שלשה סיפורים מספרת הפרשה על משה רבנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם  וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב,יא-יב)  למחרת שוב יוצא משה לסיבוב בחוץ ו.. "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". לאחר שהוא מגיע למדיין "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן' וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (ב,טו-יז)

משה רבנו כל הזמן "מתערב", מה קורה כאן? בהתחלה משה מציל איש עברי מיד איש מצרי, למחרת מתערב בין שני עברים ניצים הם דתן ואבירם, במדיין מתערב בין הרועים הגויים לבנות יתרו הגויות. בשלמא, לשני המקרים הראשונים ברור למה התערב, כי מדובר באחיו העבריים, אבל בין ריב של גויים, מה יש לך להתערב?  מובא במדרש שמות רבה (פרשה ב' אות ב'): "אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה".  אלא שכאן בדיוק טמונה אחת מהתכונות העילאיות של משה רבנו שהובילו אותו להנהיג את עם ישראל. משה רבינו לא מסוגל לראות אי צדק !!! ואין זה משנה אם מדובר בין שני עבריים, בין מצרי ועברי, או אפילו בין גויים, כאשר הוא רואה אי צדק הוא חייב לגשת ולתקן. לכן נקרא משה רבנו – רעיא מהימנא, הרועה הנאמן של עם ישראל. עד להקרבה עצמית, שאמר לקב"ה (שמות לב,ב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". (לוקט מהעלון של ניר גהלי הי"ו)

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה (א,א)

לכאורה יש להקשות מפני מה הוסיפה התורה תיבת "שְׁמוֹת", ולא כתבה בקיצור: 

"וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל העולים מִצְרָיְמָה? אלא שכידוע, שבכל עיר מחוז במדינת פולין קיים בית סוהר, הקיים

במיוחד "לעברייני ניקיון", אלו שלא מילאו חובתם לנקות את קטע הרחוב הסמוך לביתם. ובשביל אלו קבעו בית כלא מיוחד לבל יאלצו לשבת בצוותא עם גנבים ושודדים. אולם פיקחים שבהם מה הם עושים? באים ומשחדים את ראש בית הסוהר, זה כותב את שמם בספר הרישום כאילו נכנסו למאסר, וכעבור הזמן המיועד לשחרור -שב ורושם אותם כמי שיוצא לחופשי. כך שבינתיים במשך כל אותו הזמן הם נהנים מהחופש בביתם. ללמדך, שאם נגזר על האדם מאסר בבית האסורים או ירידה לגלות - אפשר ואפשר שרק שמו יבצע את גזר הדין, ואילו הוא עצמו יהיה חופשי לביתו. בני ישראל הבאים מצרימה, אף הם נהגו כך, הם נרשמו בשמותיהם כמי שנכנסו לגלות, אבל הם עצמם בכל מהותם היו- בני חורין. שכן אמרו חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". וכיון שהיו דבוקים בהשי"ת ובתורתו - ממילא היו "משוחררים" מעול הגלות. וזהו שנאמר: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה"-  דווקא שמות. לתורה הייתה כוונה מיוחדת בזה, להשמיענו בראשית הגלות של ישראל, שכל יהודי היושב בגלות הארוכה הזו, הגם שבאופן רשמי הוא אסור בבית הסוהר הגדול הזה, ששמו גלות, אבל אם ירצה לשבת בביתו ולעסוק בתורה הרי הוא בן חורין, אדון לנפשו ואין עול הגלות מדכא אותו כלל. הרי כאילו רק שמו נאסר ונכלא, והוא עצמו פטור מהגלות הגשמית בלא כלום, ונותר חופשי בד‘ אמות של הלכה. וכמו כן עצם יציאת בני ישראל ממצרים אין הוא שבח כה גדול, כי עבור הקב"ה בורא כל העולמות - אין כל רבותא בכך שהוציא עם שלם ממצרים חרף המכשולים שהערים פרעה בדרכם. ההודאה המיוחדת הינה על כך שיצאנו ממצרים ממייצרי החומר, וקיבלנו את התורה הקדושה להיות בן חורין. ואומנם אם נתבונן איזו חירות יש לאדם מהרחוב? הרי הוא עובד כל היום, אח"כ מגיע הביתה ומשתעבד לטלוויזיה, ואח"כ טס לקפריסין. האם הוא חופשי? מה פתאום! הוא עבד לתאוותיו. כשמתעוררת בו התאוה, הוא לא יכול לעמוד כנגדה. האם זה בן חורין? כשבני ישראל היו שקועים במצרים בתוך התאוות, והקב"ה הוציאם מעומק זוהמת התאוות להיות בני חורין באמת! על כך אנו משבחים ומודים לו. (עלון 'פניני בית הלוי' גיליון 313)

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (א,טו-טז)

יודע היה פרעה, כי כל זמן שהמילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים: "יוכבד" ו"מרים", לא יוכל כלל לבא אלהן בהצעה אכזרית כזו. להמית את ילדי ישראל. לפיכך ציוה עליהן תחילה לשנות את שמותיהן ל"שפרה" ו"פועה". סבור היה, כי לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על כל הלך רוחן וישנה את מהותן ואופיין, עד אשר יהיו מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל. ורק אז נתן להם את הצו השני: "אם בן הוא והמיתן אותו". כל עצמו של האדם הוא השם. טמיעת השם משפיעה מאוד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי.

(רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל). 

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (א,י)

אמרו חז"ל (סוטה יא,א. סנהדרין קו,א): "שלשה היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, ויתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית". הקשה הגרי"ז זצ"ל הרי כל מידותיו של הקב"ה הן מידה כנגד מידה, בלעם שיעץ להרוג את בני ישראל מובן למה נהרג, יתרו שברח על אף הכבוד שהיה לו במצרים כי היה מיועצי פרעה, זכה שבניו ישבו בכבוד וידונו את עם ישראל. אולם איוב הרי מה ששתק, היה זה משיקולים וחשבונות כי חשב שלא יועיל כלום אם ינסה להוכיח אותם, לכן קשה מדוע נענש ביסורים?  אלא תירץ הגרי"ז שהביא הקב"ה יסורים על איוב כדי שיזעק מרה על יסוריו, ואולם לכאורה לשם מה יש לו לזעוק על יסוריו, וכי יש בכך כדי להועיל, וכי זעקותיו ירפאו את יסוריו? אלא זהו הכלל כשכואב זועקים, למרות שאין בכך כדי להועיל מאומה, זוהי התביעה ממנו מדוע לא זעק כששמע על גזירת הבנים, על כרחך שלא נגעה זאת ללבו ולא כאב לו נענש (עכ"ד).  ונראה להוסיף כי בדרך כלל כאשר כואב לאדם באמת, הוא לא יכול לעצור את עצמו והוא מרגיש שהוא חייב לדבר ולזעוק כמו שמיצינו עם יוֹסֵף (בראשית מה,א): "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו". שהרגיש שהוא חייב כבר לספר לאחים שזה הוא יוסף, ורצה כבר להראות להם על טעותם, כך עם איוב אם הדבר היה נוגע בלבו באמת, היה זה בחזקת "וְלֹא יָכֹל לְהִתְאַפֵּק", כי שכואב באמת זועקים! ומכיוון שכך לא היה, נענש.  

כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (א,כב)

יש להבין למה ציוה פרעה דווקא שיטביעו את הילדים ולא שיהרגום במיתות אחרות. ונראה דהנה איתא בגמרא (סנהדרין סז): שפעם קנה אחד חמור במצרים וכשהשקה את החמור נהפך לחתיכת עץ, כי המצרי עשאו בכישוף לחמור ובגלל שכישוף כשבא במגע עם מים נחלף הכישוף, חזר החמור לקדמותו – חתיכת עץ. ומטעם זה צווה פרעה להשליך את הנולדים ליאור שאם איזה מצרי יחליף את בנו בחפץ כלשהו ויתנו לשוטרי פרעה כדי להציל את בנו האמיתי, אז כשיזרקו את הילד ליאור – למים יראו כי המצרי רימה אותם ויחזרו לקחת את הבן האמיתי (אהבת יונתן).   

וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (ב,יד)

כאשר הכביד השלטון הרוסי את ידו וגייסו בכח הזרוע חיילים בצבא, היו לדאבון לב בין היהודים כאלה שרצו להציל את עצמם ואת משפחותיהם מהגיוס, ומשום כך הלשינו לשלטונות על כמה שניסו להתחמק מהשירות הצבאי. מלשין אחד, חי לו בעיר קלושין, ואכן משח מלשינותו נאסרו כמה מבני העיר, ונלקחו בכח לעבודת כפיה בשירות הצבא. רבה של קלושין הגאון רבי חיים לב, הצטער צער רב על דבר חמור זה, וביום שבת עלה על הבימה בבית הכנסת ואמר:  "קראנו עתה בפרשה על משה רבנו שאמר: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", ויש להבין, האם הרהר משה אחרי מעשה ה' יתברך וחשב שאין דין ואין דיין? חלילה וחס! אלא משה רבנו תמה, מדוע אין הקב"ה דן בעצמו את בני ישראל, והוא מייסרם ומענישם ע"י המצרים? אולם סיים הרב, לאחר שראה שיש בניהם מלשינים העוברים בכל רגע על "בין איש לרעהו", הבין משה שהקב"ה מעניש את בני ישראל ב"מידה כנגד מידה" ע"י אחרים, משום כך אמר:  "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר"!

וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן (ג,א)

"וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן"-  ממשפט זה מוכיח הארי הקדוש שמשה רבנו הוא גלגול הֶבֶל כי הבל היה רועה צאן ומשה היה רועה כלומר בגלגול הקודם. והנה לשונו בשער הפסוקים "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, כבר הודעתיך, כי הוא גלגולו של הבל בן אדם הראשון, שגם הוא היה רועה לשעבר. כמש"ה (בראשית ד,ב): "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן". וזש"ה "הָיָה רֹעֶה", לשון לשעבר.

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא (ג,ה)

נאמר בפרקי אבות (ב. י): " וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן {של תלמידי חכמים} שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ". והנה ראשי התיבות של שלשת הכוחות שבתלמידי חכמים הם 'נעל': נשיכה, עקיצה, לחישה. ומכאן דורש היה הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל, מסר של הנהגה לצדיקי הדור; הורה הקב"ה למשה במראה הסנה - שכשתהיה מנהיג עדת ישורון אזי "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" - ולא תשתמש בהם נגד שום אדם מישראל.

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא (ג,ה)

על דרך המוסר יש לומר: "שַׁל נְעָלֶיךָ"–היינו תשיל מעצמך מה שנועל אותך מלצאת מן ההרגלים הרעים, התאוות והמידות הרעות שבך, כדי שתזכה להתעלות מֵעַל 'רַגְלֶיךָ'- היינו מֵעַל הרגליך, שתזכה לגדול בעבודת המידות, לימוד התורה וקיום המצוות, וכאשר אכן תגדל ברוחניות ותיקון מידותיך דע "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא".

פעם בא יהודי אחד אל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א ושאל אותו "רבנו! עד מתי אקיים שולחן שבת בלחם יבש? לא לכבודי חס ושלום אני מבקש, אלא לכבוד בורא עולם אני רוצה לקיים שולחן שבת שבאמת יכבד את הקב"ה!" ענה לו הבעש"ט "מאיפה לך, שמה שעושה לקב"ה נחת מכל העולמות שברא זה לא השולחן שבת עם הלחם היבש שלך"!? וזה נרמז ממשיך הבעש"ט בפסוק "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"- אל תחכה שהדברים ישתפרו שהמצב יהיה יותר נוח, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא! מהשמים רוצים את עבודת השם שלך דווקא בקושי הזה!

אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב (ג,טז)

כתב מרן עובדיה זיע"א: יש להבין מדוע הזכיר "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב" בלי הפסק תיבת אלוקי לכל אחד, והיה לו לכתוב, אלוקי אברהם,אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב כמו שנאמר בפסוק הקודם (שמות, ג' ט"ו) וביאר מרן: על פי הגמ' (ב"מ פ"ה): אליהו הנביא רגיל היה לבוא לישיבתו של רבינו הקדוש, פעם אחת התעכב אליהו מלבוא ושאל אותו רבינו הקדוש, מפני מה התעכבת היום? השיב לו אליהו: משום שהעמדתי את אברהם אבינו ורחצתי ידיו והתפלל והשכבתיו, וכן עשיתי ליצחק, וכן גם ליעקב. שאל אותו רבי: מדוע לא העמדת את כולם ביחד, השיב לו אליהו: חששתי שיתחזקו בתפילה כאיש אחד ויביאו את המשיח קודם זמנו.

למדנו מכאן שכאשר שלושת האבות מתאחדים בתפלה מסוגלים להביא את הגאולה קודם הזמן, ומכיון שרצה הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים קודם הזמן לכן עורר את שלושת האבות יחד, ולכן נאמר בפסוק אלוקי אברהם יצחק ויעקב, לרמוז שע"י שיתאחדו כאחד בלי הפסק יזכונו לגאולת מצרים. (חזון עובדיה – הגדה של פסח עמ' רל"ז)

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי (ד,א)

דרשו חז"ל על פסוק זה "החושד בכשרים לוקה בגופו" (שבת צז,א ,יומא יט,ב). משה אמר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"- כלומר שעם ישראל לא יאמינו לו שהוא בא בשליחות ה' לגאול אותם ממצרים. אבל הקב"ה אמר לו שעם ישראל כשרים ויאמינו.  בהמשך כתוב "מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה".. "וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו"- בס"ד רמוז לנו ר"ת מום רמז שילקה משה בגופו, וגם מום עולה בגימטריה אלהים – רמז שפגעה בו מידת הדין ולכן נענש. וכך מוכח בהמשך "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"- ומכאן למדנו שהחושד בכשרים לוקה בגופו. 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה (ד,ב)

מהיכן הגיע מטה זה לידו של משה רבנו, הרי על פי הכתוב לא היה בידו מטה כלל?, ועוד כיצד החזיק משה רבנו בידו מטה בשעה שנגלה אליו בוראו ודיבר עימו?. מחדש ה'שפת אמת' כי אכן נראה על פי הפשט שלא היה ביד משה רבנו מטה כלל, אלא שברגע שאמר לו הקב"ה "מַה זֶּה בְיָדֶךָ" הזמין לו השי"ת מטה לידו. על פי זה מובן, מדוע היה צריך הקב"ה לומר לו "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת", הרי ודאי שיקח איתו את המטה, כי אחרת כיצד יעשה את האותות?, אלא שנתן לו השי"ת רשות לקחת את המטה הזה שנברא בנס, ולכן נקרא מטה זה "מַטֵּה הָאֱלֹקִים" – כי ניתן לו מן השמים.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (ד,יט)

שואלת הגמרא (עבודה זרה ה,א): מי הם האנשים הללו המבקשים את נפשו של משה? ומתרצת הגמרא: שהיו אלה דתן ואבירם. ולכאורה קשה, הרי היו הם עדיין חיים, אלא מתרצת הגמרא שירדו מנכסיהן והעני חשוב כמת (כך הובא גם בנדרים ז,ב. סד,ב). בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות המתיקו רמז לדרשת חז"ל כי המילה "מתו" עולה בגימטריה "ירדו מנכסיהם"!  כתב הרב שלמה משה עמאר שליט"א ולפני שנים רבות כשגרתי בחיפה, הייתי מתפלל בליל שבת בביכ"נ בשכונת חליסה, ושם עמנו זקן אחד, מופלג בשנים וביר"ש, והייתי מלווהו אחר התפלה, ובאחת הפעמים, אמר לי למה כתוב "עני חשוב כמת", ודי שיאמר עני כמת. ופירש, דעני שהוא רגיל לפשוט ידו ולבקש די מחסורו, אינו כמת. שכבר רגיל בזה ופשיטת ידו של זה העני היא בעיניו כמו עבודה, ואינו מתבייש בזה כלל וכלל. אבל עני שהוא חשוב, ומתבייש לבקש מאחרים, והוא מצטמק ורע לו, וסובל מחסורו בסתר, הוא חשוב כמת, לזה אמרו עני חשוב, כמת. 

מסופר על הגאון רבי יוסף שאול זצ"ל בעל שו"ת שואל ומשיב, שבא אליו עני אחד לבקש נדבה, והגאון ר' יוסף שאול הלך לחדר השני להביא לו כסף, וכאשר בא בחזרה ראה שהעני גנב שעון, ואמר עתה מתורץ לי מה שאמרו חז"ל "עני חשוב כמת", דלכאורה קשה, הרי אנו רואים שהעני אף היותר גדול גם כן, לא ירצה למות. אלא הכוונה היא, כמו שאין רשאים להניח מת להיות יחידי בחדר, שצריך שומר שישמור עליו, כך אין רשאים להשאיר עני יחידי בבית.

משה והגדי  - על פי השל"ה הקדוש

המדרש מספר שהקב"ה בחר במשה רבנו להיות מנהיג ישראל בעקבות אירוע שהתרחש כאשר שימש רועה הצאן של יתרו חותנו. יום אחד ברח גדי מהעדר, ומשה הלך אחריו עד שהגדי הגיע לברֵ כת מים ושתה ממנה. נשא משה את הגדי על כתפיו והשיבו לעדר. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייָך, אתה תרעה צאני ישראל". הסיפור הזה מעורר תמיהה גדולה. הלוא הסיבה האמיתית לבחירה במשה נבעה

ממעלת נשמתו הגדולה. מוסבר בתורת החסידות כי מעלתו של משה היא, שנשמתו היא נשמה מעולם האצילות, שאף בירידתה למטה נשארה במדרגתה העליונה. וכי המבחן לנשמה גבוהה כזאת הוא רחמנות על גדי שבורח מן העדר? ההסבר הוא על־פי דברי השל"ה שהתורה מדברת בעולמות העליונים ורומזת בעולמות התחתונים. יש הסבורים שהתורה מדברת על דברים פשוטים, שקרו בעולם הזה התחתון, אלא שטמונים בהם גם רמזים לדברים עליונים. מלמדנו השל"ה שההפך הוא הנכון: התורה, במהותה, מדברת על דברים בעולמות העליונים, והעניינים משתלשלים משם גם לאירועים גשמיים בעולם הזה. את הסיפור על משה והגדי יש להבין במשמעות רוחנית. הגדי הבורח מייצג ניצוץ של קדושה ש'ברח' מעולם האצילות, נפרד ממקורו האלוקי, ועכשיו צריך להחזירו בחזרה לעולם האצילות. כאן היה מבחנו האמיתי של משה רבנו. לפני משה עמדה הברירה — להישאר במקומו ובמדרגתו הרוחנית בעולם האצילות ולהתעסק עם כל ה'עדר', ולא להשפיל את עצמו בעבור ניצוץ אחד ש'ברח'; או 'לרוץ' אחרי אותו ניצוץ ולהשיבו אל מקורו האלוקי.

משה רבנו, שבעצם מהותו טבועה מידת הרחמים, בחר בדאגה לאותו ניצוץ יחיד, והלך בעקבותיו. או־אז גילה שירידה זו של הניצוץ היא לצורך עלייה, כדי 'לשתות מים', שעל־ידי אותה ירידה ישיג דבר שלא היה לו קודם לכן. החלטה זו של משה רבנו הוכיחה שהוא ראוי להיות מנהיג ישראל. משמעות הדברים בשפה פשוטה: רחמנותו של צדיק אינה דומה לרחמנותו של אדם מן השורה. מכיוון שהצדיק דבק בקב"ה, גם

מידת הרחמים שלו דומה למידת הרחמים של הבורא, שברא את העולם באופן של "ורחמיו על כל מעשיו". כשהוא רואה חיסרון כלשהו בעולמו של הקב"ה, הוא חש כאילו זה חיסרון שלו. נמצא שבסיפור על מידת הרחמים של משה רבנו באה לידי ביטוי מידת הרחמים של הקב"ה, המרחם על כל ברואיו, וזה עניינו

של רועה ישראל אמיתי. (עלון 'שיחת השבוע' גיליון 1462)