~עיקר בניינו של האדם תלוי בעמל ויגיעה ~ 

בפרשה אנו לומדים על הציווי לבנות משכן כמו"ש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וחז"ל כבר העירו "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם" מלמד שהשכינה שורה עם כל אחד ואחד מבני ישראל. ואולם באמת בפסוק נאמר "ועשו לי" ומפרש רש"י לי – לשמי בית קדושה. וכבר עמדו המפרשים מהי כוונת רש"י בזה. עוד שואלים האם באמת מספיק בבניית הבית לשמה, ולא צריך יותר מזה כלום מצד האנשים הבאים שמה במשך מאות השנים. בספר הבהיר (אות צז) שואל: מהו שכתוב ויקחו לי תרומה? אמר הקדוש ברוך הוא הרימו אותי בתפילותיכם. ומי, אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה, כבדוהו כי בו אני שמח שיודע שמי, וממנו ראוי לקחת את תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', מאותו המתנדב, דאמר רב רחומאי אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהם. ע"כ. הרי מבואר שהעיקר בתרומת המשכן הוא "מי שנדבו לבו להמשך מהעולם הזה". ומוסיף לבאר הגאון ר' יששכר מאיר זצ"ל רואים שהתרומה האמיתית לבנין בית המקדש הכללי הוא בעבודת ה' הפנימית שזו התפילה שעומדת ברומו של עולם שעל ידה מתרומם האדם, ובזה הוא מרומם את הקב"ה. וזה על ידי האדם השלם שנדבו לבו להמשך מעולם הזה הוא זוכה להרים את השכינה הקדושה בתפילות.

והנה בפסוק נאמר בכלל הדברים שצריך להביא למשכן "עצי שיטים" וכאן שואל רש"י: מאין היו להם במדבר? ומתרץ: פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים: ע"כ. ושואלים המפרשים מדוע דוקא חשב יעקב אבינו על עצי שיטים, ובמה הם עדיפים מאבני השהם ואבני המילואים שהקב"ה עזר להם ושלח להם אותם בעננים, וכי חסר להקב"ה דרכים להביא להם עצי שיטים? ומדוע א"כ דאג כל כך אבינו יעקב, וכי לא סמוך ובטוח היה כי כל אשר ידרש ימצא להם לאבותינו במדבר. ועוד שואלים הרי מבואר בפסוק שגם נצטוו להביא "עורות תחשים" וכותב רש"י שתחש זה מין חיה שצבע עורה מלא בגוונים שונים, (ובחמדת ימים [שבזי] כותב: שהיו לה שבע מאות ושמונה גוונים כמנין תחש) ונבראה לצורך זה באותו זמן. הרי לנו נס נוסף שהקב"ה ברא מין חיה מיוחדת כזו לצורך השעה. ואם כך למה יעקב דואג לעצי שיטים מאות שנים קודם לכן.

בספר "האיר ממזרח" מבאר שיש כאן לימוד גדול: הבנין, היסודות שעליהם נשען הבית חייבים לבוא בעמל בהשתדלות האדם וביגיעת אין קץ. אבל למכסה מלמעלה, להשלמת הבית, לזה תבוא ברכת שמים ממעל. ולכן עצי השיטים שהיוו את יסודות המשכן, הם באו בעבודה ובהשתדלות מאומצת של מאתיים שנה ויותר, בעקירת העצים מארץ ישראל ונשיאתם למצרים בנטיעה מחודשת על אדמת נכר, בגידולם בכריתתם בנשיאתם לגלות בארץ לא זרועה. רק הסיום המכסה העליון, הוא זה שבא מן המוכן. וכן אבני השוהם הם רק תוספת. ולכן על זה סמך יעקב שהקב"ה ימציא להם את זה בדרכים מיוחדות. זה היסוד קיים גם בבנינו הפרטי של האדם. את יסודות הבית צריך הוא להקים בעצמו בעבודה רבה תמידית וארוכה. עם הרבה תפילות. ואז הבא ליטהר מסייעין בידו, בורא עולם הוא משלים את הבניין. אבל רק אחר שהשקיע האדם כל כוחותיו בבנית הבית, אז חסד אל חופף עליו כל היום ממעל.

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (כה,ב)

במדרש ויקרא רבה (פרשה א') מובא, שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, ואמר: "הכל הביאו נתדבתן למשכן ואני לא הבאתי! אמר לו הקב"ה: "חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל!". יש להבין, שאל הצדיק רבי חנוך מבנדין – מדוע באמת לא נדב משה רבנו מאומה למלאכת המשכן? ואם היה לו טעם וסיבה לכך שלא נדב, מדוע הצטער על כך? אלא- תירץ הצדיק, משה רבנו חשש שאם הוא יתרום דבר מה תתמלא המכסה הנצרכת לבניית המשכן, ומשום כך תדחה נתדבתו של מי מישראל. זאת לא רצה משה רבנו, שבגלל תדחה נדבתו של יהודי!, על כך לא תרם מאומה. אולם- סיים רבי חנוך- כאשר ראה משה רבנו כי למרות שהנודבים תרמו הרבה יותר מכפי הצורך, נעשה נס ונצרכו למלאכת המשכן את כל מה שתרמו. לכן עגמה נפשו, כי התברר שהיה יכול לתרום והדבר לא היה מזיק לאיש.  משום כך פייס אותו הקב"ה ואמר: 

"חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל!".

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: (כה,ג)

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם- סופי תיבות תְּרוּמָה- בא לרמוז לאדם, על הנהגת הקב"ה שהיא מידה כנגד מידה, מי שיתן תרומה, סופו שגם לו יתנו בסוף תרומה, ולא ישאר נזקק. בדרך אחרת בספר "קרית ארבע"  מבאר הרב רחמים חורי זצ"ל שסופי תיבות תְּרוּמָה בא לרמוז על מה שאמרו חז"ל על הפסוק במשלי (כא,כא): "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד", שמי שנותן צדקה ה' מזמין לו אפשרויות נוספות לעשות צדקה. כמו כן כאן בפסוק שלנו,  אם אדם נותן תְּרוּמָה,  אז יזכה שבסופי תיבות יהיה לו עוד תְּרוּמָה, שה' ימציא לו הזדמנויות נוספות.  עוד אפשר לרמוז: שלפני שיש לאדם כֶסֶף הוא עָנִי וזה רמוז כי האותיות שלפני כֶסֶף הם אותיות עָנִי: לפני כ' אות י', לפני ס' אות נ', לפני פ' אות ע', ואחרי שלאדם יש כֶסֶף נכנס בו יצר הרע של שמירת הממון לעצמו, ולכן רמוז האותיות אחרי כֶסֶף הם עָצֵל- (אחרי כ' אות ל', אחרי ס' אות ע', אחרי פ' אות צ'). כי אז היצר הרע גורם לאדם לעשות חשבונות עם עצמו וגורם לו "להתעצל" ולפספס את המצווה מלתת את ממנו לעניים. 

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (כה,ח)

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" (תהילים כז,ד) ומה הכוונה לכאורה בלשון 'אחת שאלתי'.  'אחת' זו הנשמה. ששאלתי (קיבלתי בהשאלה). נשמתו של אדם נקראת בארבעה שמות: נפש, רוח, נשמה יחידה. 'אחת', דהיינו 'יחידה', 'אחת שאלתי מאת ה', את ה'אחת' אני שאלתי מאת ה', אינני שומר חינם גם לא שומר שכר, אלא- שואל. ישנם ארבעה שומרים: שומר חינם- חייב כאשר פשע בשמירתו ופטור אם התרחשה גניבה או אבידה. שומר שכר- חייב בגניבה ואבידה ופטור באונסים. שואל- חייב גם באונסין ופטור אם מתה {הבהמה} מחמת מלאכה. באותה שעה קשה, כאשר בית דין של מעלה ישאלו את האדם, למה פשעת, למה ציערת את בני ביתך, לא באת לבית הכנסת, מדוע לא למדת תורה- הרי פשעת. הוא יענה: 'לא, לא פשעתי היה לי אונס, הייתי אנוס. אבל מה לעשות, הבעיה שלו תהיה ש'אחת שאלתי מאת ה''- הוא שואל על נשמתו, ושואל חייב גם באונסין, "אם כן אין תירוצים" יאמרו לו בבית הדין של מעלה. "תירוץ אונס לא מתקבל כאן". אנו חיים בעולם כ"שואל" שחייב באונסין. אך ישנו פתח מפלט אחד "בעליו עמו לא ישלם" כי כידוע להלכה- אם הבעלים בתוך העסק, גם השואל פטור... אם כן העצה היא, כביכול, להכניס את בורא העולם בשותפות... 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם - בתוך ליבו של כל אחד'. ואז כאשר אדם משיג- שהקב"ה ישכון בתוכו- יכול לפטור את נפשו גם מאונס. כי "בעליו עימו, לא ישלם"... (רבי יעקב גלינסקי(

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (כה,י)

אמר הרה"ק בעל הדברי ישראל זיע"א –  רמז נפלא יש כאן לדברי הרמב"ם המפורסמים "אין יצר הרע וכו' בא על האדם אלא בלב הפנוי מן החכמה", שכן "אֲרוֹן" –  הוא מורה על עסק התורה שהיה מונח באֲרוֹן, ובאה התורה ואומרת: "עֲצֵי שִׁטִּים" –  התורה הוא "עצה" להסיר ה"שטויות" והבלי עולם הזה, כמאמר הכתוב (תהילים יט,ח): "עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי"...

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים (כה,יח)

פירוש "כרוב" דמות של מלאך בעל פני תינוק. ולכאורה יש להבין מדוע היו לכרובים פני תינוק דווקא ולא פני אדם גדול? הגאון ר‘ ישראל סלנטר מייסד תנועת המוסר מבאר ע“פ הפסוק בהושע: "כי נער ישראל ואוהבהו" - פירושו שהקב"ה אוהב אדם שמחזיק בנערותו, ומשמע שמי שמחזיק עצמו למבוגר או גדול, אין הקב"ה אוהבו. וביאור הדברים: יש להתייחס לתכונה המיוחדת של הנערות והיא- הגמישות. אדם צעיר הוא כמו נייר חלק. אפשר לכתוב עליו כל דבר, והוא יקבל זאת וישנה את התנהגותו בהתאם. לכן ה' מצווה את משה להציב דמות עם פני תינוק מעל לארון הקודש - כדי שכלל ישראל גדולים וקטנים, ילמדו לראות עצמם כצעירים, ולשמור על מידה זו של נכונות וגמישות, לשנות הרגלים רעים ולפתח במקומם הרגלים טובים, להיות רך כקנה, ותמיד לצמוח ולעלות למדרגות גבוהות יותר בתורה. דוגמא לכך מצאנו בפרשת כי תשא כשהפסוק מכנה את יהושוע בתואר "נער". ובן כמה היה אז? לפי חישובו של הרמב"ן הוא היה בן 56 שנה. זה ודאי לא גיל צעיר, אלא משום שיהושוע תמיד היה מוכן לשמוע למורהו-משה רבנו ולקבל תוכחתו. וכך היה תמיד נער. המשנה בפרקי אבות מונה מ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם. ואחד הדרכים הוא – "אוהב את התוכחות". דהיינו שהאדם יהיה מוכן לקבל ביקורת באהבה, כיון שאהבת הביקורת מהווה כלי חשוב להתעלות רוחנית. כשאנו מתבוננים בתוצאותיה החיוביות של הביקורת, אנו מגיעים בעצם לאהבת התוכחה. נניח שאדם שכח את ארנקו בדואר, ומישהו צועק אחריו :שכחת את הארנק! במקום להתחיל להתגונן מהביקורת, הוא יגיד תודה רבה. אחת הסיבות שבגללה אנו מתקשים בקבלת ביקורת, היא שההערות מגיעות לעיתים קרובות כאשר אנו לא מוכנים לקראתן מבחינה רגשית. הביקורת תופסת אותנו בלתי מוכנים. לעומת זאת כאשר אתה מבקש שיעירו לך, אתה נמצא במצב נכון להתמודד עם הערות בקור רוח- לבדוק, לקבל או לדחות את המידע. אדם ממוצע אינו מסוגל לספוג ביקורת רבה, ולכן נשאר ממוצע כל ימי חייו. אבל אם נלמד איך להתמודד עם ביקורת, נלמד משהו בעל ערך שילווה אותנו כל החיים ע"י הביקורת נלמד את החסרונות שלנו וכיצד להתמודד עימהם, ואיך לתקן אותם, ולהגיע לשלמות אמיתית. (עלון פניני בית הלוי גיליון 319). 

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים (כה,כ)

כל אדם מישראל צריך לחתור בחיים להשגת שתי תכונות באישיותו: מצד אחד עליו להיות בין  "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" – להימנות עם השואפים לעלות מעלה מעלה ולחתור בהתמדה לאורח – חיים של קדושה וטהרה, ומצד שני עליו לקיים "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – להתבונן בכל הנעשה בסביבתו הקרובה והרחוקה, ובשעת הצורך להושיט עזרה נדיבה לכל הנצרך. ועוד אומרים חכמי ישראל: עשרת הדברות היו כתובים על שני לוחות אבנים, על לוח האחד נחרתו המצוות שבין אדם למקום, ועל הלוח השני נחרטו המצוות שבין אדם לחברו. על כך רומזת התורה ככתוב:  "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", ופירושו: שני הלוחות חייבים להיות צמודים זה לזה פנים אל פנים, ואין להפריד את המצוות שבין אדם לחברו מן המצוות שבין אדם למקום. השגת השלמות ע"י  כל יהודי מתגשמת אפוא בקיום כל מצוות התורה כחטיבה אחת (פרפראות התורה). 

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (כה,כ)

בפרשתנו כתוב על הכרובים שהיו "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", ומאידך בספר דברי הימים נאמר על הכרובים "ופניהם אל הבית", הגמרא במסכת בבא בתרא מתרצת את הסתירה, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום "פניהם איש אל אחיו", ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום "פניהם אל הבית". רבי יצחק אלחנן זצ"ל רבה של קובנה הטעים בדברים נפלאים את מאמר חז"ל הנזכר, אמתי הוא הזמן שישראל עושים רצונו של מקום, "כשפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", כשכל אחד חי את השני, ואכפת לו מהשני ודואג לצרכי השני, זהו עצמו הזמן של ישראל עושים רצונו של מקום! ומהו הזמן של אין עושין רצונו של מקום" כש"פניהם אל הבית", כלומר כשכל אחד חי לעצמו ודואג רק לקבל לעצמו ולא אכפת לו משכנו ומחברו זה עצמו הזמן של "אין ישראל עושין רצונו של מקום".

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם..  וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (כה,כ)

במקום אחר נאמר: "ופניהם אל הבית". מדוע השינוי הזה? כתב רבי ראובן אדרי שליט"א בספרו "נפלאות מתורתך" רמז בזה: פעמים שאדם נפטר ומשאיר אחריו בנים. כאשר הבנים צדיקים ויודעים שהעיקר אך אם חלילה, הבנים אינם צדיקים ולהוטים הם אחר הקנאה והגאווה והכבוד, ומחלקים הם את הירושה ביניהם בשווה וללא מחלוקת. בחיים היא התורה והמצוות וחיי העולם הבא, אז האחד דואג לשני בנכסים אז הרי שהם רבים ומתווכחים ביניהם: מי יזכה בזה? מי ייקח הירושה? וכו'... וזה רמוז בפסוק: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", אלו הבנים היורשים הצדיקים שפניהם איש אל אחיו, האחד דואג לשני, אבל אם הם לא צדיקים, אז "ופניהם אל הבית", שדעתם ותאוותם על הבית והירושה, מי יירש כך, ומי יקבל את זה... ה' ישמור!

מוישל'ה גנב  ~ רבי שלמה קרליבך~

במזיבוז' היה יהודי אחד, נקרא לו מוישל'ה. מוישל'ה היה גנב. הייתה לו ב"ה 'יד ארוכה', והוא היה גונב הכול. פתאום, הוא התחיל להיות חסיד של הבעל-שם-טוב הקדוש. הוא עשה תשובה! הוא גנב רק מעשירים! שינוי לטובה.. וכמובן, עשירים, אם גונבים מהם הם הולכים למשטרה, וכך היה. מוישל’ה גונב, המשטרה רודפת אחריו, ומוישל'ה רץ לבית-המדרש של הבעל-שם-טוב הקדוש, ואומר: "רבי הקדוש! שוב גנבתי! תברך אותי שלא ימצאו אותי!" והבעל-שם-טוב הקדוש, ברחמיו המרובים, מברך את מוישל'ה: "אני מברך אותך, שהמשטרה תכף תשכח מהכל!" וכך היה מוישל'ה גונב והבעל-שם-טוב מברך אותו. פעם, חשב מוישל'ה:  "כמה אני יכול לגנוב מהעשירים במזיבוז"? והרי זה ידוע, מי כבר היה עשיר במזיבוז? אדם שהיה לו עשרה רובלים בכיס, היה עשיר ! חולם לו מוישל’ה, שהוא רוצה ולו פעם אחת בחיים, לגנוב משהו רציני.

והנה, יום אחד שמע מוישל'ה, שאחד מבני משפחתו של הצאר הרוסי, עובר במזיבוז, ובכיסו שלושים אלף רובל! אהה! זה לא פשוט! מוישל'ה, כמובן הבין שזה סימן מן השמים שרוצים לעזור לו !מוישל'ה הרי לא מפחד מן המשטרה, בגלל הברכות של הבעל-שם-טוב. הוא ארגן את כל הגנבים ביחד, זה היה במוצאי חג השבועות, והלך עם כולם לאכסניה בה התגורר הגוי הרוסי. מוישל'ה סידר שהחלון בחדרו של הגוי יהיה פתוח, מוישל'ה עולה על הסולם, "מי יעלה בהר השם", והוא עולה עם הרבה שמחה, והגנבים עומדים

למטה ומחכים. מוישל'ה נכנס, הגוי ישן, מוישל'ה לוקח את הכסף, יורד למטה, ושם כולם אומרים "לחיים" ומתחילים לרקוד. בינתיים, התעורר הגוי משנתו, ומוצא שהכסף איננו! הוא קורא מיד למשטרה, אבל מוישל'ה אינו מפחד! למה לו לפחד? הוא רץ לבית-המדרש של הבעל-שם-טוב, ואומר: "רבותי, רבותי! איפה רבנו הקדוש? אני צריך ברכה"! הוא מסתכל על הפנים של האנשים שסביבו, כולם בוכים. הוא שואל אותם: "מה קרה? למה כולם בוכים"? "לא שמעת? רבנו הקדוש עזב את העולם! הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות".

"אוי"! זעק מוישל'ה, "איזה צדיק גדול היה הבעל-שם-טוב, איזה לב גדול! איזה נשמה רחבה"! מוישל'ה לא ידע מה לעשות. ואז הוא אמר: "אין כאן צדיק אחר שיכול לברך אותי"? אומרים לו החסידים: "שמע! לבעל-שם-טוב הקדוש היו הרבה תלמידים צדיקים. שם בפינה יושב אחד 'התולדות יעקב יוסף', אחד מגדולי התלמידים, הוא בוודאי יברך אותך. מוישל'ה נגש אליו ואומר לו: "אדוני, אני מוישל'ה גנב, ובכל פעם שאני גונב הבעל-שם-טוב מברך אותי, שהמשטרה תשכח מהכול". 'התולדות יעקב יוסף', היה צדיק, אבל הוא לא היה צדיק כמו הבעל-שם-טוב הקדוש. קם 'התולדות יעקב יוסף' ממקומו והתחיל לצעוק: "אתה גנב ואתה מעז לבקש ממני ברכה"! הוא כעס עליו כל-כך, עד שמוישל'ה ברח מבית-המדרש והלך. אבל לאן ילך? אין לו מקום בעולם.

הוא הלך לבית הקברות, למצוא את הקבר של הבעל-שם-טוב הקדוש. מוישל'ה נפל על קברו של הבעל-שם-טוב, ובדמעות שליש בכה ואמר: "רבי הקדוש, רבי היקר, כמה אני בוכה שעזבתם אותי, שעזבתם את כל עם ישראל. אבל רבי הקדוש, דעו לכם, שכל אחד רוצה להיות רב של צדיקים, אבל רק אתם, הייתם הרבה של כל עם ישראל, אתם הרבה של כל הגנבים, של כל הרשעים. ובכן, רבי הקדוש, מה אעשה עכשיו? אני רואה שהשארתם צדיקים שידאגו רק לצדיקים, אבל גנבים כמוני מה נעשה בלי הבעל-שם-טוב הקדוש"!?

הוא בכה ובכה עד שמרוב בכיות הוא נרדם. בחלומו הוא ראה את הבעל-שם-טוב הקדוש, אומר לו:

"מוישל'ה, התפילה שלך בוקעת רקיעים! שמעתי מאחורי הפרגוד, שמאז חורבן בית-המקדש לא הייתה תפילה אמִתית כמו התפילה שלך. הצדק אתך. כל אחד רוצה להיות הרבי של צדיקים.  אבל דע לך, לפני שעזבתי את העולם, השארתי את הנכד שלי, רבי אפרים מסדליקוב, וגזרתי עליו להיות הרבי של כל הגנבים. תרוץ אליו מהר! תאמר לנכדי שאני דיברתי אתך, וכדי שהוא יאמין לך, אומר לך את הפרשה, שלמדתי את הנכד שלי. בכל ליל שבת קודש, אני לומד עם הנכד שלי את הפרשה, כמו שלומדים אותה בגן-עדן העליון, ורק אני ונכדי יודעים את התורה הזאת. תגיד לו בשמי, שיברך אותך". מוישל'ה קם מהשנה, רץ לסדליקוב, נכנס לרבנו הקדוש והמהולל, רבי אפרים ואומר לו: "יש לי משהו להגיד לך בשם הבעל-שם-טוב הקדוש"..

מיד נתן רבי אפרים את ידיו על ראשו של מוישל'ה, ואמר לו: "מוישל'ה, אני מברך אותך שישכחו שאתה גנב”!

ומאז, הפסיק מוישל'ה להיות גנב. וכי איך אפשר לשמוע תורה מגן-עדן עליון ולהיות גנב!? 

זה לא הולך ביחד. והחסידים מספרים, שמוישל'ה לא רק שלא היה גנב, אלא המשיך את דרכו של הבעל-שם-טוב הקדוש, והיה לאחד מגדולי הצדיקים, רק שאת שמו האמִתי איננו יודעים.