בס"ד

עיר הגעגועים

 אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי שם, באומן העניה שבאוקריינה הקרה.

את ר' נחמן הקדוש הכרתי לפני שבע שנים. למרות שביקרתי בציונו לראשונה רק לפני שלוש שנים. יכולתי לבקר גם לפני, אבל לא רציתי מכל מיני סיבות, שכיום לא נשמעות לי סבירות אך... ככה השם רצה (!).

נרשמתי דרך חברת הנסיעות "מעיינות החיים", נרשמתי משמע שלחתי צילום של הדרכון שלי עם כל התוספות בכדי שהם יראו שהוא בתוקף ושהכל תקין ועל מנת שאוכל לקבל ויזה. לקח לי "קצת" זמן לתת מקדמה על החשבון ולבסוף לשלם את כל הכרטיס במלואו. הרבה דמעות ותימרות עשן, הרבה נרות לצדיקים, הרבה תפילות ובעיקר הרבה דמעות. כשחודש תמוז הגיע כבר התחלתי עם התפילות והתחינות (למרות שהייתי צריכה להתחיל איתן הרבה לפני כן, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם), לא היה לי מושג מהיכן אני משיגה 1,090 דולר לנסיעה. אני לא עובדת ובעלי שיהיה בריא אברך שעובד בחצי משרה. אז מאיפה? השם גדול. התפללתי בכל יום, קראתי תהלים, התיקון הכללי, הדלקתי נרות לר' נתן, לבעל שם טוב הקדוש ולר' לוי יצחק מברדיטשוב שאליהם אני אמורה גם להגיע במסגרת הנסיעה לאומן. ביקשתי מר' נתן שיעזור לי להגיע ושיעתיר בתפילות ובתחנונים לקב"ה הרחמן שאגיע לאומן ולברסלב, שם הוא קבור. "ר' נתן!!! אני רוצה להגיע לציון שלך, להריח את הריח המיוחד שיש שם...בבקשה...!" הייתי מבקשת מול הנר ופורצת בבכי. הייתי סהרורית כשהייתי עם עצמי מהפחד שחלילה לא אסע השנה. למרות שזו הפעם השלישית, לא הייתי מוכנה לוותר בשום אופן. לא היה לי משנה כלום. "את נוסעת ויהי מה!", הייתי אומרת לעצמי בבטחון.

הגעתי לשדה תעופה, קיבלתי כרטיס ועברתי את הפרוצדורה הרגילה. ביקשתי לשבת ליד המטוס וקיבלתי את מבוקשי. הבטתי בדיוטי פרי והשתעממתי מכל שניה. חיכיתי שרגע הטיסה יגיע ואכן הוא הגיע ובשמחה עליתי למטוס.הטיסה ארכה שלוש שעות בערך, הגענו לקייב. קיבלתי חלחלה בשניה שירדתי מהמטוס. האויר היה שונה והרבה גויים מסביבי שהשפה הרוסית שגורה בפיהם, שפה שתמיד העבירה בי צמרמורת.

המתנו בשדה תעופה בביקורת דרכונים שנמשכה זמן רב מידי בשל תרבותם המשונה של האוקריינים. יש להם זמן, הם אנשים קרי רוח בצורה בלתי רגילה. העינים הכחולות של הפקידה עם שלושים תגיות וארונות בכל כתף, הביטו בדרכון שלי ובי, שוב בדרכון ושוב בי. היא בטח שאלה את עצמה אם זו אני. בדרכון נמצאת תמונה שלי מלפני החתונה, ללא כיסוי ראש ומן הסתם נראית אחרת, וכיום עומדת לפניה אישה עם כיסוי ראש, מהר מאד ירד לאותה פקידה האסימון ועברתי את הגבול המיוחל.לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי מהשדה לכיוון האוטובוס שיקח אותנו לאומן...נסיעה של ארבע שעות בערך (תלוי על איזה נהג נופלים).

בנסיעה הזו היו ניסים! הגענו לאומן לאחר שעתים וחצי של נסיעה, הנהג היה זריז ומהיר ובשעה 03:20 לפנות בוקר היינו באומן. כשהגענו לאומן...הלב שלי החסיר פעימה ונורא רציתי לרדת מהאוטובוס ולרוץ ישר לרבינו. ישבתי ראשונה ולכן ירדתי ראשונה, העפתי מבט חטוף במזוודות הדחוסות בתא האוטובוס והחלטתי שהמזוודה לא ממש מעניינת כרגע והלכתי במהירות לכיוון הציון. עוד פסיעה ועוד פסיעה והנה אני נכנסת למתחם הציון והנה הוא מולי. התרגשתי נורא והתחלתי לבכות מאושר. דמעות של שמחה ירדו על הציון הקדוש ולמזלי לא היו הרבה נשים באותם הרגעים והתפנה לי מקום במהירות, ממש השגחה פרטית. "ר' נחמן.....תודה! תודה שהזמנת אותי. תודה לקב"ה הרחמן והאהוב שזיכה אותי להגיע אליך...תודה!..." הודיתי שוב ושוב לקב"ה הקדוש והיקר לי מכל שריחם על נשמתי גם השנה ושזכיתי להגיע לציון הקדוש. זה לא עניין של מה בכך...אני לא מאמינה שאני פה. זה פשוט חלום. נישקתי את הציון הקדוש שעטוף בפרוכת קטיפה כחולה שעליה כתוב "נחל נובע מקור חכמה", ביקשתי בקשות אישיות עבורי ועבור הקרובים והיקרים לי והתחננתי לרבינו שיזמין את בעלי בראש השנה ושלא יהיו מניעות ועיכובים כספיים, שכן לא פשוט כלל להגיע לאומן בראש השנה ובכלל, זו זכות ולא רשות. עמדתי כמה דקות בציון והבטחתי שאני תכף חוזרת.

חזרתי בחזרה לכיוון האוטובוס שעדיין עמד שם והתכונן לנסוע, כל המזוודות כבר היו על המדרכה והמזוודה שלי חיכתה לי מבויישת בצד, כל הנשים כבר עמדו בחוץ וקיבלו מפתחות לחדרים או למלונית של מעיינות החיים. נכנסתי לחדר בקומה השלישית הממוקמת מול הציון, התמקמתי וירדתי מיד למטה.

"לאן?" שאלה אותי חברה מהחדר

"לציון..." עניתי במהירות

"עכשיו? את לא עייפה???"

"עייפה מאד, אבל אני רוצה לקרוא את התיקון הכללי לפחות פעם אחת...ולתת צדקה...אני עוד מעט אחזור בע"ה". והגעתי לרבינו בשנית, בלי לחץ של זמן. מרוצה ושמחה שכל השבוע לפניי. הגעתי ביום שלישי לפנות בוקר ואחזור בע"ה ביום שני לפנות בוקר. בשעה 04:30 לפנות בוקר התחלתי לקרוא את התיקון הכללי בפעם הראשונה, נתתי כסף לצדקה לאחזקת הציון הקדוש והתפללתי עד שלא היה לי כח יותר.

חגיגות טו' באב היו נפלאות, המון קדושה שמחה שירים וריקודים. המון תפילות שנמשכות ונמשכות ואין להם סוף כי רק בציונו הקדוש של ר' נחמן אפשר לקרוא כל יום ספר תהלים שלם ועשר פעמים התיקון הכללי...(פחות או יותר) לא כולל שלוש תפילות ועוד. התחושה שם מיוחדת וקסומה, הצדיק מעיף אותך מעלה מעלה ונותן לך כוחות נפש עצומות. שם לא הרגשתי עייפות וישנתי שלוש שעות בלילה. ההתרגשות היתה גדולה, הרבה בכי והרבה שמחה.לשמוע באומן סיפורים אישיים גרם לי להבין כמה אני מאושרת ועלי להיות אסירת תודה לנצח נצחים לבורא עולם על שאני בריאה ובני משפחתי בריאים ושלא נדע מצרות.

ביקרתי גם בציונו של ר' נתן בעיר ברסלב והיה נפלא כמו תמיד, התחושה הנעימה שיש שם, הנוף המרהיב והאויר הצלול והנעים. הייתי גם בציונו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב סנגורה של ישראל ובציונו של הבעל שם טוב הקדוש. השבת באומן היתה קסומה ומדהימה ולא הייתי מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.

ביום האחרון ביקרנו גם באגם סופיה שכן רבינו ביקש שנבקר שם תמיד כשנבוא אליו ומשם לשדה התעופה חזרה לישראל ארץ הקודש האהובה שכל כך התגעגעתי אליה. חזרתי מלאה בחוויות, שמחה ורוגע נפשי, שבעה מתפילות ועייפה מאד שכן בלילה האחרון לא עצמתי עין לדקה משום שלא רציתי לעזוב את הציון בלילה האחרון.. יהי רצון שנזכה כולנו נשים גברים וילדים להיות בציונו הקדוש של רבינו לפחות פעם בשנה (אם לא יותר) כי זו התרופה הכי בריאה לנשמה.

(תקציר מהספר "יומן מסע מעיר הגעגועים" שיצא לאור אי"ה וב"נ).

נכתב ע"י - ש. היישטיין