מדוע משה לא מוזכר בפרשה?

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(כז,כ)

טעמים רבים מובאים במפרשי התורה על הסיבה שלא מוזכר שמו של משה רבנו בפרשה זו:

הגאון חיד"א זצ"ל בספרו נחל קדומים (על הפרשה)- מציין את הטעם שמביא הבעל הטורים בתחילת פרשתנו: משום שבעת שביקש משה רבנו מהקב"ה למחול לבני ישראל על מעשה העגל, נקט בלשון: (שמות לב,לב) "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", "וקללת חכם אפילו שבאה על תנאי, (שהרי משה אמר: "ואם אין"- כלומר "ואם אינך מוחל") מתקיימת ובאה" (מכות יא,א), ולכן לא מוזכר שמו, משום אותו "תנאי"...

והגאון חיד"א הביא את דברי הרב שפתי כהן זצ"ל על התורה שכתב: שיש לנו לקחת מכאן מוסר גדול שלא לקלל עצמנו, שאפילו שמשה רבנו ע"ה שמסר נפשו להצלת עם ישראל ועם כל זה, לא נזכר שמו בפרשה בגלל קללתו.

כלומר "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ"- בני ישראל יקחו אותך לדוגמא, שאפילו כשמתכוונים לטובה, אסור להוציא שמץ של קללה מן הפה...

הגאון החיד"א, ב"חומת אנך": שואל למה נאמר ו' החיבור במילה "ואתה"? כל פעם שכתוב ו' החיבור זה מחבר לפרשה הקודמת. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – מה אלה מסיני אף אלה מסיני. ואלה שמות בני ישראל, זה מחבר לפרשת ויחי. אז "ואתה" זה מחבר אותך לפרשה שלפניה. ואיפה זה רמוז? הפרשה הקודמת(פ.תרומה) מסתיימת במילה "נְחֹשֶׁת"- כתב החיד"א בשם הרב "מגלה עמוקות" רמז כאן שמשה רבנו ע"ה התגלגל בנח ושת, כי נְחֹשֶׁת אותיות נח, שת ואתה (משה).

 

כתוב בזוהר הקדוש בפרשת פנחס (דף רמד, ע"ב):

"מַאן לָךְ רַב מִמֹּשֶׁה, דְּאָמַר) שמות לב) וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, וְאָמַר לְצוֹרֶךְ, וְאַף עַל גַּב דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד רְעוּתֵיהּ, עִם כָּל דָּא לָא אִשְׁתְּזִיב מֵעוֹנְשָׁא, וְהָא אִתְּמַר דְּלָא אִדְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוִּה וְאִתְמְחֵי מִתַּמָּן.

תרגום: מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר (שמות לב): וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, וְאָמַר לְצֹרֶךְ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה רְצוֹנוֹ, עִם כָּל זֶה לֹא נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְנִמְחָה מִשָּׁם. 

 

בספר פענח רזא מביא טעם לפי דברי חז"ל בגמרא בזבחים (קב,א( על דברי הכתוב:

(בשמות ד,יד)  אחרי שאמר הקב"ה למשה שילך לפרעה ויתריע בעדו, סרב משה רבנו בטענת: "שלח נא ביד תשלח" - מסביר רש"י שהתכוון משה לומר: שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרון"(שהיה רגיל בנבואה), מיד כתוב: "ויחר אף ה' במשה ויאמר, הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר. "אמר ר' יוסי: "הלא אהרון אחיך הלוי- "שהיה צריך להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתה אמורה לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה לוי, ולכן כאשר בפרשה זו שמדובר על העניינים ששייך לכהן, כגון: בגדי כהונה וכו', אין זה מן הכבוד שיוזכר שמו של משה רבנו כדי שלא לביישו!!

 

אנו רואים עד כמה נזהרת התורה שלא לבייש אדם אפילו בצורה עקיפה...! מכאן יש לנו לקחת מוסר, להתחזק בשמירת כבוד האדם, להיזהר לא לבייש אחד את השני....

הגאון מוילנא זצ"ל מביא גם כן טעם, למה אין מוזכר שמו של משה רבנו בפרשה,

ואף מוסיף ושואל: מדוע? שינה הכתוב ואמר: "ואתה תצוה" ולא כתב : "וידבר ה' אל משה" כדרך שכתוב בכל התורה. אלא תירץ: יום פטירתו של משה רבנו, שהוא בז' אדר, חל ברוב השנים בפרשת תצוה, לכן בכל הפרשה כולה לא מוזכר שמו, רמז להסתלקותו בשבוע שבו קוראים פרשה זו. אולם מציין הגר"א, כי אף ששמו של משה רבנו לא מוזכר בפירוש, מוזכר הוא ברמז: כי מניין הפסוקים בפרשת תצוה הוא מאה ואחד, ואם נכתוב את אותיות שמו של משה רבנו במלואם הם: מ"ם שי"ן ה"א, ואם נוריד את האותיות הראשונות "משה", יישארו האותיות: מ,י,נ,א אשר הם בגימטריה מאה ואחד, כמניין הפסוקים בפרשה!

 

אדם לעמל יולד - בלי מאמץ לא זוכים לתורה!!

לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (כז,כ)

הרב יגן זצ"ל בספרו חיים של תורה, דף תסח-תסט) :

במעמד הר סיני חיפש הקב"ה את ההר הנמוך ביותר לתת עליו את התורה, ולכאורה יש להקשות, אם היה לקב"ה עניין שמקום נתינת התורה יהיה נמוך ככל האפשר, מדוע הר נמוך, יכול הקב"ה פשוט לתת את התורה במקום שהוא מישור, לא הר כלל!

ונראה בזה, שהר מוכרח היה להיות!, שכן על מנת לקבל את התורה חייב אדם לטפס, לעלות, במישור לא נותנים תורה. לתורה לא זוכים בלי מסירות נפש, בלי הקרבה!!

מי שרוצה להידבק בשכינה, מי שרוצה לזכות לחיי עולם הבא, לחיי נצח- חייב לטפס, חייב לעלות בהר, מוכרח הוא לסבול צרות וניסיונות, כל הקשיים הטבעיים שהיצר הרע והשטן מעמידים לפני האדם כדי שלא יתקרב אל ה', הר מוכרח להיות, שאם לא כן, בשביל מה באנו לעולם?! אלא שאמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שקשה עליכם הטיפוס בהר, ניסיונות החיים קשים הם לכם, לכן אשתדל שההר הזה שמסמל את הסבל, את העמל, את הייסורים בעבודת ה'- יהיה נמוך ככל האפשר, אשתדל תמיד להעמידכם בניסיונות הפחותים והפשוטים יותר, אך לגמרי ללא ייסורים וסבל- זה לא יתכן! (עד כאן דבריו)

ובס"ד נוסיף על הנאמר באיוב (ה,ז):"אדם לעמל יולד".

אדם צריך לדעת, באנו לעולם הזה כדי לעמול, ויש לפנינו ב' דרכים:

א. לעמול בעבודת ה'- בקיום התורה והמצוות, בשבירת המידות.. והתאוות..

ב. או להיות "עמל" ליצר הרע- להיכנע לתאוות ולהבלי העולם הזה, להיות עבד של העולם הזה, כמו שנאמר בקהלת רבה (א,יג)"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"- שכמה שתרדוף ותעמול להשיג עוד כסף ועוד בגדים, חפצים, בית יותר גדול... אושר ושקט נפשי לא יהיה לך.. יהיה לך 2 תרצה 4, יהיה 4 תרצה 8 , לא יהיה לזה סוף..

 

אדם צריך לעשות עצמו כ"הר" סיני...  תמיד להיות שפל, ועניו, אבל כל הזמן בשאיפה לטפס ולעלות מעלה ומעלה בעבודת ה', בתורה ובמצוות...

כתוב בתורה (שמות יט,ג):"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר"

שואל הרב יגן זצ"ל, מדוע מדגישה לנו התורה הקדושה שהקב"ה קרא למשה מן ההר?

וכי מה אכפת לנו היכן היה משה כשקרא לו הקב"ה? די היה לומר " וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' "

אלא שמאחר וההר מסמל מקום שאדם מטפס עליו כדי לפגוש את ה', ובשביל לפגוש את ה'- על האדם לעמוד בניסיונות, וזהו " וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' " - ה' נגלה אל משה.

מדוע? "מִן הָהָר"- בגלל שהוא טיפס, עלה לפסגה הרוחנית שאליה יכול להגיע- אז ה' נגלה אליו!!  

 

ובס"ד אפשר להוסיף: כתוב בפסוק בהתחלה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים"- שאלוקים מידת הדין של הקב"ה- רמז לאדם גם אם מידת הדין מתוחה עליך חלילה, עליך לטפס ולעלות כמו משה רבנו ע"ה... ואז " וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' " (בשם הויה של מידת הרחמים) שתהפוך את מידת הדין למידת רחמים בזכות שתעבוד את השם גם שקשה.. לך..

 

אדם שרוצה לדעת את סודות התורה!! חייב לעמול על התורה... ואיפה זה רמוז לנו?..

יש גמרא מדהימה!! במסכת סנהדרין (צט,ב) כתוב:

"אמר רב יצחק בר אבודימי מאי קרא שנאמר) משלי טז, כו:( "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר".

ורש"י הקדוש פירש:תורה עומלת לו – "שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכל כך למה מפני שאכף שכפף פיהו על דברי תורה"

 

אדם שעמל על התורה הקדושה.. התורה באה לפני בורא עולם ומבקשת למסור לאותו אדם שעמל עליה כל כך.. שהקב"ה ימסור לו טעמי התורה!!  מידה כנגד מידה!!

 

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: (כח,לא)

חז"ל (ערכין טז,א): "מעיל מכפר על לשון הרע".

ויש לשאול מדוע דווקא המעיל של הכהן מכפר על עוון לשון הרע?

לשון הרע בד"כ נובע כאשר אנחנו ממהרים לשפוט מישהו, לא נותנים לו כף זכות וזה בגלל שאולי אנחנו ראינו את הסיטואציה לא במלואה ואנו ממהרים לשפוט, ועוד סיבה עיקרית שאדם מדבר על השני לשון הרע, כאשר הוא כועס עליו על משהו שהוא עשה או אמר.

אם נסתכל על פי הפשט, הצורך של האדם ללבוש מעיל, זה רק כאשר האדם יוצא לרשות הרבים ששם יהיה בניסיון גדול יותר, כי יהיה בין יותר אנשים, ובכלל המעיל הוא דבר שלובשים אותו רק כאשר קר לאדם.

 

ועל דרך רמז בס"ד נבאר שמעיל עולה בגימטריה כעס (כמניין 150), מאחר ובד"כ שאדם מדבר על השני לשון הרע, יש בו משהו שמניע אותו, כעס על משהו שהאדם השני עשה או אמר.  אסור לנו רק להסתכל על הצד שאנחנו ראינו , צריך לחכות ולשמוע לפחות את הצד השני לפני שאנו שופטים אדם אחר..

 

ועל זה רמוז (במשנה באבות ד,משנה כ):" אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ"

כי קנקן- קנ רמז לגימטריה כעס(כמניין מעיל 150) שזה הצד שלי... ועוד קנ שצריך להתסכל ולשמוע גם את הצד השני ,לפני שישר שופטים וביחד קנקן גימטריה יצר- שזה אומר לך אל תיתן ליצר להניע אותך וישר לשפוט אחרים- אלא תסתכל במה שיש בו, תחכה ותבדוק מה קרה לפני שכבר תכריע וחלילה תיפול בסוף גם בלשון הרע.

ולכן בדרך רמז מעיל הוא גימטריה כעס, רמז שיש לנו כעס על אותו אדם ואת זה צריך לתקון ולפתור, ולמה מעיל? מאחר ומעיל אנו לובשים שקר לנו, אפשר לומר מאחר ואנו מרגישים "קור" מהאדם השני ביחס אלינו- מכאן אפשר להגיע לכעס על השני ואף  חלילה להידרדר עד לשון הרע.. ולכן מעיל בא לכפר... כי המעיל מחמם אותנו,  שאדם בדרך רמז יבין שהוא צריך לתת יחס חם לשני ולא להיות "קר" ובכך נוכל לכפר על עוון לשון הרע וגם להימנע בעתיד מלהגיע להרגשה ומצבים כאלה. 

 

על מעלת אדם ששמר על לשונו כל חייו, וקידש את פיו בלימוד התורה הקדושה...

נלמד מהמסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, ילד אחד ישב לידו בתפילה, וכשהגאון ניסה להרים את הטלית על הכתף, הוא ראה שהילד יושב על הטלית. אז הוא אמר לו בבדיחות: תחיה 100 שנה, רק תשחרר לי את הטלית, כך היה. האב שאל את הילד מה אמר לו הגאון, ובשבת שלאחר מכן עשה קידוש גדול, כי הגאון מוילנא הבטיח לו 100 שנות חיים. בספר הקהילות של וילנא יש שם האיש הזה שהיה אז ילד, ומסופר שבגיל 98 הוא חלה בדלקת ריאות, שבתקופה ההיא גם בגיל 50 היתה מסוכנת, כי לא היה עדיין פניצילין. הרופא קבע שלפי הרעש של הריאות זו הסימפוניה הגמורה, והוא הולך למות, אבל האיש טען שיש לו עוד שנתיים לחיות. בהיותו בן 100 וכמה ימים הסתלק לבית עולמו. מילה אחת של יהודי ששומר את הפה שלו, כמה היא משפיעה.

הפרנסה נמצאת לנו בידיים!!

אנשים מחפשים היום כל מיני סגולות שונות לפרנסה, ובפרט בזמנים אלו שהמצב הכלכלי כה חלש, הנה הסגולה הטובה ביותר לפרנסה, כמו שכתוב בספר החינוך: אדם שמברך ברכות המזון בכוונה מובטח לו שלא יחסר מזונו כל ימי חייו!  

כשאדם מברך ברכת המזון בשמחה נותנים לו את הפרנסה בשמחה ובקלות!!

יכוון מאוד בברכת המזון ובדקדוק מילותיה שלא יבלעם, ואל יברך אלא מתוך הסידור וכו'. כי הכתב מעורר הכוונה וכו' (מדרש תלפיות).

לפי שמזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף ועל כן ציוה הקב"ה לאוכל ושבע לברך עליו כמה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וגו', שע"י זה הקב"ה משפיע ברכותיו להיות לו ברווח מזונות- כי יש לאדם מקטרגים בדבר מלתת לו מזונותיו הקשים ברווח ואלו הברכות הם המליצים יושר וסנגורים טובים לנגד המקטרגים. (מהרש"א מסכת נזיר סו,ב)

ועוד ניקח חיזוק מדבריו של הרה"ק הרבי ר' בער ממעזריטש זי"ע, שברכת המזון צריכה בכוונה יותר מן התפלה, מפני שתפילה היא דרבנן וברכת המזון היא דאורייתא!!

 

מעשה שסיפר מנהל תלמוד תורה ידוע בירושלים: בשכונתו היה יהודי מבוגר שבכל התנהלותו התנהג בצורה פשוטה מאוד כיהודי רגיל, אולם כשהגיע לברכת המזון, הוא בירך בצורה מיוחדת במינה בקול ובכוונה מילה במילה. אותו מנהל שלא כבש סקרנותו, ניגש אליו ושאלו: "מהו סוד ההנהגה שלך, שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך לאדם אחר?"...סיפר לו אותו יהודי: "הייתי ילד כבן 12 בתלמוד תורה בפולין. יום אחד בא לחזק אותנו הגאון המרה"ם שפירא מלובלין זצ"ל, ודיבר בגודל מעלת חשיבת 'ברכת המזון', והקריא לנו מה שכתוב ב"באר היטב"(או"ח הלכות ברכת המזון סימן קפ"ה אות א')

"מצאתי למה אין אות פ"א סופית (ף) בברכת המזון לפי שכל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אף ולא שצף, ומזונותיו מצויין לו ברווח ובכבוד על ימיו". ואמר לנו המרהר"ם שפירא שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה גדולה. ותראו שתרוויחו כל החיים שלא יהיה לנו צרות ויהיה לנו פרנסה בריווח. עברו שנים ויום אחד מצאתי את עצמי בשערי אושוויץ, במלחמה האיומה, בשורה הידוע לצד ימין ושמאל... מול הצורר הנאצי ימ"ש. לפתע נזכרתי באותה שיחה של המרה"ם שפירא זצ"ל כשהייתי ילד קטן וחשבתי שהגיע זמן הפירעון, ומצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם: "ריבונו של עולם יש לי הבטחה מה"באר היטב" שמי שמברך ברכת המזון בכוונה לא יהא לו צרות, ופה, באושוויץ, אני מתחנן לפניך ריבונו של עולם, תציל אותי מכל צרה וצוקה!..." תוך כדי תפילה מראים לי עם האצבע ל"ימין", הצד של האנשים שקיבלו רחמים משמיים להישאר בחיים ולעבוד בשביל הנאצים ימ"ש. לאחר מכן הכריזו שכל אחד צריך לומר בפני הקצין באיזה תחום הוא מבין, כדי לשבץ אותו בעבודה. אני, בהיותי בחור ישיבה, לא ידע שום מקצוע, ולא ידעתי מה לומר... וכך בעמדי בתור נשאתי תפילה נרגשת לבורא העולם: "ריבונו של עולם, יש לי הבטחה על הפרנסה, ואני צריך לאכול כאן באושוויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להגיד לקצין, עזור..." ותוך כדי תפלה, זה שעמד בתור מאחוריי, פונה אליי ואומר לי: 'תגיד לקצין שאתה טבח ואני העוזר שלך!' – עשיתי כך, וכך מצאתי את עצמי כטבח במטבח של אושוויץ, בשעה שהאחרים נמקו ברעב – אני הייתי במטבח של אושוויץ עם כל האוכל. ובכך מסיים היהודי הנ"ל: "ראיתי בחוש איך שההבטחה של ה'באר היטב' התקיימה גם בזמן המלחמה... נו, אז שלא אברך ברכת המזון עם כל הכוח והכוונה?..."

יהי רצון שבע"ה כל אחד יקבל על עצמו לעשות תמיד נטילת ידיים, והמוציא.. לאכול כפת.., לעשות מים אחרונים חובה.. ולברך ברכת המזון בשמחה ובכוונה..

ובכך ה' יזכה אותו בפרנסה בשפע ...