הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט (ל,טו)

על דרך מוסר ביאר הבן איש חי את הפסוק: "הֶעָשִׁיר" -  אדם שהוא 'עָשִׁיר' בתורה ובמצוות, "לֹא יַרְבֶּה"-  כלומר, לא יתגאה במעשיו ותורתו. "וְהַדַּל"-   אדם שהוא דל במעשיו, ואין לו הרבה תורה ומצוות, "לֹא יַמְעִיט"-   לא יַמְעִיט בערכו וערך נשמתו, ולא יחשוב "מה אני ומה חיי", כי מעשיו חשובים ויקרים לקב"ה.

האדם תמיד צריך להשתדל לעשות את כל מעשיו בכוונת הלב, ורמז הבן איש חי לפני אותיות "לב"- אותיות "אך" (לפני ל' אות כ' לפני ב' אות א'). ואחרי אותיות "לב" אותיות "גם" (אחרי ל' אות מ' אחרי ב' אות ג'). מילת "אך" משמעותה כלשון מיעוט, לעומתה מילת "גם" מבטאת לשון ריבוי, להורדות כיצד יש להנהיג את ליבנו: עמים ייתן את ליבו לצד ה'אך' שבו- כלומר ישפיל וימעיט בעצמו, ופעמים עליו לשים לב לצד ה'גם' שלידו- יחזק את עצמו עד שירבה את ערכו בעיני עצמו. (לוקט מפניני הבן איש חי דף תמב).

על פי רעיון זה חשבתי לרמוז בס"ד הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה- רמוז דווקא בסופי תיבות רְאֵה – כדי לרמוז לאדם שתמיד יזכור מאיפה בא ולאן סופו ללכת, כנאמר בפרקי אבות (ג,א): "דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ- לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"- וכך תתרחק מן הגאווה.  וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט-  סופי תיבות לְאַט - רמז לאדם שהוא דַּל במעשיו, מאחר ובעבודת השם שלו, הוא עובד לְאַט, ועליו להגביר הילוך, על מנת שיזכה לקיים יותר תורה ומצוות. 

הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (ל,טו)

אמר המגיד הירושלמי הנודע הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע בדרשתו: ידוע מה שפירשו המפרשים, שהעשיר לא ירבה בממונו כל כך למצוה עד שלא ישאר לזולתו להשתתף בה, והדל לא ימעיט בטענה שאין לו, כי המצוה צריכה להתחלק בין כולם, כדי שיזכו בה הכלל - ולא רק הפרט, ולכן כל אחד ואחד צריך להשתתף בה כפי יכולתו. ואם חלילה העשיר חוטף לעצמו את כל המצוה ואינו מניח מקום לזולתו להתגדר – בו אזי טורפין לו את מצוותו על פניו, וכמו שנראה במעשה הנשגב שהיה עם הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע: בעת נישואיו של רבי יהונתן, הבטיח לו חותנו – שהיה נגיד – נדוניא של שלושת אלפי זהובים, כדי שיוכל לשבת באהלה של תורה ללא מפריעים. כך ישב לו ר' יהונתן על התורה ועל העבודה יומם ולילה עם החברותא שלו, בקדושה ובטהרה. אכן כידוע, בעת שהקדושה מתפשטת – הטומאה אינה סובלתה, ותיכף היא באה ללחום כנגדה, וגם כאן: קדושתו וטהרתו של רבי יהונתן אשר השפיעו על כל סביבתו הפריעו לכח הטומאה, ונסתובב העניין שהחליטו להקים "בית תיפלה" בדווקא על יד בית מדרשו של ר' יהונתן. החלטה זו כמובן הרעישה את ליבות כל המתפללים ואת הלומדים שם בבית המדרש, אולם היה אחד שלא היה יכול להתאפק. היה זה החברותא של ר' יהונתן, אשר ראה כמה מפריע הדבר לר' יהונתן, ולפיכך לבש קנאות, קם – ועשה מעשה: בחצות הלילה, בחסות העלטה – עלה לגג "בית התיפלה", וניתץ את הצלם שניצב שם ... אך דא עקא – הגויים ידעו שחמתם של יהודים עלתה למעלה ראש, והבינו שבמוקדם או במאוחר יקום אי מי ויעשה מעשה, ואשר לכן החביאו שומרים ב"בית התיפלה", וכאשר עלה החברותא של ר' יהונתן אל הגג וניתץ את הצלם – מיד נתפס בידי השומרים – ונעלם כמובן שכל הקהילה היהודית החלה מיד לחפש אחריו, אך הם העלו חרס בידם, ולא מצאו אפילו קצה חוט שיוכל ללמד היכן הוא הוחבא. כך נמשכו החיפושים, עד שבאחד הימים בא שומר "בית התיפלה" לאחד מפרנסי הקהל וסיפר לו דברים כהוויתם, איך שתפסו את אותו יהודי בעת שעלה אל הגג ושבר את הצלם, ואף סיים ואמר שכבר נשפט הוא על ידי הכמורה– ונידון לשריפה. השומר הוסיף וסיפר, שהיהודי נמצא במקום סתר בתוך " בית התיפלה", וכי הוא יודע היכן הוא, ולפיכך הצעה בפיו: הוא מסכים להבריחו ממקום מסתורו אל החופש – אך תמורת זאת הוא דורש שלושת אלפי זהובים, אפילו לא זהוב אחד פחות !! אנשי הקהילה ששמעו את הסכום – נרתעו מעט, אבל מה לא עושים כדי לפדות יהודי מבין הגויים? ובפרט שמדובר בתלמיד חכם, וידוע שנגמר דינו לשריפה!! מיד יצאו היהודים לאסוף תרומות בכדי לשחררו. כשהגיעה השמועה לרבי יהונתן – חשש פן יועבר חבירו ממקומו קודם שיאסף הסכום הגדול, או שיוציאו אותו להורג בינתיים, ולפיכך נכנס אל ביתו, לקח את כל הנדוניא שהיתה לו בסכום של שלושת אלפי זהובים, הלך לשומר ומסר לו את הכסף – ואכן השומר הבריח את היהודי למקום מבטחים. מכיוון שהדבר נעשה בחשאיות גדולה – לא ידע איש מהנעשה, המתרימים המשיכו במלאכתם, אך כאשר באו אל ר' יהונתן לתת בידו את סכום הכסף שהצליחו לאסוף – אמר להם ר' יהונתן: כבר אין צורך, אני בעצמי נתתי את כל הכסף, השבוי כבר נפדה ושוחרר, ואין צורך בכסף שנאסף. מששמעו הגבאים שר' יהונתן נתן את כל הסכום, טענו כלפיו שיקח לכל הפחות את מה שהם כבר אספו עד עתה, אף על פי שאין זה אלא חלק קטן מהסכום, באמרם: "גם אנו בני הקהילה – חפצים לקחת חלק במצוה הגדולה של פדיון שבוים!!". אך ר' יהונתן השיב שהוא כבר נתן מה שנתן, ואין הוא רוצה לקחת ממון אחרים. הגבאים יצאו את ביתו בעצב על כך שלא זכו הם והתורמים להשתתף במצוה רבה זו של פדיון שבויים, ובפרט כאשר היה מדובר בשבוי ת"ח גדול כזה, אך אם הרב פסק כפי שפסק – מה הם יכולים לעשות? עבר זמן מה, ור' יהונתן מתחיל לחשוב מה יקרה כאשר אשתו תגלה שהוא נתן את כל הנדוניא למצוות פדיון שבויים... הלא ודאי תקצוף היא עד מאד, והוא לא יוכל לרצותה, שכן אין מרצין לאדם בשעת כעסו! מה עשה? עמד והחליט שיסע מביתו לכמה ימים, כדי שעד שיחזור – מן הסתם תגלה אשתו את חסרון הכסף, וכבר תספיק להירגע, ואז – כשישוב – יוכל לרצותה ולהסביר לה את חשיבותה של מצות פדיון שבויים, ואת הסיבות שמחמתן החליט לתת את כל הסכום ולא להמתין עד שיאספו התרומות מכל בני העיר. בינתיים התגלה דבר הבריחה, הכמרים גילו שהנידון למוות נמלט, עד מהרה הגיעו למסקנה שבוודאי ידו של השומר במעל והוא זה שהבריח את היהודי אל מחוץ לכלאו וברוב זעמם החליטו אנשי הכמורה לעשות לשומר את מה שזממו לעשות ליהודי . השומר, שהבין שטבעת החנק הולכת ומהדקת סביב צווארו – החליט שעליו למהר ולברוח מהר ככל האפשר, אך מכיוון שהיה שומר וותיק בכנסיה במשך עשרות שנים, והספיק במרוצת הזמן לגנוב הרבה כסף ויהלומים מרכוש "בית התיפלה" –לא ידע מה יעשה עתה בכל רכושו הרב... הרי לא יוכל לסחוב עמו את כל רכושו ... בצר לו הלך ולקח את כל רכושו כסף זהב ויהלומים – ושלשת אלפי הזהובים שקיבל זה עתה בכלל, הכניסו לחבית אחת, נכנס לביתו של ר' יהונתן, ושאל את אשתו: איפה האיש? האשה ענתה שהוא לא יהיה בבית כמה ימים, ולכן בלית ברירה, מכיוון שפחד השומר להשתהות אף לרגע – עמד וסיפר לה כל מה שקרה, ושעליו למהר עתה ולהימלט על נפשו, ואמר: "אינני מוכן בשום אופן להשאיר את רכושי לכמרים שרוצים להרוג אותי!! לא ולא!! לא אשאיר להם מאומה מכל זה !! וכאן התחיל להרעיף שבחים על ראשו של ר' יהונתן, והמשיך: "גילתי יהודי אציל כזה – המוכן לתת מכספו שלושת אלפי זהובים בשביל להציל את חברו!! אני בטוח שהוא אדם ישר ונאמן, ולפיכך: דבר ראשון – אני מחזיר לכם במתנה את שלושת אלפי הזהובים שנתן לי בעלך, ומלבד זאת – אני מפקיד בידכם את כל שאר רכושי שנמצא בחבית הזו, והיה אם אחזור בשלום – בודאי יחזיר לי בעלך הצדיק את כל הסכום, ואם לא – אזי מעדיף אני שיישאר כל הכסף אצל אדם כמותו, אשר לבטח יידע לעשות בכסף דברים טובים"!! כך קרה שהאוצר הגדול נותר בביתו של ר' יהונתן, ואילו שומר "בית התיפלה" יצא לדרכו, וברח הרחק מהכנסיה. אכן לאחר זמן מה הגיעה השמועה שהכמרים שלחו אחריו שליחים להשיגו, אלה רדפו אחריו ותפסוהו, ותיכף ומיד הטביעוהו בנהר. עתה כבר ממילא ידעה אשתו של ר' יהונתן את כל סיפור המעשה, והבינה שהקב"ה שילם להם על המעשה הטוב והנאצל שעשה בעלה הגדול, באשר לא זו בלבד שכספם הושב להם – אלא אף זכו לעושר שהוא עשרות מונים רב יותר ממה שהיה להם קודם . היא כמובן התמלאה ששון ושמחה, וחיכתה בציפייה דרוכה שר' יהונתן – אשר לא ידע מאומה מהנעשה – יחזור, בכדי שתוכל לבשרו את הבשורה הגדולה. בינתיים ר' יהונתן יצא לדרכו חזרה אל ביתו, ומשהגיע סמוך לביתו הוגיע את מחשבתו: מה יאמר לאשתו. כיצד יגלה ויספר לה מה קרה עם שלושת אלפי הזהובים? וכך כשהוא הולך תפוס במחשבותיו – יוצאת אשתו לקראתו, שמחה וצוהלת, וקוראת לעומתו: "אני כבר יודעת הכל! הקב"ה כבר גמל לנו בכפל כפלים!", כך עמד ה וסיפרה לו את כל הסיפור, כשהיא בטוחה שבוודאי ישמח גם הוא על כל הטובה שבאה להם מן השמים . אבל לא כך היה. מששמע ר' יהונתן את דבריה – פרץ בבכי עז!! הוא בוכה ומילל – והאשה עומדת ותמהה: "למה זה תבכה? הלא הרבש"ע כבר שילם לנו שכר גדול עבור המצוה"! ענה לה ר' יהונתן ואמר: "דוקא מפני כך אני בוכה!! מכך שרואה אני שמיהרו לשלם לנו על המצוה – מבין אני שמשליכים לי את המצוה בפנים!! אילו היו מרוצים בשמים ממצוה זו – היו מניחים לי אותה לעולם הבא, שכן ידוע שאין מתן שכרן של מצוות בעולם הזה!! רק מצוה שאינה נרצית משתלמת בעולם הזה, כביכול אומרים לו לאדם: קח לך"!. רבי יהונתן עמד ובכה ללא הפוגה בלא שהיה מסוגל להירגע, עד שהחליט לצום שלושה ימים רצופים – ואחרי כן לעשות שאלת חלום, ולבקש לדעת על מה ולמה לא רוצים את המצוה שלו. ואכן כך עשה, ומן השמים השיבו לו: "אמנם כן, צדקת בבכייך, לא חפצו בשמים במצוותך! והכל מפני שלא זיכית גם את הגבאים ואת שאר הציבור, ולא איפשרת להם ליטול חלק במצוה הזו!! רצית את כל המצוה לבד – בבקשה , קח לך!!"

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם (לא,טז)

שואל ה'אור החיים' הקדוש, מהו 'לעשות' את השבת, וכי בני ישראל עושין את השבת? אלא שבני ישראל מוסיפים מחול על הקודש, עושים את יום החול לשבת, ומקדשים אותו בקדושת השבת. סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל (רב ואב"ד צפת) זמן קצר לפני פטירתו, סיפור מדהים ששמע בימי בחרותו, בהיותו בחור בישיבת מיר בחו"ל, וכך היה המעשה: בשנות לימודי בישיבה התאכסנתי אצל משפחה ולה בן יחיד בשם בערלה. באחד מימי השישי, כאשר קמתי ממיטתי ללכת לישיבה ראיתי את בעל הבית מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר, {שוק העיירה היה יריד מרכזי לכל העיירות מסביב} בדרכי לצאת, שומע אני איך בעלת הבית אומרת לבעלה פעם ופעמיים "היום ערב שבת ותחזור מוקדם" אימרה זו הייתה די מובנת לי. הלכתי לישיבה ללמוד וחזרתי לאכסניה בצהריים, אחר תפילת מנחה, מוצא אני את בעלת הבית עומדת בעד החלון ומשקיפה החוצה בצורה לחוצה, פחדתי מי יודע מה קרה, והנני שומע שפולטת מפיה ואומרת עוד מעט שבת, עוד מעט שבת. נדהמתי, הרי עוד היום גדול וכמה שעות עד כניסת שבת, ומדוע הינך דואגת כבר מעכשיו? אמרה לי, בא ואספר לך מתולדות חיינו ותבין פשר הדבר. שנים רבות לא זכינו להיפקד בבנים. ובעזרת השם יתברך לאחר שנות סבל זכינו לבן זכר. אך לדאבוננו לא התפתח כראוי רחמנא ליצלן ורבות סבלנו בגידולו, ביקרנו עימו אצל רופא העיירה, ואבחנתו הדאיגה אותנו באומרו שכנראה זו בעיית מום בלב, ולו אין אפשרות להועיל כלום, אך הפנה אותנו לוילנא, שם יש רופא גדול, הוא יכול לעזור לכם. נסענו אליו וכך אמר לנו בצורה פסקנית: לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים, חבל לכם להשליך ממון לחינם, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות. שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא, לא ידענו לאן פנינו מועדות לאחר משמע דברי ייאוש אלו. בקושי הגענו לאכסניה שבוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומיאנתי להינחם. תושבי האכסניה ששמעו על צרתנו, הציעו לנו שבדרכנו חזרה למיר, נעבור בראדין, שם מתגורר הצדיק הקדוש החפץ חיים, נפנה אליו ובודאי ניוושע. זיק של תקוה נופח באפינו, ומיד נסענו לראדין ואיתרנו בזריזות את ביתו של החפץ חיים. אך גדל צערנו בשומעינו שאין מכניסים לביתו אנשים כי מצבו חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. נשארנו קפואים במקומנו. מה עושים? בעוד אנו עומדים ותוהים, לפתע סיעתא דשמיא. רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שזה מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בבתינו,  והנה "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" ... מיד הכניס אותנו לחדר סבו, שישב אז על כיסאו ונביא 'עזרא' בידו. ישבנו וסיפרנו לו את כל השתלשלות חיינו, וצרת בננו העומדת כעת על הפרק. אמר לנו החפץ חיים, מה ביכולתי לעזור, כסף אין לי ומה אוכל לעזור לכם? שוב פרצתי בבכי תמרורים ודמעות שליש זלגו מעיני. נכדו הנ"ל שהכניס אותנו אליו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד. קרא לי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר ביתי, קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא, שאלתי מהי ההגדרה להקדים לקבל את השבת? ענה לי ביום שישי בחצות תהיה כבר מפת שולחן של שבת פרוסה, ופמוטי הנרות סדורים על השולחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה ויהי מה! מיד קבלה נחושה גמלה בליבי, בתוך כדי דיבור לא לשנות כלום מדבריו. אמרתי לעצמי, שאם היה גוזר עלי הצדיק לצום שנתיים ללא הרף, גם זאת הייתי מקבלת עלי ללא עוררין. מיד בהגיענו לבתינו שבמיר כבר חל שיפור ניכר בילדנו, וקמעא קמעא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר ילדי גילו, ללא שום הבדל, כמובן שביקרנו אצל רופא העיירה שלנו ששלח אותנו בשעתו לוילנא, והוא השתומם למראה עניו, והוציא מכיסו סכום כסף נכבד שניסע לרופא גדול, ויאמר מה מצבו של הילד, אם לא טעות כוזבת התרחשה כאן. כשהגענו לוילנא לרופא הגדול אמר לנו הרופא: הרי זה ילד אחר, קבע בפסקנות, ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה. אמרנו לו בן יחיד הוא לנו ולוואי שזכינו לעוד בנים. שאל הרופא האם הייתם בווינה? {ששם היה אז מרכז רפואי עולמי} אמרנו לו גם לא שם, ואלא איפה? הלכנו לחפץ חיים והוא יעץ לנו את עצתו... אמר הרופא: אנחנו הרופאים יש בידנו לתקן את הקיים, לב פגום מנסים אנו לתקנו. החפץ חיים יכול לברוא "יש מאין" עכשיו יכול אני לספר לכם הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של 'אין'... עכשיו הינך מבין מדוע כה עצבנית אנוכי כשבעלי עדיין לא הגיע... סיימה האשה את סיפורה באוזני הרב קפלן. (מאיר עיני ישראל – אוצרות התורה)

חַג לַה' מָחָר (לב,ה)

מקשה האר"י הקדוש, כיצד יכל היה אהרון הכהן לומר ש"חַג לַה' מָחָר", אמנם הייתה זו שעה של פיקוח נפש, עד כדי כך שהרגו את חור, ומשום כך נאלץ אהרון לסייע לעם בעשיית העגל. אך לקרוא ליום זה חג, הייתכן?! אלא, נצנצה רוח הקודש באהרון הכהן, שעתידים הלוחות להישבר ביום המחרת, יום י"ז בתמוז, וכיון שלעתיד לבוא כל הצומות עתידים להתהפך לימי חג ושמחה, לכן אמר חַג לַה "מָחָר" - היינו לעתיד לבוא, יום זה עתיד להיות חַג, אבל כעת הוא יום של צער ואבל.

חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (לב,טז)

אמרו חז"ל (עירובין נד,א): "מאי דכתיב חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אלמלי נשתברו לֻּחֹת הראשונות, לא נתשכחה תורה מישראל". הטעם שנגזרה שכחת התורה לאחר שבירת הלוחות, כתב הגאון רבי שמעון שקוף זצ"ל (בהקדמה לספר שערי יושר): "מפני שאם היתה התורה נשמרת ביד לומדי התורה, אפשר שיהיה ע"י זה חילול הקודש נורא מאוד, שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה, ובכל זאת חוטא בחטא העגל, וזה מה שהרגיש משה רבנו שעלול להיגרם חלול ה' אם תשאר זיכרון התורה ללומדיה, שאם יצאו לתרבות רעה ח"ו, שלא ישתמשו בידיעת התורה כדי לחרף ולגדף". 

(תורת יהודה דף שנט).  בס"ד חשבתי לתרץ בדרך אחרת, מדוע נגזרה שכחת התורה לאחר שבירת הלוחות: אמרו רבותינו שמשה הוא סוד שישים ריבא של ישראל – כלומר כל נשמות ישראל, ומאחר ששבר את הלוחות כעס שנאמר: וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת (לב,יט)- ואמרו חז"ל (פסחים סו,ב): "כל אדם שכועס אם חכם חוכמתו מסתלקת ממנו"- ולכן לאחר שכעס משה ושבר את הלוחות נגזר שנשכחה התורה מישראל. 

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ .. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף (לה,יב)

"גָפֶן" הוא אותיות "נֶגֶף", וחלילה. מה מבדיל בין שתי המילים? בשתיהן מצויה האות גימל הרומזת לגומל החסדים )כמו שאמרו, שרגלה של הגימל פשוטה לגבי האות דלת, שכן דרכו של גומל חסדים לרדוף אחר הדלים(. ההבדל ביניהן הוא באותיות פה ונון. בגפן – הפה כפופה והנון ארוכה, ובנגף – להפך. ורמז יש בדבר, אימתי יהיה גומל החסדים מבורך כגפן פוריה, ואימתי להפך: אם מושיט הוא את ידו לעזרה לעני, כמו הנון הארוכה, ואילו פיו קמוץ וכפוף ואין הוא מתפאר במעשיו ומתהלל בנתינתו, כמו הפה הכפופה – אזי יהיה מבורך כגפן. אבל אם יקפוץ את ידו כמו הנון הכפופה, ואילו פיו יהיה פתוח לרווחה כמו הפה הארוכה בהכבירו בנדרים ונדבות שאין בדעתו לקיימן – הרי כאן אותיות נגף, חלילה. וזהו שנאמר: "ונתנו איש כופר נפשו", כאשר הנתינה תהיה כהוגן וכיאות, כי אז לא יהיה בהם נגף, אלא מבורכים יהיה כגפן! 

(הבן איש חי זיע"א)

"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ", "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

בחסד ה' יתברך ביום שני הקרוב יח' באדר אני מתחתן,  יהי רצון שאזכה להקים בית כשר בישראל, וכן אני מאחל ברכה והצלחה וזיווג הגון לכל עם ישראל ובפרט לקוראי העלון, שזכות לימוד התורה בו יעמוד לכם, ושכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה. לכבוד החתונה חידוש שמתקשר לחתן וכלה:

וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ (לא,יח) 

רש"י: "כְּכַלֹּתוֹ כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן". 

מעשה בתלמיד אחד ששאל: כשאדם מישראל מקדש אשה הוא אומר: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל".מה טעם 'משה וישראל' דוקא? השיב הרב: משה וישראל, כידוע, נדדו במדבר ארבעים שנה, ובמשך כל השנים הללו היו להם כל מיני דין ודברים, חיכוכים, מריבות ושעות קשות ביותר, ובכל זאת לא נפרדו ונשארו תמיד יחד... זהו מוסר השכל שצריכים ללמוד בני הזוג בשעת הקידושין..