ברוכים אתם בבואכם
חדשות האתר:
ויהי בשלח פרעה-כוחה של הקרבה
הקרבה אישית מקרבת את היהודי לבוראו...:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים וכו'" (שמות יג,יז).
בפסוק זה ישנה לכאורה תמיהה עצומה.
יציאת מצרים היתה היסוד של עם ישראל.על ידה זכו להגיע למעמד הר סיני וקבלת התורה שזו תכלית הבריאה כולה.אם היו ישראל נשארים במצרים אפילו עוד זמן מועט,היו נכנסים לשער הנ' (שער החמישים משערי הטומאה),וניו,חלילה,הולכים לאבדון.לכן זירז הקב"ה את תהליך הגאולה,ע"י הכבדת העול וקושי השיעבוד,כדי שניתן יהיה להוציאם לפני הזמן.
ולא זו בלבד,אלא שמצוות רבות בתורה-כגון תפילין,שבת פסח וסוכות-הן "זכר ליציאת מצרים".היציאה ממצרים היא יסוד האמונה כולה! בעזרת המכות הראה הקב"ה את כוחו בהיותו שולט בבריאה כולה,מנהיג את הבריאה ואין עוד מלבדו.
ברור אפוא,מעל לכל ספק,שזן היציאה ממצרים היה אחד מרגעי השמחה הגדולים ביותר שהיו מאז ומעולם-בשמים ובארץ!זמן של המחה,זמן של רעוא דרעוין,יום של נישואין בין הקב"ה לעם ישראל-"היום הזה נהיית לעם" (דברים כז,ט).
ובפרט שיצאנו משואה רוחנית וגשמית נוראה.ילדי ישראל המצרים היו נשחטים,פרעה היה מתרחץ בדמם.יהודי שלא גמר את חוק הלבנים שלו,לקחו את ילדיו וקבעו אותם בחומה במקום הלבנים.הרי המצב היה קשה מנשוא,התעללו ביהודים,לא הייתה להם חרות על עצמם,על ביתם ועל ילדיהם,כל קיומם היה מעל לדרך הטבע.
וכך,במשך מאתיים ועשר שנים ארוכות וקשות,סבל עם ישראל סבל שלא יתואר!
והנה סוף סוף מגיע זמן השמחה,הזמן שכה ציפו וייחלו לו:הקב"ה מוציאם מארץ מצרים,מדם ודמעות,מכאב,סבל וצער.איזו שמחה היתה צריכה להיות-הן בארץ והן בשמים!
ולא זו בלבד.הרי מטרתו של הקב"ה לא היתה לסובבם במדבר,אלא להכניסם מיד לארץ ישראל,ושם לבנות את ביהמ"ק,ולהכתיר את משה רבנו למלך המשיח אשר יתקן עולם במלכות ש-ד-י.
ידועים דברי הראשונים,שאם היה משה רבנו מכניס את עם ישראל לארץ ובונה את ביהמ"ק,לא היה שום כח בעולם שיכל להוציאם משם שוב.משה רבנו היה מתקן את מה שצריך והיו נשארים שם במשך ארבעת אלפים שנה של גאולה,במקום אלפי אלפים שנות גלות:גירוש ספרד,שואת יהדות אירופה,הקומוניזם ברוסיה וכל שאר הצרות שסבל עם ישראל לדורותיו.כמה נהרות של דם יהודי נשפכו בעולם,כמה מליוני יהודים התבוללו,התאסלמו והתנצרו בצורות שונות ומשונות,נורא ואיום.וכל זה היה נמנע לו היו נכנסים מיד לארץ.
אם כן,יציאת מצרים היתה לכאורה זמן של שמחה עצומה.
והנה,למרבה הפלא,לשון הפסוק היא:"ויהי בשלח פרעה את העם",והרי ידוע ש"יהיה" הוא לשון של צער,כמו שאמרו חז"ל (מגילה י ע"ב):"דבר זה מסורת בידנו מאנשי כנסת הגדולה:כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער.'ויהי בימי אחשורוש'-הוה המן,'ויהי בימי שפוט השופטים'-הוה רעב,'ויהי כי החל האדם לרב'-'וירא ה' כי רבת רעת האדם' וכו'",ואם כן גם ה"ויהי בשלח פרעה" הוא לשון של צער,כאב,תוגה.
ועלינו להבין מדוע נקט הקב"ה בתורתו לשון של צער בשעה שלקח אותנו אל החופה.נצייר לעצמנו חתן הצועד אל כלתו לפני החופה לכסות את פניה,ובעת שהוא מתכופף לעברה,הוא פולט מפיו:"כואב לי הלב,הולכים להתחתן"...הרי הכלה תשתומם ולא תדע את נפשה מרוב צער!...והנה הקב"ה בעת שבא להוציאנו ממצרים אומר "ויהי"-כואב הלב על כך שהנכם יוצאים ממצרים.
מה פשרם של כאב וצער אילו?
בלי הקרבה אין קירבה!
טמון כאן סוד נפלא,נקודת אור שבכוחה להאיר את כל חיי האדם.
כל יהודי,ובפרט בן תורה,צריך שיידע:בלי נכונות להקריב,אי אפשר להתקרב אל הקב"ה! זהו חוק שחקק השי"ת בבריאה:בלי הקרבה אין קירבה! אדם שאינו מוכן להקריב,לעולם לא יתקרב אל הקב"ה.
עניין זה מוצאים אנו בקרבנות.
הבה ונתבונן:מהו קורבן?הרמב"ן מבאר,שקרבן עניינו להתקרב אל הקב"ה.ע"י שאדם מקריב קרבן הוא מתקרב אל בוראו.כיצד?
הסוד של הקורבן הוא הקירבה הבאה ע"י מסירות נפש.באמת היה צריך החוטא להקריב את נפשו,הוא היה צריך לפרפר במקום הבהמה המפרפרת כעת לפניו.הקרבן מכפר עליו,נשחט במקומו ומסמל את סוד ההקרבה.רק אם מרגיש האדם בעת הקרבת הקרבן בכל שלב ושלב שהוא היה צריך להיות מוקרב במקום הבהמה המוקרבת,מצטער וחוזר בתשובה על חטאו ושב אל בוראו –נמחל לו החטא.זהו כוחו של הקרבן לקרבנו אל הקב"ה,אבל בלי הקרבה אין קירבה!
זהו שכתב הקב"ה בתורה:"ויהי בשלח".זוהי שמחה עצומה יציאה מעבדות מצרים לחרות עולם –אך זו שמחה מלווה בתוגה,בעצב.
מדוע?
בורא עולם רצה להנהיג "דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא",תוך יום אחד להגיע לארץ ישראל,לבנות את בית המקדש ולתקן עולם במלכות ש-ד-י.
ומדוע באמת הקב"ה לא עשה כן,אלא הוליכם ארבעים שנה במדבר,עם מחלוקת קרח,המתלוננים וכו'.מה הסיבה לכל זה?-"כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"!
ידע הקב"ה שאם יעבירם דרך ארץ פלישתים,הפלישתים יצאו להלחם בהם,והם-בראותם מלחמה-מיד ישובו מצרימה.לא כתוב שבני ישראל יילחמו,כי לא יצטרכו להילחם,שהרי הקב"ה ילחם למענם,רק יראו שהפלשתים באים להלחם-ומיד "ושבו מצרימה"! הם יעדיפו לחזור לסבול במצרים,לחיות בתוך מ"ט שערי טומאה,בלי תורה,בלי עול מלכות שמיים,בלי תיקון העולם במלכות ש-ד-י,לא רוחניות,לא גשמיות-העיקר שלא יצטרכו להילחם!
דבר זה כאב לו לקב"ה:לכלל ישראל אין נכונות להקריב,ואם חסרה הנכונות להקריב,היאך יתקרבו אליו!
הוא יתברך רצה לקרבנו אליו קירבה יתרה,להכניסו לארץ ישראל,אל מקום המקדש,כדי שנזכה לגילוי שכינה,לתורה הקדושה ונתקרב אל תכלית הבריאה-אבל,אי אפשר להתקרב בלי להקריב!אם הם אינם מוכנים למסור נפש ולהקריב מעצמם עבור חירותם-לא יעזור כלום!
ויש להקשות כאן קושיה עצומה.בורא עולם אומר שהוא לא יכול להעביר אותם דרך ארץ פלשתים,כי "והיה בראותם מלחמה ושבו מצרימה".הרי בורא עולם הוא כל יכול.הוא היה יכול להרוג את הפלשתים שלא יראו אותם בכלל,כמו שעשה במדבר לאמוריים שראו ישראל את דמם שפוך בנחלים,והוא הדין בעניין הפלשתים,יכל ליתן בלבם לברוח,ולמה לא עשה כן?
אבל התירוץ פשוט:גאולה כזו,שתהיה בלי נכונות להקרבה מצד בני ישראל-אין לה קיום,אין בה תועלת!
"אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" (ויקרא א,ב). אדם חייב ללמוד להקריב מעצמו,מהנוחיות שלו,מהמנוחה שלו,מהאוכל,מהתאוות ומהזמן שלו.
לכן,אם הקב"ה היה הורג את הפלשתים ולא היו רואים אותם כלל,לא היתה יוצאת שום תועלת מהדבר,כי הם לא עבדו על השגת מדרגה זו בעצמם!
רק לקדושה הבאה מתוך קירבה יש קיום
לפי יסוד זה נבין דבר נוסף.
לכאורה רואים אנו דבר מפליא.הבה נתבונן:היכן היה גילוי שכינה גדול יותר,בהר סיני או בבית המקדש?ודאי בהר סיני! הקב"ה ירד עליו בהדר כבודו,"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ,יח).
והנה למרבה הפלא מקום המקדש,גם לאחר חורבנו ושריפתו,נשאר קדוש,הקדושה אינה זה משם,שנאמר:"והשמותי את מקדשכם"="קדושתן אף כשהן שוממין" (מגילה כח ע"א).אסור להכנס לשם בטומאה,והנכנס לשם חייב כרת.ואילו על הר סיני מותר לנו היום להלך בו,ואפילו חמורים וסוסים מטיילים שם להנאתם.לא נשארה במקום שום קדושה,כלל וכלל.
מדוע?מה פשר הדבר?
ההבדל פשוט:את קדושת בית המקדש יצרו בני האדם,ומסרו נפשם על כך,וכשהקדושה נפעלת בכוחות בני אדם,היא נשארת שם לעולם.מה שאין כן במעמד הר סיני,בורא עולם ירד על ההר,אך כלל ישראל מצדם כמעט ולא עשו דבר (מלבד ההכנות שנדרשו מהם לקראת המעמד).לכן,כשהסתלקה משם השכינה-הלכה גם הקדושה,לא נשאר ממנה כלום.
וכך גם בעניין הכניסה לארץ ישראל.אם בורא עולם היה מכניס אותנו מיד לארץ,בלי גילוי של נכונות להקריב מצדנו-לא היה קיום לכניסה זו לארץ ולתיקון העולם במלכות ש-ד-י.
"אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב,ג)-צריכים לעשות,לא לקבל הכל מן המוכן!
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (ילקו"ש פר' בשלח רמד).ומה יצא ממנה?-נשארה שפחה!...מדוע?כי היא לא עבדה להשיג מדרגה מופלאה זו,ומדרגה שלא עובדים עליה אינה נשארת לאדם,היא איננה רכושו ואין לה כל משמעות אמיתית!
ידועה השאלה:ישנם אוטיסטים היודעים את כל התורה כולה,וגם תינוק במעי אימו יודע את כל התורה כולה.כשעוברים לפנינו אוטיסט כזה או אישה מעוברת,האם צריך לקום בפניהם או לא?ודאי שלא!מדוע?כי הם לא עמלו על כך,ממילא אין לדבר שום קדושה,דומה הוא למחשב שהכניסו בו את כל התורה כולה!...
זה סוד הקרבן-בלי להקריב אין קירבה!
תורה בלי עמל אינה תורה! כמו שאמרו חז"ל (ילקו"ש קהלת רמז תתקסח):"אף חכמתי עמדה לי,אמר רבי חנינא בר פפא:תורה שלמדתי באף נתקיימה לי",ועוד אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ח,א) על הפסוק "האלף לך שלמה" (שה"ש ח,יב):"ר' חייא בריה דרבי אבא דיפו אמר:הלומד תורה בצער נוטל אלף,שלא בצער מאתיים נוטל בשכרו".
רבע שעה שאברך לומד לפני תחילת ה"סדר",מרבע לתשע עד תשע-שווה שעה ורבע באמצע היום,השמיים רועדים מלימוד כזה.פשוט שזה כך! מדוע?כי זהו לימוד בצער,הוא משקיע יותר עמל,יותר מסירות,ממליא הקדושה שהוא מוריד גדולה יותר מהקדושה הבאה ע"י שעת לימוד שלומד במשך היום!
"דבר אל בני ישראל ויסעו"
עתה נבין את מה שדרשו חז"ל על הפסוק "ופרעה הקריב": "מהו ופרעה הקריב?אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו,א"ר ברכיה:יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות,למה?שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאוד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו" (שמו"ר פכ"א,ה).
לימדונו כאן חז"ל הקדושים,שפרעה הקריב את עם ישראל לאביהם שבשמים
כיצד?
המציאות שגרם לה פרעה,למדה את עם ישראל את ההכרח שבהקרבה העצמית על מנת לזכות לניסים.
והדברים נפלאים! נצייר לנו את המצב בו היו נתונים: הים במזרח (עדיין לא נקרע) והמדבר שצפון ובדרום,ו"פרעה הקריב"-פרעה במערב רץ ומתקרב אליהם.אין לאן לברוח! בני ישראל צועקים,משה רבנו עומד ומתפלל והקב"ה אומר לו:"מה תצעק אלי?דבר אל בני ישראל ויסעו".
האור החיים הקדוש שואל כאן שאלה עצומה:"מה תצעק אלי-קשה,ולמול מי יצעק אם לה' אלוקיו,ובפרט בעת צרה,דכתיב:'קראתי מצרה לי','מן המיצר קראתי י-ה',ואם לצד שהרבה להתפלל,הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפילה".כל זמן שהאדם לא נענה,על פי הדין הוא חייב להמשיך להתפלל.לא פעם אחת מתפללים בכותל אלא כל יום,עד שנענים.אם היינו עושים כך היינו זוכים ונפלאות כל יום!
ממשיך האור החיים ומקשה:"עוד ראוני כי נתקבלה תפילתו (של משה רבינו),אם כן קובלנות זו שאמר 'מה תצעק אלי' למה?
"עוד קשה,אומרו לבני ישראל ויסעו,להיכן יסעו?אם רודף מאחור והים לפניהם"?
ומתרץ:"אכן יתבאר העניין על פי מאמרם ז"ל (זוה"ק ח"ב דף קע ע"ב),שישראל היו נתונין בדין,מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו וכו',ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה,יוסיפו כח במידת הרחמים,ולהיפך בר מינן ימעיטו הכח,והוא אומרו 'צור ילדך תשי'.והנה לצד שראה א-ל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין,והן אמת שהקב"ה חפץ לצדק את ישראל אבל אין כוח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר,אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת:' מה תצעק אלי',פירוש כי אין הדבר תלוי בידי,הגם שאני חפץ לעשות נס,כיון שהם אינם ראויים מדת הדין מונעת,ואין כוח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת.ואמר אליו 'דבר אל בני ישראל ויסעו',פירוש זאת העצה היעוצה,להגביר צד החסד והרחמים,דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם,ויסעו אל הים קודם שיחלק,על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס,ובאמצעות זה תתגבר הרחמים",עד כאן דברי האור החיים הקדוש.
האם ישנה קירבה גדולה יותר מקריעת ים סוף?הים נקרע,ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא,נפתחו השמים וראו מראות אלוקים.כדי לזכות לשיא של קירבה וגילוי כאלו,חייבים להיות בישא ההקרבה!
וכך אמר להם הקב"ה לישראל:רוצים קירבה כזו על הים?תהיו מוכרחים לעשות מעשה של הקרבה עצומה.רק כשקפצו למים והייתה הקרבה בשיא השלמות-זכו לקרבה בשיא השלמות,קריעת ים סוף ומעמד הר סיני!
"בשלח פרעה"-וכי פרעה שלחם?!
שאלה נוספת על לשון הפסוק "ויהי בשלח פרעה",נשאלה ע"י חכמים במדרש (שמו"ר פ"כ,ג):"ויהי בשלח פרעה-וכי פרעה שלחם?!בלעם אמר 'א-ל מוציאם ממצרים' וכן כתיב 'ויהי בשלח פרעה'.".
כלומר,משמעות המילים "ויהי בשלח פרעה את העם" היא לכאורה שפרעה הוא זה ששלח אותנו והוציאנו ממצרים!
והרי אפילו בלעם הרשע ידע מי הוציאנו ממצרים...בלעם הרשע חי במצרים וידע שמעולם לא יצא שום עבד ממצרים.הם עשו כאלו כשפים ששום בריה לא יכה לצאת מגבולות ארצם.
לכן אמר בלעם:"א-ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג,כב).הוא תלה את יציאת מצרים אך ורק בקב"ה,משום שגם הוא הבין שאם לא היה הקב"ה מוציא אותנו,לא היה שום כוח בעולם שהיה יכול להוציא מארץ זו עם שלם של עבדים.
ואילו כאן,הקב"ה כביכול אינו תולה את יציאת מצרים בו,אלא בפרעה,שהוא "שלח את העם"!
וכי פרעה הוציא אותנו ממצרים?הרי לא זו בלבד שלא הוציאנו מארצו,אלא שאף רדף אותנו והרג בנו ללא רחם לפרעה לכאורה לא הייתה שום שייכות עם יציאת מצרים.הוא ספג עשר מכות קשות כדי שבעל כרחו יוציאנו מארצו!
תארו לעצמכם שהיסטוריון יכתוב שהיטלר הציל אותנו מהשואה באירופה!...הרי הוא זה שיזם,תכנן וביצע את השואה"!
מהי,אם כן,הלשון "ויהי בשלח פרעה את העם"?היה צריך לכתוב:"והיה כאשר הוציאנו ה' אלוקינו ממצרים" וכיוצא בזה,וכפי שהתבטא בלעם:"א-ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".
פרעה חזר בו מדיבורו המוטעה
ותירצו חז"ל במדרש:"אלא מלמד שהיה פרעה מלוה אותם ואמר להם:התפללו ובקשו עלי רחמים,שנאמר 'גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דיברתם ולכו וברכתם גם אותי',ואין שלוח האמור כאן אלא לויה,שנאמר 'ואברהם הולך עמם לשלחם'".
כלומר,היות וכשיצאו ישראל ממצרים,פרעה ליווה אותם כשהוא רועד מפחד וצועק:"תצאו כבר,תצאו כבר"...-לכן שייכה התורה את יציאת מצרים לפרעה!
זהו ממש דבר פלא:מדברים כאן על אדם שרצח אותנו במשך עשרות שנים,מי צריך את הליווי שלו?מה הכוונה כאן?
עוד מצינו במדרש (תנחומא בשלח סי' א):"ולמה פתח הכתוב בלשון הזה?הפה שאמר 'לא אשלח' חזר ואמר 'אנכי אשלח אתכם',לכך פתח 'ויהי בשלח'".
פרעה אמר למשה "לא אשלח את ישראל",ואחר כך חזר בו ואמר "אנכי אשלח אתכם ואת טפכם".לכן פתח הקב"ה את הפרשה במילים "ויהי בשלח פרעה",כביכול תלה בו את היציאה למרות שלא עשה כלום.
ממשיך המדרש ואומר:"ומה שכרו?'לא תתעב מצרי'".
איך יתכן שאת אותם מצרים רשעי ואכזריים אין לנו לתעב?!
והנה,אחת מתרי"ג המצוות,כמו לא תאכל נבלה או לא תלווה בריבית,היא המצווה "לא תתעב מצרי",לא תבייש אותו.כך בורא עולם מצווה אותנו.למה?"כי גר היית בארצו"...והרי שחטו אותנו,השליכו את ילדנו לתוך היאור!אבל לא!אסור לתעב מצרי!זהו לאו מדאורייתא,אשר נחקק לדורות עולם!
הייתכן?!
אלא שביאור העניין כך הוא.פרעה הרשע היה מלך של המעצמה הגדולה בעולם,במעצמה היחידה בעולם,כמו נשיא ארה"ב היושב בבית הלבן.כשבא משה לפני פרעה ואמר לו:"שלח את עמי",הכריז פרעה ברבים:"לא אשלח את ישראל",אין דבר כזה! "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל.לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה,ב).כך הוא הכריז ברבים,לנוכח כל אלופי הצבא,החרטומים,והעם כולו.הפגין גבורה...
אמנם,לכל אדם,בתוך תוכו ישנה איזושהי נקודת אמת,רגשי חרטה התוקפים אותו ברגעים של אמת (כמו שרואים אצל עשו הרשע).אותו פרעה הרשע,ברגע מסוים הייתה לו הברקה של אמת.הוא אמר לעצמו:איזה טיפש אני!כאלו ניסים ונפלאות ולא אשלח את ישראל?!
במצב זה,יכל פרעה לא לבייש את עצמו ברבים לעיני כל עמו,היה באפשרותו שללוח את עם ישראל אך לא לפרסם זאת ברבים,להשתיק את העניין,לשלוח שליחים בשקט אל משה רבנו עם המסר:"תצאו מכאן מהר,אבל אל תגלו שאני שחררתי אתכם,תעשו כאילו הצלחתם לברוח"...למה?כדי שלא לחזור בו מדיבורו.
אבל פרעה לא נהג כך ברגע האמת,כשהרגיש שאכן טעה,הכריז בגאון:"אז מה אם אמרי 'לא אשלח את ישראל'?טעיתי! אנכי אשלח אתכם ואת טפחם" והוא יצא וליוה אותם בכבודו ובעצמו! הוא השפיל את עצמו למרות שלא היה חייב לעשות זאת ויכל לשלחם בשקט.
אמר הקב"ה:על רגע אמת זה שנדלק אצל פרעה ננציח אותו לדורות עולם! על הרגע הזה שהשפיל את עצו וליוה את עם ישראל,זכה ונצטוו כלל ישראל לדורות "לא תתעב מצרי",אסור לבייש,לבזות מצרי,שכן פרעה כבר בייש את עצמו לבד,הוא בכבודו ובעצמו ליוה אתכם,ולכן שכרו מידה כנגד מידה-"לא תתעב מצרי"!
ראו מה כוחה של מסירות נפש,ראו מה כוחה של הקרבה; הוא קצת תיעב את עצמו,קצת השפיל את כבודו-ונחקק לדורות עולם! ק"' אנו,אם נתקרב אפילו מעט לקב"ה נזכה להידבק בו יתברך,כי אכן הקרבה יוצרת קירבה,התקרבות ודבקות בו יתברך שמו.
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים וכו'" (שמות יג,יז).
בפסוק זה ישנה לכאורה תמיהה עצומה.
יציאת מצרים היתה היסוד של עם ישראל.על ידה זכו להגיע למעמד הר סיני וקבלת התורה שזו תכלית הבריאה כולה.אם היו ישראל נשארים במצרים אפילו עוד זמן מועט,היו נכנסים לשער הנ' (שער החמישים משערי הטומאה),וניו,חלילה,הולכים לאבדון.לכן זירז הקב"ה את תהליך הגאולה,ע"י הכבדת העול וקושי השיעבוד,כדי שניתן יהיה להוציאם לפני הזמן.
ולא זו בלבד,אלא שמצוות רבות בתורה-כגון תפילין,שבת פסח וסוכות-הן "זכר ליציאת מצרים".היציאה ממצרים היא יסוד האמונה כולה! בעזרת המכות הראה הקב"ה את כוחו בהיותו שולט בבריאה כולה,מנהיג את הבריאה ואין עוד מלבדו.
ברור אפוא,מעל לכל ספק,שזן היציאה ממצרים היה אחד מרגעי השמחה הגדולים ביותר שהיו מאז ומעולם-בשמים ובארץ!זמן של המחה,זמן של רעוא דרעוין,יום של נישואין בין הקב"ה לעם ישראל-"היום הזה נהיית לעם" (דברים כז,ט).
ובפרט שיצאנו משואה רוחנית וגשמית נוראה.ילדי ישראל המצרים היו נשחטים,פרעה היה מתרחץ בדמם.יהודי שלא גמר את חוק הלבנים שלו,לקחו את ילדיו וקבעו אותם בחומה במקום הלבנים.הרי המצב היה קשה מנשוא,התעללו ביהודים,לא הייתה להם חרות על עצמם,על ביתם ועל ילדיהם,כל קיומם היה מעל לדרך הטבע.
וכך,במשך מאתיים ועשר שנים ארוכות וקשות,סבל עם ישראל סבל שלא יתואר!
והנה סוף סוף מגיע זמן השמחה,הזמן שכה ציפו וייחלו לו:הקב"ה מוציאם מארץ מצרים,מדם ודמעות,מכאב,סבל וצער.איזו שמחה היתה צריכה להיות-הן בארץ והן בשמים!
ולא זו בלבד.הרי מטרתו של הקב"ה לא היתה לסובבם במדבר,אלא להכניסם מיד לארץ ישראל,ושם לבנות את ביהמ"ק,ולהכתיר את משה רבנו למלך המשיח אשר יתקן עולם במלכות ש-ד-י.
ידועים דברי הראשונים,שאם היה משה רבנו מכניס את עם ישראל לארץ ובונה את ביהמ"ק,לא היה שום כח בעולם שיכל להוציאם משם שוב.משה רבנו היה מתקן את מה שצריך והיו נשארים שם במשך ארבעת אלפים שנה של גאולה,במקום אלפי אלפים שנות גלות:גירוש ספרד,שואת יהדות אירופה,הקומוניזם ברוסיה וכל שאר הצרות שסבל עם ישראל לדורותיו.כמה נהרות של דם יהודי נשפכו בעולם,כמה מליוני יהודים התבוללו,התאסלמו והתנצרו בצורות שונות ומשונות,נורא ואיום.וכל זה היה נמנע לו היו נכנסים מיד לארץ.
אם כן,יציאת מצרים היתה לכאורה זמן של שמחה עצומה.
והנה,למרבה הפלא,לשון הפסוק היא:"ויהי בשלח פרעה את העם",והרי ידוע ש"יהיה" הוא לשון של צער,כמו שאמרו חז"ל (מגילה י ע"ב):"דבר זה מסורת בידנו מאנשי כנסת הגדולה:כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער.'ויהי בימי אחשורוש'-הוה המן,'ויהי בימי שפוט השופטים'-הוה רעב,'ויהי כי החל האדם לרב'-'וירא ה' כי רבת רעת האדם' וכו'",ואם כן גם ה"ויהי בשלח פרעה" הוא לשון של צער,כאב,תוגה.
ועלינו להבין מדוע נקט הקב"ה בתורתו לשון של צער בשעה שלקח אותנו אל החופה.נצייר לעצמנו חתן הצועד אל כלתו לפני החופה לכסות את פניה,ובעת שהוא מתכופף לעברה,הוא פולט מפיו:"כואב לי הלב,הולכים להתחתן"...הרי הכלה תשתומם ולא תדע את נפשה מרוב צער!...והנה הקב"ה בעת שבא להוציאנו ממצרים אומר "ויהי"-כואב הלב על כך שהנכם יוצאים ממצרים.
מה פשרם של כאב וצער אילו?
בלי הקרבה אין קירבה!
טמון כאן סוד נפלא,נקודת אור שבכוחה להאיר את כל חיי האדם.
כל יהודי,ובפרט בן תורה,צריך שיידע:בלי נכונות להקריב,אי אפשר להתקרב אל הקב"ה! זהו חוק שחקק השי"ת בבריאה:בלי הקרבה אין קירבה! אדם שאינו מוכן להקריב,לעולם לא יתקרב אל הקב"ה.
עניין זה מוצאים אנו בקרבנות.
הבה ונתבונן:מהו קורבן?הרמב"ן מבאר,שקרבן עניינו להתקרב אל הקב"ה.ע"י שאדם מקריב קרבן הוא מתקרב אל בוראו.כיצד?
הסוד של הקורבן הוא הקירבה הבאה ע"י מסירות נפש.באמת היה צריך החוטא להקריב את נפשו,הוא היה צריך לפרפר במקום הבהמה המפרפרת כעת לפניו.הקרבן מכפר עליו,נשחט במקומו ומסמל את סוד ההקרבה.רק אם מרגיש האדם בעת הקרבת הקרבן בכל שלב ושלב שהוא היה צריך להיות מוקרב במקום הבהמה המוקרבת,מצטער וחוזר בתשובה על חטאו ושב אל בוראו –נמחל לו החטא.זהו כוחו של הקרבן לקרבנו אל הקב"ה,אבל בלי הקרבה אין קירבה!
זהו שכתב הקב"ה בתורה:"ויהי בשלח".זוהי שמחה עצומה יציאה מעבדות מצרים לחרות עולם –אך זו שמחה מלווה בתוגה,בעצב.
מדוע?
בורא עולם רצה להנהיג "דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא",תוך יום אחד להגיע לארץ ישראל,לבנות את בית המקדש ולתקן עולם במלכות ש-ד-י.
ומדוע באמת הקב"ה לא עשה כן,אלא הוליכם ארבעים שנה במדבר,עם מחלוקת קרח,המתלוננים וכו'.מה הסיבה לכל זה?-"כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"!
ידע הקב"ה שאם יעבירם דרך ארץ פלישתים,הפלישתים יצאו להלחם בהם,והם-בראותם מלחמה-מיד ישובו מצרימה.לא כתוב שבני ישראל יילחמו,כי לא יצטרכו להילחם,שהרי הקב"ה ילחם למענם,רק יראו שהפלשתים באים להלחם-ומיד "ושבו מצרימה"! הם יעדיפו לחזור לסבול במצרים,לחיות בתוך מ"ט שערי טומאה,בלי תורה,בלי עול מלכות שמיים,בלי תיקון העולם במלכות ש-ד-י,לא רוחניות,לא גשמיות-העיקר שלא יצטרכו להילחם!
דבר זה כאב לו לקב"ה:לכלל ישראל אין נכונות להקריב,ואם חסרה הנכונות להקריב,היאך יתקרבו אליו!
הוא יתברך רצה לקרבנו אליו קירבה יתרה,להכניסו לארץ ישראל,אל מקום המקדש,כדי שנזכה לגילוי שכינה,לתורה הקדושה ונתקרב אל תכלית הבריאה-אבל,אי אפשר להתקרב בלי להקריב!אם הם אינם מוכנים למסור נפש ולהקריב מעצמם עבור חירותם-לא יעזור כלום!
ויש להקשות כאן קושיה עצומה.בורא עולם אומר שהוא לא יכול להעביר אותם דרך ארץ פלשתים,כי "והיה בראותם מלחמה ושבו מצרימה".הרי בורא עולם הוא כל יכול.הוא היה יכול להרוג את הפלשתים שלא יראו אותם בכלל,כמו שעשה במדבר לאמוריים שראו ישראל את דמם שפוך בנחלים,והוא הדין בעניין הפלשתים,יכל ליתן בלבם לברוח,ולמה לא עשה כן?
אבל התירוץ פשוט:גאולה כזו,שתהיה בלי נכונות להקרבה מצד בני ישראל-אין לה קיום,אין בה תועלת!
"אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" (ויקרא א,ב). אדם חייב ללמוד להקריב מעצמו,מהנוחיות שלו,מהמנוחה שלו,מהאוכל,מהתאוות ומהזמן שלו.
לכן,אם הקב"ה היה הורג את הפלשתים ולא היו רואים אותם כלל,לא היתה יוצאת שום תועלת מהדבר,כי הם לא עבדו על השגת מדרגה זו בעצמם!
רק לקדושה הבאה מתוך קירבה יש קיום
לפי יסוד זה נבין דבר נוסף.
לכאורה רואים אנו דבר מפליא.הבה נתבונן:היכן היה גילוי שכינה גדול יותר,בהר סיני או בבית המקדש?ודאי בהר סיני! הקב"ה ירד עליו בהדר כבודו,"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ,יח).
והנה למרבה הפלא מקום המקדש,גם לאחר חורבנו ושריפתו,נשאר קדוש,הקדושה אינה זה משם,שנאמר:"והשמותי את מקדשכם"="קדושתן אף כשהן שוממין" (מגילה כח ע"א).אסור להכנס לשם בטומאה,והנכנס לשם חייב כרת.ואילו על הר סיני מותר לנו היום להלך בו,ואפילו חמורים וסוסים מטיילים שם להנאתם.לא נשארה במקום שום קדושה,כלל וכלל.
מדוע?מה פשר הדבר?
ההבדל פשוט:את קדושת בית המקדש יצרו בני האדם,ומסרו נפשם על כך,וכשהקדושה נפעלת בכוחות בני אדם,היא נשארת שם לעולם.מה שאין כן במעמד הר סיני,בורא עולם ירד על ההר,אך כלל ישראל מצדם כמעט ולא עשו דבר (מלבד ההכנות שנדרשו מהם לקראת המעמד).לכן,כשהסתלקה משם השכינה-הלכה גם הקדושה,לא נשאר ממנה כלום.
וכך גם בעניין הכניסה לארץ ישראל.אם בורא עולם היה מכניס אותנו מיד לארץ,בלי גילוי של נכונות להקריב מצדנו-לא היה קיום לכניסה זו לארץ ולתיקון העולם במלכות ש-ד-י.
"אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב,ג)-צריכים לעשות,לא לקבל הכל מן המוכן!
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (ילקו"ש פר' בשלח רמד).ומה יצא ממנה?-נשארה שפחה!...מדוע?כי היא לא עבדה להשיג מדרגה מופלאה זו,ומדרגה שלא עובדים עליה אינה נשארת לאדם,היא איננה רכושו ואין לה כל משמעות אמיתית!
ידועה השאלה:ישנם אוטיסטים היודעים את כל התורה כולה,וגם תינוק במעי אימו יודע את כל התורה כולה.כשעוברים לפנינו אוטיסט כזה או אישה מעוברת,האם צריך לקום בפניהם או לא?ודאי שלא!מדוע?כי הם לא עמלו על כך,ממילא אין לדבר שום קדושה,דומה הוא למחשב שהכניסו בו את כל התורה כולה!...
זה סוד הקרבן-בלי להקריב אין קירבה!
תורה בלי עמל אינה תורה! כמו שאמרו חז"ל (ילקו"ש קהלת רמז תתקסח):"אף חכמתי עמדה לי,אמר רבי חנינא בר פפא:תורה שלמדתי באף נתקיימה לי",ועוד אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ח,א) על הפסוק "האלף לך שלמה" (שה"ש ח,יב):"ר' חייא בריה דרבי אבא דיפו אמר:הלומד תורה בצער נוטל אלף,שלא בצער מאתיים נוטל בשכרו".
רבע שעה שאברך לומד לפני תחילת ה"סדר",מרבע לתשע עד תשע-שווה שעה ורבע באמצע היום,השמיים רועדים מלימוד כזה.פשוט שזה כך! מדוע?כי זהו לימוד בצער,הוא משקיע יותר עמל,יותר מסירות,ממליא הקדושה שהוא מוריד גדולה יותר מהקדושה הבאה ע"י שעת לימוד שלומד במשך היום!
"דבר אל בני ישראל ויסעו"
עתה נבין את מה שדרשו חז"ל על הפסוק "ופרעה הקריב": "מהו ופרעה הקריב?אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו,א"ר ברכיה:יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות,למה?שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאוד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו" (שמו"ר פכ"א,ה).
לימדונו כאן חז"ל הקדושים,שפרעה הקריב את עם ישראל לאביהם שבשמים
כיצד?
המציאות שגרם לה פרעה,למדה את עם ישראל את ההכרח שבהקרבה העצמית על מנת לזכות לניסים.
והדברים נפלאים! נצייר לנו את המצב בו היו נתונים: הים במזרח (עדיין לא נקרע) והמדבר שצפון ובדרום,ו"פרעה הקריב"-פרעה במערב רץ ומתקרב אליהם.אין לאן לברוח! בני ישראל צועקים,משה רבנו עומד ומתפלל והקב"ה אומר לו:"מה תצעק אלי?דבר אל בני ישראל ויסעו".
האור החיים הקדוש שואל כאן שאלה עצומה:"מה תצעק אלי-קשה,ולמול מי יצעק אם לה' אלוקיו,ובפרט בעת צרה,דכתיב:'קראתי מצרה לי','מן המיצר קראתי י-ה',ואם לצד שהרבה להתפלל,הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפילה".כל זמן שהאדם לא נענה,על פי הדין הוא חייב להמשיך להתפלל.לא פעם אחת מתפללים בכותל אלא כל יום,עד שנענים.אם היינו עושים כך היינו זוכים ונפלאות כל יום!
ממשיך האור החיים ומקשה:"עוד ראוני כי נתקבלה תפילתו (של משה רבינו),אם כן קובלנות זו שאמר 'מה תצעק אלי' למה?
"עוד קשה,אומרו לבני ישראל ויסעו,להיכן יסעו?אם רודף מאחור והים לפניהם"?
ומתרץ:"אכן יתבאר העניין על פי מאמרם ז"ל (זוה"ק ח"ב דף קע ע"ב),שישראל היו נתונין בדין,מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו וכו',ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה,יוסיפו כח במידת הרחמים,ולהיפך בר מינן ימעיטו הכח,והוא אומרו 'צור ילדך תשי'.והנה לצד שראה א-ל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין,והן אמת שהקב"ה חפץ לצדק את ישראל אבל אין כוח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר,אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת:' מה תצעק אלי',פירוש כי אין הדבר תלוי בידי,הגם שאני חפץ לעשות נס,כיון שהם אינם ראויים מדת הדין מונעת,ואין כוח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת.ואמר אליו 'דבר אל בני ישראל ויסעו',פירוש זאת העצה היעוצה,להגביר צד החסד והרחמים,דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם,ויסעו אל הים קודם שיחלק,על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס,ובאמצעות זה תתגבר הרחמים",עד כאן דברי האור החיים הקדוש.
האם ישנה קירבה גדולה יותר מקריעת ים סוף?הים נקרע,ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא,נפתחו השמים וראו מראות אלוקים.כדי לזכות לשיא של קירבה וגילוי כאלו,חייבים להיות בישא ההקרבה!
וכך אמר להם הקב"ה לישראל:רוצים קירבה כזו על הים?תהיו מוכרחים לעשות מעשה של הקרבה עצומה.רק כשקפצו למים והייתה הקרבה בשיא השלמות-זכו לקרבה בשיא השלמות,קריעת ים סוף ומעמד הר סיני!
"בשלח פרעה"-וכי פרעה שלחם?!
שאלה נוספת על לשון הפסוק "ויהי בשלח פרעה",נשאלה ע"י חכמים במדרש (שמו"ר פ"כ,ג):"ויהי בשלח פרעה-וכי פרעה שלחם?!בלעם אמר 'א-ל מוציאם ממצרים' וכן כתיב 'ויהי בשלח פרעה'.".
כלומר,משמעות המילים "ויהי בשלח פרעה את העם" היא לכאורה שפרעה הוא זה ששלח אותנו והוציאנו ממצרים!
והרי אפילו בלעם הרשע ידע מי הוציאנו ממצרים...בלעם הרשע חי במצרים וידע שמעולם לא יצא שום עבד ממצרים.הם עשו כאלו כשפים ששום בריה לא יכה לצאת מגבולות ארצם.
לכן אמר בלעם:"א-ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג,כב).הוא תלה את יציאת מצרים אך ורק בקב"ה,משום שגם הוא הבין שאם לא היה הקב"ה מוציא אותנו,לא היה שום כוח בעולם שהיה יכול להוציא מארץ זו עם שלם של עבדים.
ואילו כאן,הקב"ה כביכול אינו תולה את יציאת מצרים בו,אלא בפרעה,שהוא "שלח את העם"!
וכי פרעה הוציא אותנו ממצרים?הרי לא זו בלבד שלא הוציאנו מארצו,אלא שאף רדף אותנו והרג בנו ללא רחם לפרעה לכאורה לא הייתה שום שייכות עם יציאת מצרים.הוא ספג עשר מכות קשות כדי שבעל כרחו יוציאנו מארצו!
תארו לעצמכם שהיסטוריון יכתוב שהיטלר הציל אותנו מהשואה באירופה!...הרי הוא זה שיזם,תכנן וביצע את השואה"!
מהי,אם כן,הלשון "ויהי בשלח פרעה את העם"?היה צריך לכתוב:"והיה כאשר הוציאנו ה' אלוקינו ממצרים" וכיוצא בזה,וכפי שהתבטא בלעם:"א-ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".
פרעה חזר בו מדיבורו המוטעה
ותירצו חז"ל במדרש:"אלא מלמד שהיה פרעה מלוה אותם ואמר להם:התפללו ובקשו עלי רחמים,שנאמר 'גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דיברתם ולכו וברכתם גם אותי',ואין שלוח האמור כאן אלא לויה,שנאמר 'ואברהם הולך עמם לשלחם'".
כלומר,היות וכשיצאו ישראל ממצרים,פרעה ליווה אותם כשהוא רועד מפחד וצועק:"תצאו כבר,תצאו כבר"...-לכן שייכה התורה את יציאת מצרים לפרעה!
זהו ממש דבר פלא:מדברים כאן על אדם שרצח אותנו במשך עשרות שנים,מי צריך את הליווי שלו?מה הכוונה כאן?
עוד מצינו במדרש (תנחומא בשלח סי' א):"ולמה פתח הכתוב בלשון הזה?הפה שאמר 'לא אשלח' חזר ואמר 'אנכי אשלח אתכם',לכך פתח 'ויהי בשלח'".
פרעה אמר למשה "לא אשלח את ישראל",ואחר כך חזר בו ואמר "אנכי אשלח אתכם ואת טפכם".לכן פתח הקב"ה את הפרשה במילים "ויהי בשלח פרעה",כביכול תלה בו את היציאה למרות שלא עשה כלום.
ממשיך המדרש ואומר:"ומה שכרו?'לא תתעב מצרי'".
איך יתכן שאת אותם מצרים רשעי ואכזריים אין לנו לתעב?!
והנה,אחת מתרי"ג המצוות,כמו לא תאכל נבלה או לא תלווה בריבית,היא המצווה "לא תתעב מצרי",לא תבייש אותו.כך בורא עולם מצווה אותנו.למה?"כי גר היית בארצו"...והרי שחטו אותנו,השליכו את ילדנו לתוך היאור!אבל לא!אסור לתעב מצרי!זהו לאו מדאורייתא,אשר נחקק לדורות עולם!
הייתכן?!
אלא שביאור העניין כך הוא.פרעה הרשע היה מלך של המעצמה הגדולה בעולם,במעצמה היחידה בעולם,כמו נשיא ארה"ב היושב בבית הלבן.כשבא משה לפני פרעה ואמר לו:"שלח את עמי",הכריז פרעה ברבים:"לא אשלח את ישראל",אין דבר כזה! "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל.לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה,ב).כך הוא הכריז ברבים,לנוכח כל אלופי הצבא,החרטומים,והעם כולו.הפגין גבורה...
אמנם,לכל אדם,בתוך תוכו ישנה איזושהי נקודת אמת,רגשי חרטה התוקפים אותו ברגעים של אמת (כמו שרואים אצל עשו הרשע).אותו פרעה הרשע,ברגע מסוים הייתה לו הברקה של אמת.הוא אמר לעצמו:איזה טיפש אני!כאלו ניסים ונפלאות ולא אשלח את ישראל?!
במצב זה,יכל פרעה לא לבייש את עצמו ברבים לעיני כל עמו,היה באפשרותו שללוח את עם ישראל אך לא לפרסם זאת ברבים,להשתיק את העניין,לשלוח שליחים בשקט אל משה רבנו עם המסר:"תצאו מכאן מהר,אבל אל תגלו שאני שחררתי אתכם,תעשו כאילו הצלחתם לברוח"...למה?כדי שלא לחזור בו מדיבורו.
אבל פרעה לא נהג כך ברגע האמת,כשהרגיש שאכן טעה,הכריז בגאון:"אז מה אם אמרי 'לא אשלח את ישראל'?טעיתי! אנכי אשלח אתכם ואת טפחם" והוא יצא וליוה אותם בכבודו ובעצמו! הוא השפיל את עצמו למרות שלא היה חייב לעשות זאת ויכל לשלחם בשקט.
אמר הקב"ה:על רגע אמת זה שנדלק אצל פרעה ננציח אותו לדורות עולם! על הרגע הזה שהשפיל את עצו וליוה את עם ישראל,זכה ונצטוו כלל ישראל לדורות "לא תתעב מצרי",אסור לבייש,לבזות מצרי,שכן פרעה כבר בייש את עצמו לבד,הוא בכבודו ובעצמו ליוה אתכם,ולכן שכרו מידה כנגד מידה-"לא תתעב מצרי"!
ראו מה כוחה של מסירות נפש,ראו מה כוחה של הקרבה; הוא קצת תיעב את עצמו,קצת השפיל את כבודו-ונחקק לדורות עולם! ק"' אנו,אם נתקרב אפילו מעט לקב"ה נזכה להידבק בו יתברך,כי אכן הקרבה יוצרת קירבה,התקרבות ודבקות בו יתברך שמו.