במשנה ובתלמוד מוזכר החרדל פעמים רבות, מסתבר כי אבותינו גידלו אותו למאכל ועשו בו שימושים רבים...: בכל חלקי הצמח תכונות רפואיות מצוינות, אך בעיקר בגבעולים.
צמח החרדל הוא ספק פרח ספק שיח, נפוץ בעיקר בחבל הים תיכוני.
עליו מצהיבים ויוצרים צבע מיוחד, כתום צהוב, הנקרא "צבע החרדל", אכן קיים גם זן החרדל הלבן. מינים שונים לחרדל, מהם הגדלים כצמחי בר ומהם כצמחי תרבות. החרדל, עליו וזרעיו- בעלי טעם חריף וחמצמץ. עיקר שימושו כתבלין, נאכל חי ומבושל ומשמש גם להכנת תרופות שונות. חז"ל הכירו בערכו הרפואי של החרדל וקבעו: "הרגיל בחרדל אחת לשלושים יום מונע חולאים מתוך ביתו, אבל לא בכל יום, מפני שהוא מחליש את הלב" (ברכות מ).

החרדל חם מאד, חריף, מנקה ליחות מהגוף, ומחמם את הכבד.
מועיל להצטננות, לאבנים בכליות וכן לכאבי ברכיים ושוקיים.
מועיל לחיזוק הזיכרון, מועיל לדלקת ריאות, ולדלקות האוזניים.

על החרדל המשמש כתבלין מברכים: "שהכל"