שלח לחבר

בס"ד
רבנים.נט

ברוכים אתם בבואכם

חדשות האתר:


פינת הנשים

שלח שאלה לרבנים

הוסף שאלה


הלכות בשמירת העיניים:
מְסַנֵּן

הלכות בשמירת הלשון:
סיפור רכילות על תלמיד חכם

יצא יעקב

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (כח,י)
מגיד שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם (רש"י). כך היא דרכו של עולם, שרק יציאתו של צדיק מן העיר עושה רושם, אבל כל זמן שהוא בעיר, למרבה הצער לא כל כך שמים לב לאוצר הנפלא היושב בקרבם, לא יודעים להעריך את הסגולה הנפלאה של השכנות עם הצדיק, לא משקיעים די מאמצים כדי ללמוד מתורתו ומדרכי הנהגתו. מתי כן נזכרים בצדיק? כשהוא נפטר, פתאום כולם מגלים איזה גדול היה בתוכם, וזהו שאמר רש"י: שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (כח,י-יא) 
לא היה צריך לכתוב אלא "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה" ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם - פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה (רש"י). גם אברהם אבינו נסע כמה פעמים ממקום למקום וכן יצחק אבינו, ולא נאמר בהם שיציאתם עשתה רושם?! ויש לומר, כי אברהם אבינו ויצחק אבינו היו אנשים מעורבים בחברה ובעלי עבודה רבה. מאות פועלים היו עומדים לרשותם, ובפרט אברהם אבינו נטע אשל שהיה מכניס אורחים, ואז בודאי שיציאתם מן המקום תעשה רושם. ואם התורה היתה כותבת שם שיציאתם עשתה  רושם, לא היינו יודעים שיציאת צדיק עושה רושם, אלא היינו חושבים שבגלל עיסוקם וטובתם עם  הבריות עשתה יציאתם רושם ולא בגלל צדקתם, אבל ביעקב אבינו שלא היה מעורב עם הבריות, אלא איש תם יושב אהלים, איזה רושם יעשה ביציאתו? לכן באה כאן התורה להדגיש כי יציאתו של יעקב עשתה רושם, ולמה? מפני שהוא צדיק, ללמדנו שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. (קול יהודה בשם הרה"ג ר' יוסף חיים קופשיץ שליט"א). 
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (כח,יא)
עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש"י) יש להבין, איזו שמירה היא להניח אבנים סביב לראשו? והרי החיות הרעות יכולות לסתור את האבנים? אלא לומדים אנו מכאן שעל האדם מוטלת החובה לעשות את ההשתדלות כמיטב יכולתו, ואם עשה כבר מצידו את אשר יכול לעשות, אזי השם יתברך ישלים את המלאכה וישמור עליו. ולכן עשה יעקב אבינו השתדלות מסוימת כפי שהיה יכול לעשות.

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (כח,יא)
ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אמר: שתים עשרה אבנים נטל. רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. רבנן אמרי: מעוט אבנים שנים (ב"ר סח, יא). נחלקו חכמים: כמה אבנים נטל יעקב אבינו? לדעת רבי נחמיה, שנטל ג' אבנים, ביאר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שאותן "אבנים" לא היו רק אבנים כפשוטו, שיגנו עליו מפני חיות רעות, אלא באו לרמז על שלשת האבות הקדושים שהם אבני היסוד שעליהן הושתת כל העולם: אברהם אבינו היה עמוד החסד, יצחק אבינו – עמוד העבודה, ויעקב אבינו - עמוד התורה. יעקב אבינו הגיע למקום המקדש, יסוד היסודות, ושם נמצאו אותן אבני יסוד. ומספרים חז"ל (הובא ברש"י), ששלוש האבנים הללו "התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת: 'עלי יניח צדיק את ראשו', וזאת אומרת: 'עלי יניח', מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנאמר: 'וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו'". ה"אבנים", היינו שלשת האבות, כביכול התחילו לריב ביניהן, על מי מהן "יניח הצדיק את ראשו", כלומר, איזה מבין שלשת היסודות הוא ה"ראש", הגדול והחשוב מכולם, ובו צריך הצדיק להתמקד בעבודתו: אברהם אבינו טען שעמוד החסד הוא העיקר, יצחק אבינו טען: לא, עמוד העבודה הוא החשוב מכל, וה"אבן" השלישית, היינו יעקב אבינו, טען: "עלי יניח צדיק את ראשו", עמוד התורה הוא העיקר! מה עשה הקב"ה? "מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" - צרף את שלוש האבנים יחד ואמר: מי שרוצה להיות מושלם - מוכרח להשלים את עצמו בשלושת היסודות כאחד: תורה, עבודה וגמילות חסדים. מי שיעסוק רק באחד מיסודות אלו - לא יוכל להיות מושלם בעבודתו! ומספרת התורה: "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה", ומה נעשה אתה? "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים". ללמדנו, כי הרוצה להקים בית לקב"ה וששכינה תשרה עליו - צריך להיות משלם בשלשת הדברים שהיו טמונים באותה אבן - תורה, עבודה וגמילות חסדים.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (כח,יב)
"וַיַּחֲלֹם" אותיות 'וי חלם'  (ר"ת: חסד לימוד תורה מצוות) רמז כי אדם צריך תמיד להרגיש 'וי' על איפה הוא עומד מבחינת החסדים, הלימוד תורה והמצוות שלו ובכך יקיים את הנאמר (במשלי כח,יד): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", וכדי לעבוד את ה', צריך האדם להיות "מֻצָּב" – כלומר, יציב בעבודת ה' שלו, וגם אם יש נפילות לא ליפול לעצבות, כי אין השכינה שורה על האדם אם הוא בעצבות (כנאמר במסכת שבת {ל,ב}). וגם לזכור להיות תמיד כלפי 'אַרְצָה' – כנאמר (בראשית ג,יט): "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ובכך שיזכיר לעצמו את יום המיתה ינצל מהיצר הרע (כמובא בברכות ה,א), ובזכות שיקיים את השלבים שהזכרנו יזכה שעתיד לבוא "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" – רמז לגמרא בברכות (יז,א): "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". 

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (כח,יב)
אחד הצדיקים בדור הקודם, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור זצ"ל, בעל האמרי אמת ישב באחד הימים ללמוד עם בן זקוניו רבי פנחס מנחם, בלימודם הגיעו האב והבן לחלומו של יעקב על הסולם והמלאכים, והאב שחפץ לראות עד כמה נבון ופיקח בנו – החל לשאול אותו שאלות לחידוד: "אמור נא לי", שאל רבי אברהם מרדכי, "אם יעקב ראה את מלאכי השרת עולים ויורדים בסולם, מדוע לא טיפס אף הוא והעפיל מעלה עימם?". הבן חייך: "אבא, זה היה רק חלום". "נכון בני, היה זה חלום בלבד", הוסיף האב הגדול להקשות, "אבל במה שחולם אדם בלילה טמונים לא מעט מהרהורי ליבו ביום, האם יעקב אבינו לא שאף בחלומו להיות גבוה יותר מדרגתו העכשווית"?. הרהר פנחס מנחם וענה בשנינות: "בפסוק הבא עונה התורה מדוע לא טיפס יעקב אף הוא בסולם, שכן מיד לאחר מכן כתוב: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" – אם הקב"ה לידו, מה לו כי יטפס לחפשו במקום אחר".. רבי אברהם מרדכי נהנה מאוד מתשובתו של הילד והבליע חיוך של סיפוק מחכמתו.

ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי (כח,טז)
כתב רש"י: וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי- שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה.  
רבי יהודה צדקה זיע"א סיפר מעשה שהתקיים בעיירה ברוסיה, כשהפולנים כבשו חלקים מרוסיה, הם כבשו את שטח בית הקברות של העיירה, והיהודים לא יכלו לקבור את מתיהם. הלכו היהודים לשלטונות ושיחדו אותם שיתנו להם אפשרות לעבור את הגבול כדי לקבור את המתים בשעת הצורך. השלטונות הסכימו, וכך כל אדם שהיה נפטר היו מעבירים אותו דרך הגבול ללא בעיות. היתה בעיירה קבוצת יהודים, שרצו לנצל את האפשרות לעבור את הגבול בשביל להבריח סחורה. הם לקחו ארגזים מלאים סחורה, שמו אותם על אלונקה, עטפו אותם בציצית, וכך היו מעבירים את "המת" בבכי גדול, ואומרים "יושב בסתר עליון". השלטונות היו חושבים שזו באמת לויה. ולא הפריעו למעשיהם. במשך הזמן, כשהתרגלו היהודים הללו להעביר את הסחורה כמו לויה, הם התחילו למעט בבכי ובמספד. וכשהתרגלו ללויות העבירו את הסחורה בלי בכי ומספד.
אחד השומרים שם לב כיצד באה לויה לעבור את הגבול לבית הקברות, ואף אחד לא בוכה! ומה גם שמפטפטים וקצת מתבדחים. מיד פקד עליהם לעצור על מנת לבדוק מה הם מעבירים במיטה. כשהם ראו את צרתם הגדולה, התחילו לבכות בכי גדול ולתרץ תירוצים "כבוד הנפטר"... (על מעשה כזה יכול להיגזר עליהם עונש מוות), אך השומר עמד וציווה שיסירו את הציצית לראות מה מוסתר שם, וכולם בכו בכי גדול והתחננו שהוא לא ימסור אותם לשלטונות למשפט. אמר להם השומר: עכשיו אתם בוכים? אם הייתם בוכים לפני כן הייתם עוברים בשלום! עכשיו כבר מאוחר מדי.  אחרי מאה ועשרים שנה, כל יהודי שלא ניצל את כל רגעי חייו כמו שצריך, ללמוד את התורה הקדושה, לעבוד על יראת שמים, לעבוד על המידות, יגיע לבית דין של מעלה, ויראו לו מה הוא יכל להשיג כשהיה חי עלי אדמות, והוא יתן דין וחשבון על חוסר התאמצותו.  ואז יבכה בכי עצום ונורא, על שלא ניצל את חייו לתורה, מצוות ומעשים טובים. ואז יגידו לו בשמיים עכשיו אתה בוכה? אם היית בוכה בעודך חי שה' יזכה אותה להתחזק בתורה, יראת שמים. אז היית מקבל סייעתא דשמיא והיית ניצל מגזר דינך, וזוכה לרוב טוב הצפון לצדיקים, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. (שערי אהרון).
וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה (כט,ל)
יעקב אהב את רחל בגלל מה שהיא עשתה עם לאה, בגלל אותן מידות נעלות שמסרה את הסימנים.
סיפר ר' שלום שבדרון זצ"ל: פעם בקש החזון איש זצ"ל משני קרוביו שיעשו לו טובה וישתדלו למצוא שידוך עבור מישהו, השנים השתדלו רבות - ובסוף הצליחו.. כמובן שהחזו"א הבטיח להשתתף ב'תנאים', אלא שהוא חס על זמנו ובקש שרק כשכולם יגיעו ויהיו מוכנים לקרוא לו, כפי שסיפר החברותא שלו ששלושים וחמש שנה החזו"א פותח ספר ותמיד היכן שהוא צריך בדיוק כי זמנו היה יקר ומשמים סייעו בעדו ולא בזבז זמן על חפוש בספרים. הגיע הזמן, כולם היו מוכנים והמקורבים הלכו לקרוא לרב, והנה הם רואים את החזו"א יושב עם זקן וזקנה ומשוחח עמם. המתינו כמה דקות וכשראו שאין תזוזה, הראו את עצמם לחזו"א כדי שיבין שציבור המוזמנים בשמחת האירוסין כבר ממתין לו. החזו"א ראה אותם והמשיך לדבר.. המתינו המקורבים כמה דקות והחזו"א עדיין בשיחה.. חשבו לעצמם: אם החזו"א יודע שכל הקהל מחכה לו ובכל אופן יושב ומשוחח עם זוג זקנים אלו – מן הסתם הם מדברים על נושאים ברומו של עולם. היטו את אזנם לשמוע ואז שמעו את הזקן שואל החזו"א "רבי, כמה חוטים אדומים לקנות?" והרב משיב, "תקנה תריסר". "וכמה מחטים, רבי"? חמישה תריסר – "ענה הרב". רבי, לא מזמן כבר יצא לשוק כפתור חדש מוזהב עם שחור באמצע, כמה 
לקנות מהסוג הזה?-  נו דבר חדש? תקנה חצי תריסר – "ענה הרבי. השומעים כמעט התעלפו!.. וכי מרן החזו"א פתח חנות דסקית!? ועוד בדיוק בשעה שכולם מחכים? והחזו"א יודע שמחכים לו.. סוף סוף סיימו זוג הזקנים לשאול והלכו להם. מיד שיצאו, נטל החזו"א את מעילו והלך עם מקורביו לכיוון אולם השמחות.. בדרך אמר להם: "אתם ודאי מתפלאים, דעו לכם, זוג זקנים אלו ניצולי שואה הם, שם איבדו את כל משפחתם ונשארו גלמודים. הם באו אלי ואמרתי להם שיפתחו חנות סדקית. ומאז הם באים מדי פעם להתייעץ אתי בענייני החנות: מה עליהם לקנות, אלו כמויות.. ואני מצידי מקדיש להם זמן לשוחח עמם ולעודד את רוחם. אמרו לו קרוביו: "הכל טוב ויפה, אך הרי הרב יודע שקהל גדול ממתין לו, האין בכך חסד על חשבון הציבור"? ענה החזו"א: "וכי הקהל הגדול הממתין לי אינו צריך להשתתף במצווה ולעזור לזקנים אלו? אלא מה, לא כולם יכולים, אני יכול ואני שליח של כולם. אבל החיוב אינו רק שלי, זהו חיוב המוטל על כולם, ועתה שכולם המתינו לי בעת שעזרתי לזקנים, תהיה להם שותפות בקיום מצוות חסד זו".. רחל אמנו, אומר ר' שלום שבדרון, כשהלכה למסור את הסימנים ללאה, ידעה שהיא פוגעת ביעקב, אבל היא גם ידעה שיעקב עצמו מחויב בדיוק כמוה במצווה שלא לפגוע בלאה. לא היה מקום לשאול אותו האם הוא מסכים שלא לפגוע בלאה או לא. (מתוך ומתוק האור)

וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר (כט,ב)
בספר "טל השמים" אומר הרב רפאל בלום זצ"ל לרמוז בפסוק זה את דברי הגמרא במסכת סוכה (נב,א): לעתיד לבוא הקב"ה שוחט את היצר הרע והצדיקים בוכים והרשעים בוכים". צדיקים בוכים ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, והרשעים בוכים, איך לא יכולנו לכבוש חוט השערה הזה. ולכאורה איך יתכן שלצדיקים יצר הרע נראה כמו הר גבוה, ולרשעים כמו חוט השערה, הלא רק יצר הרע אחד יש. אולם, על פי מאמר אחר של חז"ל שם בגמרא, כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, נמצא שבאמת הצדיקים, כיון שהם גדולים מאד, גם יצרם הרע גדל, והרשעים היצר הרע מותאם להם. עוד נקדים, שהיצר נקרא "אֶבֶן" (שם). ועכשיו זה מה שכתוב כאן במקרא קודש שלפנינו. "וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - עַל פִּי הַבְּאֵר", כמה היצר הרע גדול? כמה שהאדם גדול, כמה תורה שהספיק לדלות מבאר מים חיים של התורה הקדושה.

וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (ל,א)
מפרש הגאון ר' יהודה אוסאד זצ"ל בספרו "דברי מהרי"א" עפ"י הגמרא (ברכות ה,א) שאומרת: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע- נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה. נצחו מוטב, לא נצחו יקרא קריאת שמע. נצחו מוטב, לא נצחו יזכיר לו יום המיתה". והנה אצל נשים לכאורה לא שייכות העצות הראשונות, שהרי הן פטורות מלימוד תורה וקריאת שמע. ונשארה רק העצה השלישית - להזכיר את יום המיתה. אבל כבר אמרו המפרשים שיותר טוב להישמר מהיצר הרע ע"י תורה וק"ש ולא ע"י זכירת יום המוות מפני שזה משרה על האדם עצבות. אבל כבר אמרו חז"ל (ברכות נז,א): נשים שפטורות מלימוד תורה במה יזכו זכות של תורה? ואמרו חז"ל במה ששולחות את בניהם ללמוד תורה. ובזה, אומר הגר"י אוסאד, יפורש הפסוק שלפנינו, שרחל אמרה ליעקב "הָבָה לִּי בָנִים" שעל ידם תהיה לי זכות של תורה. "וְאִם אַיִן", לא תהיה לי ברירה אלא רק להזכיר את יום המוות. "מֵתָה אָנֹכִי".


רעיון מפרשת השבוע – הרב ברק נקי שליט"א - הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ (תהילים נה,כג) 
בפרשתנו נלמד על נדודי יעקב אבינו עליו השלום, ועל נישואיו עם אמותינו הקדושות. לאחר כל התרמית של לבן הארמי, יעקב ממלא את התחייבותו, ונושא גם את רחל, אך צרה צרורה, רחל עקרה, אין לה בנים. בצר לה פונה רחל ליעקב ומתנה לפניו את צרתה "ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", זה כבר פיקוח נפש, זה גובל בסכנת מוות, הבה לי בנים. ויעקב משיב לרחל "ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר התחת אלוקים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן". והתמיהה רבה, מה כל כך קשה ליעקב לברך את רחל שיהיו לה בנים. ואף אם יעקב מבין שזה בכלל הטרחת הבורא ב"ה ואין לו להתערב בהנהגת העולם, למה שלא יאיר לה פנים, ובמילות עידוד ונחמה יאמר לה, שאין לו רשות להטריח את הקב"ה לשנות גדרי הטבע, למה בחרון אף? והשאלה מתעצמת שבעתיים כשלומדים אנו את דברי המדרש, שעמד על דיוק הלשון בהמשך הוויכוח בין רחל ליעקב. יעקב אומר לרחל "אשר מנע ממך פרי בטן" במילים עממיות, זו לא בעיה שלי, זו בעיה שלך, לי כבר יש בנים. השיבה לו רחל, גם לסבא שלך אברהם היו לו בנים מ'הגר', ועם כל זה ביקש רחמים על הסבתא שרה שיהיו לה בנים, אז תתפלל עליי, מה כבר ביקשתי!. השיב לה יעקב, תעשי את מה שסבתא שלי עשתה, תתני את שפחתך לי לאשה, עי"ש. היעלה על הדעת, וכי הכל זה אינטרס אישי ותו לא, זה לא הבעיה שלי, למה שאני אתפלל עלייך? וכי אדם לא צריך להשתתף בצער חברו גם כשאצלו הכל טוב ותקין?, ועוד נאמר על יעקב אבינו ע"ה, שזכה להיות רגל שלישית למרכבה, הייתכן שינהג בכאחד האדם, ואף פחות מכך? הן אמת, במדרש רבה (עא,ז) הקב"ה בא בטרוניה ליעקב אבינו ע"ה ואומר לו: "כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה". הרי שהקב"ה בא אל יעקב אבינו בטרוניה, ברם האם הדברים כפשוטן, האם ייתכן שכ"כ גדולה היא הטרוניה, הייתכן? בכדי ליישב את מהלך הדברים, הבה נעמיק בשיח שהיה בין יעקב לרחל. בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן בן עוזיאל מבואר (ל,ב): "וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב בְּרָחֵל וַאֲמַר עַד דְאַנְתְּ בַּעְיָא מִנִי בְּעִי מִן קֳדָם יְיָ דְמִן קֳדָמוֹי הִינוּן בְּנַיָא וְהוּא מְנַע מְנִיךְ פְּרִי מֵעַיָא". תרגום לתרגום - ויתחזק רוגזו של יעקב ברחל ויאמר: "עד שאת מבקשת ממני בקשי מלפני ה' שלפניו הינם הבנים והוא מנע ממך פרי מעייך". ע"כ. הרמב"ן הוסיף נופך בביאור העניין, לאחר שתמה כעין הנ"ל והוסיף לתמוהה, והרי הצדיקים היו מתפללים בעד אחרים, כאליהו ואלישע שהתפללו בעד נשים נכריות. ועל זה מבאר הרמב"ן פשוט וברור, שצדיקים מתפללים על אחרים אף בלא כוונה לטובת הנאה כל שהיא, פשוט שיעקב אבינו התפלל על רחל עוד קודם לכן. ואמנם כאן היה מחסום לתפילה להתקבל, יעקב אבינו זיהה חוסר אמונה דק מן הדק אצל רחל אמנו ע"ה, בכך שפנתה אליו שהוא יושיע אותה, וכדי לעקור מחשבה זו מליבה של רחל כליל, לא הייתה ברירה אלא לייסר אותה, ולייאש אותה מלהשיג ישועה מצד יעקב. וכעת שיעקב השיב פניה ריקם, ובחרון אף - אין לה על מי להישען אלא על הקב"ה בלבד, וזה מה שהביא לה את הישועה, ואת קבלת התפילות, הביטחון המוחלט בקב"ה. "השלך על ה' יהבך", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". ולמרות הכל, הקב"ה בא בטרוניא אל יעקב אבינו, יש להתחשב יותר במעיקות, יש לגלות יותר סימפטיה והבנה למי ששרוי בצער, ולעשות את הניתוח ביתר עדינות. אך עצם המהלך של יעקב אבינו הוא מוכרח, ובלעדי זה לא הייתה באה הישועה. מי יודע כמה ישועות ממתינות לנו מאחורי הגדר, עד שנסיר ביטחוננו מבשר ודם, ונשליך יהבנו על הקב"ה בלבד, ויה"ר שנזכה.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה (כט,לה)
יש לתמוה מדוע כשילדה לאה בפעם הרביעית אמרה הפעם אודה את ה', וכי בפעמים הקודמות שילדה היא לא היתה צריכה להודות לה', ואם כן מה ראתה להודות לה' בפעם הזאת יותר מפעמים הקודמות? בטוב טעם ביאר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, (הו"ד בספר "לבוש יוסף"), שבנוהג שבעולם כשאדם נולד לו בן, אזי הוא ממשיך ומתפלל על ילדים. אולם לאחר שנולדו לו שלושה ילדים והוחזק בילדים, הוא כבר חושב בלבו שמתנת ילדים היא כדבר טבעי וכבר לא צריך להתפלל ולא להודות לאחר שנולדו. ואכן לאה אמנו לימדה את עם ישראל הנהגה מיוחדת, שהכרת הטוב צריכה להיות תמיד; הן אם טובה זו היא הפעם הראשונה הן אם היא בפעם הרביעית, גם לאחר שהוקבעה החזקה. ולכן אמרה לאה בפעם הרביעית; "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'". וכאילו אמרה; גם הפעם אודה את ה'.