"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון"- אמרו המפרשים: מדוע בחר הקדוש ברוך הוא אחר שש שנים שנה שביעית? משום שנזכר בגמרא אמר רבא לתלמידיו לא תתחזו קמאי [לא תתראו לפני], לא ביומי [לא בזמן] ניסן ולא ביומי תשרי, כדי שבזמן זה תטרחו בבציר ובקציר, וכשהם יטרחו בקצירה ובחרישה אז יהיו פנויים בשאר ימות השנה ללמוד, אם כן כל הישיבות היו מבטלים תורה בשני חודשים בשנה. ולזה ציוה הקדוש ברוך הוא, שש שנים תזרע שדך, כלומר, כל שש שנים אתה מבטל כל שנה שני חודשים וביחד זה שנים עשר חודשים, לכן ובשנה השביעית שהיא שנת השמיטה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אלא רק תשב  ותלמד,  ותשלים את  שנים עשר החודשים שהחסרת  במשך  שש  השנים.

"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"- משל: למלך שבנה ארמון כלול בהדרו. כיון שנשלמה בנייתו, קרא לאומן לרהטו. אמר האומן: "מה נפלא היה, לו יכול הייתי לשלב כאן ריפוד משי טבעי בוילונות משי בצבעים תואמים!", "אדרבה", אמר המלך, "עשה והצלח!", אמר האומן: "אצטרך לגלילי משי רבים, והמשי כה יקר. מקורו בסין!", "הסר דאגה מליבך", אמר המלך, "אספק לך את הסחורה!", מיד קרא לאחר ממשרתיו ואמר לו: "שמעתי שבסין מחשיבים חרוזי זכוכית מלוטשת כיהלומים. קח מלא התיבה חרוזי זכוכית והבא לי גלילי משי תמורתם". הגיע המשרת לסין, ונוכח שבידיו אוצר! סוחרים התגודדו בפתח מעונו והציעו לו הון עתק תמורת חרוזי הזכוכית שהביא עימו. כיון שכך, החל לסחור בכסף שקיבל, קנה ומכר והתעשר יותר ויותר, ובינתיים עמד ארמון המלך בשיממונו, בלא רהיטים ובלא וילונות... משארכו לו הימים, נזכר בארצו ובמשפחתו וגברו געגועיו. מכר את האחוזות ואת הנחלות שקנה, מכר את הרכוש הרב שצבר, והמיר את הכל בדבר היקר ביותר בסין, בחרוזי זכוכית מלוטשת. טען שיירת גמלים בארגזי הסחורה היקרה, ליבו התרונן- בשובו לארצו יהיה העשיר הגדול ביותר! אך, אבוי, בהגיעו לגבול הממלכה, פרצה סופת חול וקברה את כל הגמלים על משאם. בניסים ניצל, והגיע לארצו בחוסר כל. "אל תצטער", ניחמו המלך, "אשלח את עבדי ויכרו את החול. כמה גלילי משי היו בשיירה הקבורה?", "גלילי משי?", הפטיר בזלזול, "חרוזי זכוכית היו שם, ארגזים מלאים!", "חרוזי זכוכית?!", קרא המלך בכעס,  "כלום לשם כך נשלחת לסין הרחוקה, כדי להביא משם חרוזים בפרוטה?! הרי אותם הענקתי לך כדי להביא גלילי משי לריהוט ארמון המלוכה!"... בפקודת המלך הושלך הכסיל הזה לבור תחתיות, שם היתה לו שהות להרהר בטיפשותו, אשר חברו בה יחדיו סכלות ופשיעה, קלות דעת והזנחת טובה. והנמשל: הנשמה ירדה לעולם כדי לסגל תורה ומעשי צדקה וחסד, תמיכה במרכזי התורה, וכדי להקדיש כל שעה פנויה לתורה. לעומת זאת, רבים השוכחים את העיקר ועוסקים בטפל, מזניחים את התורה והמצוות ומקדישים מעייניהם לצבור עוד ועוד ממון. לפיכך נצטוינו שאחת לשבע שנים תשבות הארץ, למען נדע כי לה' הארץ ומלואה. אחת לחמישים שנה יהא היובל, כדי שנזכור "כי גרים ותושבים אתם עמדי". הארץ חוזרת לבעליה, ונדע כי גם אנו נחזור לבעלינו, נתייצב לפני מלך מלכי המלכים לתת דין וחשבון על מעשינו. ואז לא נציג את "חרוזי הזכוכית": "לפי שאין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב               ולא  אבנים  טובות  ומרגליות,   אלא   רק  התורה  ומעשים  טובים  בלבד"!!!

"וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אך אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו"- התורה מלמדת אותנו, שהכל שייך לה', ומשום כך אי אפשר למכור לצמיתות, לא אדם ולא קרקע, וכולם יוצאים בסופו של דבר וחוזרים למעמדם הראשון. הבריאה כולה שייכת לבורא עולם, ואין לאדם קניין גמור בה. הדבר בולט אצל עם ישראל שהוא העם הנבחר של הקדוש ברוך הוא. ששום אדם מישראל אינו יכול להפסיד את עצמו לחלוטין, ואפילו לא את שדהו שנקבעה לו בגורל. שלכל אדם יהודי יש מהות וזכות קנין עצמית, והיא אינה נלקחת ממנו גם כאשר הוא נמכר לעבד. שהנה הנושא הרוחני העומד מאחורי הלכות מכירת עבדים וקרקעות הוא ללא ספק, הייחודיות של האדם, אשר מסיבה זו זכאי הוא להישאר בן חורין בעצמותו, שזה מתבטא בחלק ברוחני שבו. והמסר שיוצא עבורנו מהפרשה הזו: שבכל עת ובכל מצב, גם כאשר העולם הגשמי מכסה על העולם הרוחני, אין לאדם להתייאש, ועליו לדעת כי הקדוש ברוך הוא, מסובב את העולם באופן ששולט על כל יהודי באשר הוא, ובפרט ששומע לקול גדולי הדור ובפרט בדורנו שהולך בכל העניינים על פי דברי מרן מלכא פוסק הדור רבן  של  ישראל  רבינו  עובדיה  יוסף  שליט"א,  ודאי שצריך להיות בטוח !!!