות חסדים הוא מזרעו של אברהם אבינו ואוהב מידותיו שהיה בו מידת חסד, והוא אחד מהדברים שאוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, כמבואר במשנה מסכת פאה (פרק א' משנה א'), ובספר "אהבת חסד" למרן בעל החפץ חיים (פרק ה) הביא את דברי הילקוט שמעוני בהושע (רמז תקכ"ב) על הפסוק "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח", אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכלהזבח, שזבח שלמה לפני, וחז"ל אמרו בתלמוד ירושלמי (פרק א' דפאה):  "שצדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של התורה", ובגמרא במסכת עבודה זרה (דף ה' ע"א): "אשריהם ישראל שבזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם". (אמרי תורה דף רמב-רמג).