זן ומפרנס לכל

בפרשתינו אנו קוראים איך עם ישראל הוסיפו להתלונן במדבר, והפעם רוצים הם בשר. "ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר". למשה רבינו הגיעו מים עד נפש, כמה אפשר להתלונן עד מתי יראו את ניסי השם ונפלאותיו ועוד יבכו? משה רבינו פונה אל השם יתברך ואומר: "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". הקב"ה אומר למשה רבינו שיוכל לעשות ומבטיחו כי יתן לעם בשר עד שיצא מאפם וימאסו בו. לשאלת משה רבינו כיצד יתן להמונים כה רבים בשר בשפע במדבר הצחיח (וכמובן ששאלת משה רבינו היתה הרבה יותר עמוקה ורוחנית) עונה הקב"ה ואומר: "היד ה' תקצר?". הרבה דרכים ושליחים לה' יתברך. שלח להם ה' יתברך את השליו בדרך ניסית וקיים את דברו במושלם. אדם שמאמין שהקב"ה זן את כל העולם כולו וממנו יתברך נשפעים החיים והשפע, זוכה לראות נפלאות. ומסופר על אור שבעת הימים רבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, שנסע פעם עם אחד מתלמידיו למקום שלא היה בנמצא מים בכלל. אחר זמן מה התלמיד צמא למים 

וסכנה נשקפה לחייו. הוא פנה לרבו הקדוש וביקש מים. אמר לו הבעש"ט הקדוש: "ההינך מאמין שברגע שברא הקב"ה את עולמו, ראה בצרתך והכין לך מים לשתות?". התלמיד לא השיב לאלתר אלא התיישב דעתו ואחר אמר: "אני מאמין באמונה שלמה". השיבו הבעש"ט הקדוש שימתין קמעא. המשיכו בדרכם וראו ערל אחד נושא שני כדי מים גדולים על כתפו. נתנו לו פרוטה ונתן לתלמיד לשתות. שאל הבעש"ט הקדוש את אותו ערל תמהוני למעשיו המוזרים, שלוקח על שיכמו כדי מים במקום שלא מצוי איש. אותר ערל סיפר שאדונו השתגע ושלח אותו למעיין רחוק לראשונה להביא מים, ואין הוא יודע מדוע ציוה אדונו כן, ובפרט שהמעיין רחוק יב' קילומטר ממקום מושב אדונו. עתה פנה הבעש"ט הקדוש לתלמידו ואמר: "ראה השגחתו יתברך שמו, שברא בשבילך שר שישתגע להמציא לך מים, וכל זה צפה מבריאת העולם". נתחזק באמונה ונראה נפלאות!

איך זוכים לעשות יום יום את המצוות עם אותו שמחה פנימית? (הרב משה דיין)

פרשתינו פותחת בציווי ה' אל אהרן הכהן להדליק את המנורה, והתורה מדגישה בפסוק שאהרן עשה את ציווי ה' כראוי וכך נאמר בפסוק "ויעש כן אהרן... כאשר ציוה ה' את משה. ורש"י מפרש מדוע הוצרכה התורה לומר לנו שאהרן עשה כפי ציווי ה', לומר לך שבחו של אהרן שלא שינה. ויש כאן להתבונן מדוע התורה צריכה להדגיש כאן שאהרן לא שינה וזהו שבחו של אהרן והרי כל אדם מסתמא לא היה משנה ממה שה' מצוה אותו, ומהו השבח הגדול שניתן כאן לאהרן הכהן. ובמפרשים מצינו כמה דרכים לבאר את הענין, ונתבונן כאן בכמה דרכים, הגאון ר' חיים בן עטר זצוק"ל מפרש שהתורה באה להדגיש לנו כי מה שעשה אהרן, לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר נתן לו ה', אלא לעשות מצות ה' בגלל שה' ציוה. וכמה נפלאים הדברים, הרי אדם עושה הרבה פעולות רק בשביל כבוד או שהוא נהנה מעצם הדבר שבחרו דוקא בו לעשות את המצוה. ונמצא שבעשיית המצוה יש לו הנאה עצמית, אבל כאן אהרן לא עשה כך, אלא כל רצונו וכוונתו היתה אך ורק לעשות רצון ה', כי ה' ציוה אותו ומבלי שום הנאות וכוונות עצמיות, ודבר זה הוא מעלה גדולה, ורק הקב"ה הבוחן לב ויודע מחשבות אדם מגלה לנו שאכן אהרן התעלה מעל כל הרגשות והנאות אלו וקיים את המצוה בשלימותה ממש. מבלי שום נגיעות צדדיות. בספר קדושת לוי להגאון הצדיק ר' יצחק מברדיצ'וב זצוק"ל, מובא לבאר באופן אחר, בדרכו של עולם אדם שניתן לו איזה תפקיד נכבד, הרי בהתחלה הוא מתלהב ועובד בכל כוחו ומרצו, אך לאחר תקופה, ההתלהבות יורדת ואינו כל כך מתפעל ממעמדו ותפקידו. וכבר הוא מחפש לו איזה דבר חדש, אבל כאן אצל אהרן הכהן לא היה כך, אותה התלהבות שהיתה לאהרן ביום הראשון שהדליק את המנורה, עם אותה שמחה, הוא עשה כך כל ימי חייו כל יום וזהו שבחו של אהרן שלא שינה, זהו דבר נפלא לשמוח כל יום מחדש בקיום המצוה, להרגיש כאילו זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מקיים את המצוה, ואז בודאי שהאדם מלא שמחה והתלהבות. דבר נוסף מובא בספר מעיינה של תורה בשם אחד הגדולים, לפעמים אדם שמקיים מצוה נדירה, מרוב ההתלהבות שלו הוא לא כל כך שם לב, ויכול להיות שישנה קצת מדיני המצוה. הנה לדוגמא יכול להיות שמרוב ההתלהבות השמן ישפך, או הפתילות לא יעמדו כמו שצריך וכיוצא, אבל כאן אצל אהרן הכהן עם כל ההתלהבות והשמחה, התגבר על כל כוחותיו לקיים את המצוה כפי הדקדוק וההלכה שנאמר לו מפי משה מבלי שום שינוי. הגאון ר' אליהו הכהן זצ"ל מוסיף עוד ביאור. הרי מצוות הדלקת הנרות אינה חובה שדוקא הכהן הגדול ידליק אותה. ויכול הוא לתת גם לאחר שידליק אותה, לבניו וכיוצא. אבל אהרן לא שינה. והנה זה פלא הרי במשך ארבעים שנה במדבר, לא יתכן שאיזה יום אחד יהיה לאהרן איזה דבר אונס או ענין אחר דחוף שימנע ממנו שלא ידליק את המנורה, ויכל אהרן לפטור את עצמו, ולתת לאחד מבניו להדליק וגם בזה היה מקיים מצוה. אבל אהרן העדיף לדחות את כל הדברים האחרים ולקיים בעצמו את המצוה כפי שציוה אותו ה' שידליק. ומכאן גם אנחנו נוכל ללמוד כיצד צריכים להתיחס אל מצוה, באיזו רצינות, כמה אחריות לקחת שלא להפסיד את המצוה. ואפילו אם אפשר שאחר יעשה אותה, לא לחפש את ההיתרים הללו. אלא לעשות כראוי.

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה (ח,ג)

כתב רש"י: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

מבאר הסבא מקלם זצ"ל: דרכם של הרשעים וסתם המון עם להשתדל רק במצות ומעשים גדולים כמו של "פיקוח נפש" וכל דבר שיש בו רושם של מצוה גדולה וחשובה, לא כן דרך הצדיקים לתפוס כל מצוה וענין שיש בו נחת רוח ליוצרם, כי ידעו היטב שעיקר התפקיד של האדם הוא לעשות את רצון קונו, ואין הפרש בקיום רצון ה' בין אם היא מצוה גדולה או קטנה, וזה בא הכתוב לשבח את אהרן הכהן שלא שינה גם בעשייתו דבר שלכאורה נראה לעין כפעולה קטנה של הדלקת מנורה עשאה באותה כוונה רצויה של עשיית רצון הבורא יתברך, כמו בכל מצוה. בירושלים של פעם, פרצה מריבה בין שני שכנים על מי לתקן את צינור הביוב שהתפוצץ, כל אחד טען שעל השני לתקנו, וכך נמשך המצב זמן ממושך כשהריח והצחנה גוברים מיום ליום. לילה אחד עבר במקום איש צדיק ר' אליהו ראטה זצ"ל וכשראה את הנעשה הבין מיד את הענין, ותיכף הביא כלי עבודה, ובשעות הקטנות של הלילה עמל לתקן בעצמו את התקלה. תוך כדי עבודתו, התעורר אחד השכנים ועקב אחר מקור הרעש, ונדהם לראות את הצדיק ר' אליהו בכבודו ובעצמו מתעסק במלאכה לא

נעימה זו, וצעק לעברו, ר' אליהו, מה אתה עושה פה? ענה לו ר' אליהו בקול בוטח: "אני עושה מה שהכהן הגדול עושה ביום הכיפורים בקודש הקודשים"!, השכן השואל נדהם לא פחות מהתשובה המוזרה וביקש הסבר מה עושה כאן, הטעים לו ר' אליהו ואמר: מה הכהן הגדול עושה ביום כיפור בקודש הקדשים? את רצון ה'! אף אני, סיים ר' אליהו, עושה כאן את "רצון ה'!". 

וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ (ח,יט)

בספר "שלום אהלך" כתב לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל דהלומד תורה אין מלאך המות יכול ליגע בו, כמובא בגמרא (שבת ל). במעשה של דוד המלך ע"ה, שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ויצא דוד לבחוץ לראות, ונשברה המדרגה ונפל ונטל נשמתו עיין שם. ואמרו בגמרא (מכות י.), דדברי תורה קולטין ממלאך המות, ומספרת הגמרא על רב חסדא שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ופסק רב חסדא מלימודו ויכול לו. וזהו אפוא מה שאמר הפסוק: "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש"; היינו בזמן שיגשו אל הקודש היא התורה הקדושה, ללמוד ולעסוק בה - אזי לא יהיה בהם נגף.

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה (ט,יג)

אמרו בעלי המוסר "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ" – מי שמחזיק עצמו שהוא טָהוֹר, וּבְדֶרֶךְ, שהוא מתנהג בדרך הטוב והישר ... "לֹא הָיָה" – לא יתכן כן! שאילו היה באמת ירא שמים, היה מוצא כמה פגמים בעבודתו והתנהגותו. שהרי גם אבות העולם לא החזיקו את עצמם כצדיקים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא!...

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר (ט,יג)

כשעלה משה רבנו ע"ה למרום להביא את שני לוחות הברית (תורתינו הקדושה) אמר לו הקב"ה:

"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב,ז-ח), זאת אומרת: הקב"ה מודיע למשה רבנו ע"ה שעם ישראל עשו ברגעים אלו "עגל זהב" ורוקדים לפניו ואומרים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב,ד) ומציע לו לרדת בלי "לוחות הברית", בכל זאת מתעקש משה רבנו לקחת איתו את ספר התורה, ומיד כשירד לארץ וראה את עגל הזהב שבר הוא את הלוחות. המהרש"א שואל: מדוע התעקש משה רבנו ע"ה להוריד את הלוחות? הלא לכאורה היה צריך הוא להשאיר את הלוחות בשמים ולרדת לארץ ולטפל בעושי עגל הזהב , ורק לאחר מכן, לעלות שוב ולהביא את התורה!?  למה להתעקש ולהוריד את הלוחות ואחר כך לשוברם? עונה המהרש"א על פי המדרש: כשאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה: "עם ישראל עשו עגל זהב", ענה לו משה רבנו לקב"ה: רבונו של עולם! אתה אומר עכשיו "לשון הרע" על עמך ישראל, ואסור להאמין ל"לשון הרע", לכן איני מקבל את דבריך ומבקש אני להוריד את הלוחות לארץ". לכן רק לאחר שראה משה רבנו ע"ה בעיניו את עגל הזהב כעס הוא מאד ושבר את הלוחות. ומדגיש המהרש"א ואומר :משה רבנו רצה ללמד את עם ישראל שלעולם ועד אסור להאמין ל"לשון הרע", גם אם האומרו ידוע ומפורסם הוא בנאמנותו, בכל זאת אסור לנו לקבל את דבריו שהרי מי לנו גדול בנאמנותו יותר מהקדוש ברוך הוא? ובכל זאת לא הסכים משה רבנו ע"ה לקבל את דבריו.

ערב אחד כשישב חכם מנחם מנשה זצ"ל בביתו וכתב את ספרו הנפלא "אהבת-חיים"  על פרשיות השבוע 

נכנס יהודי לפתע לביתו והחל לחרפו ולגדפו בכינויים קשים מאד שאין להעלותן על הכתב , וחכם מנחם מנשה זצ"ל ישב והחריש ולא ענה מאומה, וכשהמחרף ראה את שלוותו של חכם מנחם מנשה זצ"ל כעס הוא יותר והחל לנעור יותר ויותר, אך חכם מנחם מנשה לא התרגש כלל מנביחותיו של זה והמשיך ואחז בחוזקה בשתיקה היפה מכולן. כשהתעייף הלה ופנה והלך לדרכו מיד עמד חכם מנחם מנשה זצ"ל ממקומו ופתח בתפילה מעומק ליבו ואמר: "רבונו של עולם! הלא בוחן ליבות וכליות אתה, ויכול אתה להעיד עלי שלא נפגעתי כלל מדבריו של זה, ובכל זאת מוחל אני לו בכל ליבי על כל דבריו המיותרים, וכיון שכך אבקשך בתחינה שאף אתה תמחל לו ושלא יענש בשום אופן בסיבתי!" וכיון שחשש מאד שמא חלילה יענש אותו אדם, אי לכך, עמד הוא והאריך בתפילה לשלומו והצלחתו ולא חזר למקומו עד שהיה בטוח שתפילתו התקבלה ולא יאונה שום רע לאותו אדם. זוהי ענווה! זאת כוחה! וזאת מעלתה הגדולה לפני אבינו שבשמים! וה' יזכה את כולנו להתנהג במידת הענווה ולקנותה בקניין נפש. (מתוך עלון' אהבת ישראל' גיליון 609).

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה (י,יג)

הקושיא ידועה, היד ה'תקצר!? וכי משה התחייב לתת להם מאצלו? ובדרך דרש יש לומר על פי מה שאמרו חז"ל בגמרא (פסחים מט): "עם הארץ אסור לאכול בשר" ולכן טוען משה רבינו ע"ה "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה" - רמז לערב רב וכמ"ש חז"ל כל מקום שנאמר "הָעָם"  מדבר בערב רב, כי לא יתכן שהשי"ת יעשה נס למי שאינו צריך לו, וכל שכן אם אסור לו ליהנות ממנו (נשמת חיים).

וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (י,כט)

בפרשה נפלאה זאת לומדים מוסר השכל ממשה רבנו עליו השלום, איך שהבטיח לחותנו להיטיב עימו בכל טובה אשר ייטיב לעם ישראל, בחלק ונחלה, אחוזה טובה בארץ, והכל בשביל דבר אחד, על אשר "היית לנו לעיניים". מוסר השכל של הכרת הטוב שלא להישאר חייב למי שגמל עימי חסד או טובה כל שהיא. ורבותינו שואלים, מדוע נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? ובכלל, מה ניחמו הקדוש ברוך הוא לאהרון הכהן בזה שנתן לו את המנורה. ועוד אמר לו ששלו גדולה משלהם, שהיא קיימת לעולם? את התשובה אנו מוצאים במדרש רבה (פרק טו' הלכה ה') שכאשר נצטווה משה רבנו בעשיית המנורה, עמד תמהה ושאל לקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, וכי לאורה אתה צריך? אתה הוא אורו של עולם". השיבו הקדוש ברוך הוא למשה: 

"רצוני שתאירו לפניי, כשם שהארתי לפניכם ביציאתכם ממצרים, שהיא מעלה אתכם מן האומות". רצה הקדוש ברוך הוא ללמד את ישראל שיש עניין ומצווה להכיר טובה ולגמול טובה תחת טובה, והוא הדבר שמעלה אותנו מן האומות, ולכן ניחם השם יתברך את אהרון במנורה, שמידה זו של הכרת הטוב קיימת לעולם, מה שאין כן הקטורת. כפיות טובה גובלת עם שחיתות וגסות רוח, משום שמראה במעשיו שהכל שלו, וכולם חייבים לו. ושלמה המלך אמר במשלי (י"ז, י"ג): "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". וכל זה רק מחמת שאינו מכיר טובה לאנשים, וסופו שלא יכיר בטובת השם יתברך, ויגיע לכפירה, ה' ישמרנו (הרב מוגרבי שליט"א).   גדולי ישראל הצטיינו במידת הכרת הטוב, ללא גבול ומידה. מספרים על הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שפעם אחת, ישב עם תלמידיו בחצר הישיבה, בכפר חסידים, ושוחחו בעבודת ה' ובמידות טובות. וכשקמו נטל הרב מטלית והתחיל לנגב את האבן שישב עליה. לפליאת תלמידיו, הסביר הרב שהוא מרגיל את עצמו להכיר טובה לכל דבר שיש לו ממנו תועלת, וסיים דבריו, שאם לא יכיר טובה לאבן, בהמשך ירגיל עצמו שלא להכיר טובה לבן אדם. ואם טובה למי שאמר והיה העולם... לא יכיר טובה לבן אדם, משם הדרך קצרה גם לא להכיר.

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם (י,לא)

אם נפרש את הפסוק כפשוטו, תתבקש כאן תמיהה גדולה: הלא ענן ה' הלך לפניהם יומם והנחה להם להם את הדרך, ואם כן לשם מה צריך משה שיתרו יהיה לעיניים לישראל במדבר? ביאור נפלא על כך, כתב הגאון רבי תנחום גרשון ביליצקי זצ"ל, בעל שו"ת 'גינת ביתן': רבינו בחיי בספרו "חובות הלבבות" (שער ה', פרק ה'), מתאר כיצד הנפש אומרת אל ששכל קשה לי להיפרד מהתאוות וההנאות הגופניות, מפני שהורגלתי בם זמן ארוך, והנ־פש מבקשת מהשכל שיורה לה מה הדרך להתמודד עם התאוות הגופניות, וכיצד לשלוט עליהם. השכל משיב לה במשל מן החיים: אדם משכיל ונבון מסוגל להסכים לכריתת אחד מאבריו – אם הוא יודע וחושש שהחולי שפשט באבר זה עלול להתפשט לכל שאר אבריו. מעתה, אומר השכל לנפש, אם תשימי על ליבך את הרעה שתמצא אותך בחברת ההנאות הגופניות – תוכלי להתגבר על ההרגל הארוך בהנאות אלו. הרי למדנו מדו-שיח זה, עד כמה רבה היא רעת ההרגל ובאיזו דרך לעמוד נגד רעה זו. והנה, בשנים הרבות שבהן היו בני ישראל במצרים, הורגלו הם לתועבות הגויים, וגם לאחר שיצאו עדיין קשה היה להם להיגמל מן ההרגלים ההם, עד שתמיד התרעמו והתלוננו: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (יא,ה), וכדברי חז"ל: "חינם מן המצוות". יכולה היתה להיות תרופה נפלאה שתגמול את בני ישראל מן ההרגלים המצריים: אם יתרו יילך עמהם במדבר, אז יהיה תמיד לנגד עיניהם מוסר טוב, שהרי הכל ידעו שיתרו היה כהן מדין וגם הוא התרגל לכל תענוגות השרים, ובכל זאת הוא עזב הכל, דבק בתורה ובמצוות, הצטרף לעם ישראל והלך עמהם במדבר, בארץ לא זרועה. התבוננות תמידית ביתרו, היתה יכולה להיות התרופה הנאותה לגעגועי ישראל לדגה שאכלו במצרים חינם מן המצוות. הוא אשר דיבר משה ליתרו (י,לא): "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", הלא ראית עד כמה קשה לישראל ההליכה במדבר עד שהם כמהים לשוב למצרים, ולכן אני מבקש ממך שתישאר עמנו, ואז – "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם", כי הם יקחו ממך מוסר השכל ויאמרו לעצמם: אם כהן מדין עזב את ביתו הדשן והלך למדבר לחזות בנועם ה‘ – ודאי שלנו אין להתלונן על שעזבנו את הרגל התאוות בבית העבדים של מצרים! זו כוונת "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם"– בעצם שהייתך עימנו, תפקח את עיניהם... (כמוצא שלל רב)

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י,לה)

דרשו חז"ל (מגילה י,ב): "כל מקום שנאמר "וַיְהִי" אינו אלא לשון צער". נראה לרמוז בס"ד "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" - כאשר "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" - דהיינו כאשר יש הלוויה ומוליכים את הָאָרֹן, "וַיֹּאמֶר משֶׁה" - משֶׁה שהוא רמז לחכם שדורש לציבור ועושה הספד לנפטר: "קוּמָה" - קומו ועשו תשובה, ה' - לכבוד ה', ואז תזכו ש"יָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" - שהמקטרגים שעומדים עליכם יָנֻסוּ מפניכם.

וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (יא,כז)

מבאר רש"י: ...'שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ'. ביאר הגר"א מוילנא ביאור נפלא: דהנה, מובא בגמרא במגילה (דף יח): "מילי בסלע משתוקי בתרין". והיינו, הדיבור שווה סלע, אך השתיקה – כפליים. וידוע, דעל חטא מי מריבה נשבע הקב“ה שלא יכניס את משה רבינו לארץ. כי הקב"ה אמר למשה שידבר אל הסלע, כמו שכתוב "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו|, ומשה הכה את הסלע, כמו שנאמר "ויך את הסלע", נמצא אם היה משה מדבר אל הסלע כאשר ציוהו ה', אז היה משה נכנס לארץ. וזהו מאמר חז"ל: "מילי בסלע" אם היה משה מדבר אל הסלע, "משתוקי בתרי" הוי אלדד ומידד, השניים הללו היו שותקים, ולא היו מתנבאים כלל. כי משה היה נכנס לארץ ולא היה להם על מה להתנבאות. (במשנת רש"י).

וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד (יב,ג)

לכאורה המלה "מְאֹד" יתירה. אפשר לומר שמאד קרוי לממון וכמו שנאמר: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - בכל ממונך. 

והנה, אם לא היה למשה רבנו ממון, אין לו שבח במידת הענווה,יען שאין לו ממון להתגאות בו. לכן אמר: וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו ויקרא עניו יען שיש לו מאד זה ממון שנתעשר מפסולת של הלוחות. (קולו של יעקב)