ברוכים אתם בבואכם
חדשות האתר:
פרשת צו
צַו אֶת אַהֲרֹן (ו,ב)
רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז", שמכיוון שמדובר כאן על קורבן עולה שהיא נשרפת כליל על גבי המזבח ואין כאן שום הנאה לכהנים כמו שיש בשאר הקורבנות שמקבלים את מנת חלקם, על כן בא כאן הזירוז באופן מיוחד, בכדי שיהיה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי שמא יתרשלו הכהנים בעבודתם זו שאין להם בזה שום הנאה, ולכן היה צריך זירוז מיוחד בעבודה זו.
הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים, ובדרכי הזריזות מגיעים לעבודת הבורא יתברך. אמרו חז"ל (פסחים ד,א): "זריזין מקדימים למצוות".
מעשה שהיה: פעם תקף את הסבא מקלם כאב רגלים קשה, והיה מצטער והולך ומעין למה באתו הצרה הזאת, ולבסוף פשפש ומצא שקיצר פעם בהליכתו האיטית להיכנס לסוכה ולא הלך בזריזות
(נר לרגלי דף 259 בשם "המאורות הגדולים")
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ו,ב)
פעם באו ושאלו את הגאון החיד"א זצ"ל: חז"ל אומרים כי המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו, ואמרו שאין התורה מתקיימת, אלא באדם שרוחו נמוכה, לפיכך נמשלה התורה למים, שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך. מה הסבר לתופעה זו. מדוע אין התורה יכולה להיות נחלתו של המתגאה?
ענה ואמר: אקדים לכם דבר אגדה, במדרש מובא שאדם אחד פגש באליהו הנביא, הלכו יחדיו ועברו ליד נבילה מעלה צחנה, הניח הלה ידו על חוטמו, ולעומתו אליהו הנביא לא התפעל כלל. פסע ובא לקראתם מעדנות אדם יהיר וגאה, ומיד כיסה אליהו הנביא בידו את חוטמו, ולא היה יכול לעמוד במחיצתו. למדנו מכאן שמבחינה רוחנית מהווה הגאוה צחנה איומה, המדיפה ריח מבחיל יותר מצחנת הנבילה.
מעתה, אמר להם רבינו החיד"א הרי הלכה פסוקה היא שאסור ללמוד תורה במבואות המטונפים, ואסור אפילו להרהר שם בדברי קדושה, הרי שהתורה צריכה מקום נקי וטהור. ואם המתגאה גרוע הוא מצחנת הנבילה, פשוט שחכמתו מסתלקת ממנו, כי אין התורה יכולה לשהות במחיצתו...
התפעלו השומעים מהתשובה המחוכמת. אמר להם הרב: דבר זה רמוז בתחילת פרשת צו "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה"- אם יש באדם תורה ורוחו "עֹלָה" ומתגאה, אז "הִוא" - גם התורה - " הָעֹלָה", עולה היא מעליו, ומותירה אותו לבדו עם גאוותו.
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ו,ב)
ה"בן איש חי" זצ"ל ביאר: כי הכתוב רומז כאן לתורה הקדושה, שנקראת "עֹלָה", כי כבודה עולה בכל דור ודור. שבכל דור מתחזקת יותר אמיתותה ונצחיותה. שכל הדתות והאידיאולוגיות והתיאוריות כולן מתנפצות ומתבטלות, ודת האמת קיימת, כמו שנאמר: "שפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיעה (רגע אחד) לשון שקר".
וזהו שנאמר: "צַו אֶת אַהֲרֹן... זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", אין צו אלא לשון זירוז לזרז ללומדה! (מעיין השבוע)
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ו,ו)
"הבן איש חי" זצ"ל ביאר: הלב נקרא מזבח. לכן המזבח היה ל"ב אמה. אוצר התורה הוא הלב על כן מילוי כזה: למ"ד בי"ת הוא אותיות: ל"ב תמי"ד. רמז שתהיה התורה מונחת בתוך הלב בתמידות ולא תצא משם, אפילו בשעת שינה, בחלום ידבר בו בדברי תורה, כמו שנאמר: אני ישנה וליבי ער. התורה נקראת אש. זהו שאמר: אֵשׁ (התורה) תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ. הלב, לא תכבה אפילו בלילות, כמו שנאמר: טעמה כי טוב
סחרה לא יכבה בלילה נרה.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ו,ו)
המשנה במסכת אבות (פ"ה מ"ה) אומרת: עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. ואחד מהניסים הוא: שלא כיבו גשמים אש של עצי המערכה. שואל הגאון רבי חיים מואלוז'ין זצ"ל: מדוע היה צריך לעשות נס זה שלא יכבו הגשמים את האש שהוא נס גדול מעל הטבע. מדוע לא נעשה נס שלא ירדו גשמים כלל במקום המקדש? תירץ רבי חיים: הדבר בא ללמדנו יסוד גדול בעבודת הבורא. שלא ינטוש אדם את מקומו בלימוד התורה או בעבודות הקודש בשום מצב, אף אם יש לו עיכובים מכל סיבה שהיא. שהרי רוב העולם מבקשים להצדיק את העדר תלמודם בתירוץ של טרדות המפריעות להם. מלמדת אותנו התורה שכמו באש המזבח אף כאשר ירד עליו גשם הקב"ה סייע שלא תהיה שום הפרעה ומניעה, ושלא תכבה האש על ידי הגשמים.
כך כל מי שמוסר עצמו על לימוד התורה שנמשלה לאש (שנאמר הלא כה דברי כאש, אש דת למו)
הקב"ה יסייעו שעניינים גשמיים לא יפריעו בעדו!
מביא ה'אוצר הידיעות' עצה לבטל מחשבות רעות מהשל"ה הקדוש (בשער האותיות סוף אות ל)
בשם הרמ"ק: שיאמר הרבה פעמים הפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ". והביא שסוד זה גילה לו זקן אחד. וכתב השל"ה: שסוד זה גילה לו אליהו! אבל הרמ"ק מרוב ענותנותו לא רצה לגלותו.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ו,ו)
אדם צריך לעבוד את הקב"ה באש ובהתלהבות, כל הזמן לחפש לקיים עוד מצוה, וללמוד עוד משנה, עוד הלכה, עוד חידושים.. כל הזמן לדאוג שהאש של עבודת ה' לא תכבה.
וצריך לדעת שאף אחד לא נהיה קדוש וטהור ביום אחד, כל אדם, וגם לגדולי ישראל יש יצר הרע שבוער בתוכם, אבל רק עם התמדה, ענווה, שבירת המידות וקיום התורה והמצוות אפשר להגיע לקדושה ולטהרה
וידועים דברי התפארת ישראל (סוף קידושין) כי כאשר הוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים,
ואז שמעו עמים ירגזון, ותמהו מאד על משה רבינו מי הוא שנעשו על ידו נסים גדולים כל כך ויתעורר מלך ערבי אחד, וישלח צייר מובחר אל המדבר לצייר דמות תבנית פני משה רבינו ע"ה, ואז יכירהו המלך ע"פ חכמת הפרצוף הידועה לחכמיו. ויבא הצייר אל המדבר, וצייר את פני מרע"ה ויביאהו אל המלך. ויצו המלך ויבואו כל חכמיו אליו ושאלם לאמר, שישפטו על פי פניו מהו תכונת טבעו ומידותיו ובמה כוחו גדול.
ענו כולם ואמרו פה אחד, הלא דמות פניו מעיד כי אכזר הוא וכעסן, ובעל תאווה וכו', ויקצוף המלך מאד ויאמר, האם מתעללים אתם בי? הלא זה האיש מפורסם הוא לגדול וקדוש וטהור, ואיך תאמרו כן!? התנצלו החכמים כל אחד על עצמו, והצייר אמר הן אני ציירתיו כהוגן לא שיניתי דבר, והחכמים גם הם אמרו כי שפטו על פי חכמתם וידיעתם ולא שינו ולא רימו חלילה את המלך.
המלך שעז חפצו היה לדעת האמת, בלית ברירה קם ונסע בעצמו המדברה אל תוך מחנה ישראל. ובבואו ראה את משה ויתבונן בתמונה אשר בידו, וירא כי אכן זהו דמות דיוקנו להפליא. ויתמה המלך מאד על אשר אמרו לו חכמיו, ויגש אל משה וישתחווה לפניו וסיפר לו העניין, ויאמר לו, בי אדוני! הנה קודם חשבתי כי הצייר טעה אך, עתה רואה אני כי לא כן, והחכמים הם אלו שטעו בחכמתם. אמר לו משה, לא כדבריך! אלא שגם הצייר וגם החכמים צדקו גם צדקו בדבריהם, ובקיאים הם בחכמתם אך, תדע לך! כי לו הייתי מראשית ברייתי טוב ושלם כאשר שמעת עלי, הרי אין אני טוב מבהמה ומִבוּל עץ יבש, כי גם מהם נמנעו כל החסרונות, ושלמים הם לפי ברייתם, וכי בעבור זה אהיה יקר בעיני ה' ובעיני אדם?! אמנם כן לא אבוש לומר לך כי כל חסרונות אלו שאמרו חכמיך נכונים הם עלי מעצם ברייתי, אך אני בכל כוחותיי התחזקתי והתגברתי וכבשתי אותם מכח בחירתי, ולזה נתכבדתי מאד בשמים ובארץ...
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא (ז,א)
בספר "נועם המצוות" מסביר על דרך הרמז: "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" – אם יחשב האדם בלבו כי זך ונקי הוא מחטא, הרי לעולם לא יבוא לפשפש במעשיו ולעשות תשובה. לכם, לעולם יראה אדם את עצמו "אשם", ואם כך יעשה, בוודאי יבוא לפשפש ולבדוק את עצמו היטב, כדי להסיר כל רבב שדבק בו, וכך ינקה את עצמו מחטאיו, וישב אל ה' וירחמהו. ואולי לזאת כיוון הכתוב: "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" דהינו מי שרואה את עצמו תמיד אשם – "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא", שכל ימיו הוא מתקן בתשובה.
השבח בהודאה לה'
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (ז,יב)
לכאורה תיבות "וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה" נראים מיותרות ונשמעים כפל לשון.
אלא אמר דוד המלך בתהלים(פרק עו,יא): "כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר".
פירש הגאון חיד"א זצ"ל: אמרו חז"ל כאשר אדם מודה על נס שנעשה לו, בשכר הודאה זו ניצל מרעות אחרות, וזהו "כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ" כאשר יהיה חימה על האדם, ומודה על הצלתו, אז "שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר"- אם נשאר עליו גזירות אחרות תחגור- תעכב (עד כאן דבריו).
וזה שאמרה התורה "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ" אם מביא קרבן על נס שמודה לה' על ניסו, יזכה "וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה"- שיקריב עוד תודה והוא יהיה זבח לשארית החמות.
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם (ז,לז)
הגמרא במנחות (קי,א): "אמר ריש לקיש מאי דכתיב זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם
כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם, אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם"- כי התורה שקולה כנגד כל הקורבנות.
אמר הרבי מקוצק זצ"ל: רמז רמזה כאן התורה, כתוב (הושע יד): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", יש מגיעים על ידי התורה "לָעֹלָה לַמִּנְחָה" – כלומר זוכים לעלות ולהתעלות ע"י שעוסקים בתורה לשמה ומקדשים את ה' במעשיהם והנהגתם. ויש אשר מגיעים בתורתם "לַחַטָּאת וְלָאָשָׁם" – כאשר לומדים לא לשם שמים, וכן ואמרו חז"ל(יומא עב,ב): זכה נעשית לו (התורה) סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, וזה שאמר הכתוב זֹאת הַתּוֹרָה- ע"י לימוד התורה אפשר להגיע ל"לָעֹלָה לַמִּנְחָה", ואפשר גם להגיע "לַחַטָּאת וְלָאָשָׁם".
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם (ז,לז)
כתב הגאון חיד"א זצ"ל (בספרו "חומת אנך"): ר"ת של עֹלָה מִּנְחָה חַטָּאת אָשָׁם –עמח"א וכן עון משחית חימה אף ר"ת עמח"א, לומר לך שהקרבנות מבטלים את המזיקים האלו (מספר "ארץ החיים").
אנו אומרים קרבנות בשחרית ומנחה, והטעם הוא שבאותם תפילות היו מקריבין תמידים והיו מכפרים עוונותיהם של ישראל, ובתפילת ערבית אין מה שכפר לכן תקנו לומר והוא רחום יכפר עוון.
ובפסוק זה רמוזים כל המשחיתים הנ"ל והוא רחום יכפר "עוון" ולא "ישחית" והרבה להשיב "אפו" ולא יעיר כל "חמתו". וכיוון שבערבית אין קרבנות, מתפללים שהקב"ה יבטלם.
בספר "ארץ החיים" מבאר: אנו אומרים "שמע ישראל", מתחיל בשמע ומסיים ב"אחד", ר"ת שד כי ע"י קריאת שמע מבטלים את השדים. נשארו אותיות מעא"ח ר"ת משחית עון אף חימה שע"י קריאת שמע מבטלים כל המזיקים הללו כמו הקרבנות (אוצרות התורה, פרשת צו, דף עב).
שבת הגדול
הטעם שנקרא השבת שלפני פסח "שבת הגדול": הגה"ק בעל החתם סופר זצ"ל הסביר: על פי מה שמובא בטור: "אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש במוצאי שבת, שחל יום טוב באותו שבוע. "אחד הטעמים הוא, שאם אין ששת ימי המעשה, קדושת השבת עדיין נמשכת ואין לה הפסק. וא"כ, הואיל ופסח במצרים היה יום טוב הראשון שקיבלו ישראל, וחל אז ביום ה', יוצא שהשבת שלפני יציאת מצרים היתה גדולה יותר וקדושתה נמשכה כל השבוע. אבל שאר השבתות עד אז, היו רק כ"ד שעות. ולכן קיבלה שבת זו שם "שבת הגדול", הגדול מאז בריאת העולם...
הרה"ק בעל הבני יששכר זצ"ל הסביר: הנה מצוות שבת שמרו ישראל עוד בהיותם במצרים, אף שלא היו מצווים עליה כמובא במדרשים,שמשה בירר להם את יום השבת לקדושה, מנוחה ועונג. ואז ציוה להם השי"ת על לקיחת קרבן פסח בשבת, בעשור לחודש, והוברר להם כי גדול המצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה, על כן לקיחת קרבן פסח שהוא בצווי, דוחה שבת ששמרו עד אז שלא על ידי צווי, ואם כן נתחדש להם בשבת זו גדול המצווה ועושה, על כן נקרא "שבת הגדול"...
ה"ראשי בשמים" ביאר: הרי שבת זו היא זכר ל"משכו וקחו לכם צאן". ואמרו חז"ל": "משכו" ידיכם מעבודה זרה, "וקחו לכם צאן" להקריב. מי היה הראשון שנלחם בעבודה זרה? אברהם אבינו ששבר את פסילי אביו. וחז"ל (מסכת סופרים כא ט, ) הרי כינו את אברהם אבינו "האדם הגדול בענקים" , לכן לשבת זו שבה משכו ידיהם מעבודה זרה והלכו בדרכיו של אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", קוראים "שבת הגדול".
ומה עם החצי השני?...
שנה אחת, לאחר שסיים את דרשת שבת הגדול, שב הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א לביתו עייף מאוד.
לשאלת הרבנית מדוע עייף הוא הפעם יותר מתמיד, ענה הרבי: "כיוון שהמצות יותר יקרות בשנה זו, הרביתי לדבר על גודל המצוה של 'קמחא דפסחא' כדי לסייע לכל הנצרכים לקבל מצות ויין בחג".
שאלה הרבנית האם הצליח לפעול בדבריו. נענה הרבי בחיוך ואמר: "מחצית פעלתי. העניים כבר מוכנים לקחת, אבל העשירים עדיין לא השתכנעו לתת..." (מרווה לצמא).
מעלת התורה- (לוקט מדברי הרב יוסף מוגרבי שליט"א)
הגמרא במסכת כתובות (סג) מספרת על רבי עקיבא שהלך ללמוד שתים עשרה שנה, וחזר עם שנים עשר אלף תלמידים. וקודם שנכנס הביתה שמע מישהו מדבר עם אשתו, ואומר לה: איזה בעל לקחת? אביך "זרק" אותך מביתו ואת כאלמנה חיה. שתים עשרה שנה את בודדה ועוד דברי נאצה ודומיהם, אך מה ענתה אותה צדקת? הלוואי והיה שומע אותי והולך עוד שתים עשרה שנה. מיד רבי עקיבא חזר לאחוריו והלך ללמוד עוד שתים עשרה שנה, וחזר עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. והיקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ“ל, מדוע רבי עקיבא לא נכנס הביתה? הרי כבר הגיע עד פתח הבית? ומה היה קורה אם היה נכנס ומעודד את אשתו, מודה לה ומשבח אותה ואחר כן ילך ללמוד? אלא ידע רבי עקיבא את סוד הלימוד: שאינו דומה לימוד ברצף של עשרים
וארבע שנה, ללימוד של שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה.
יושב לו אדם בסדר עיון או בסדר בקיאות, בשיעור דף היומי או בשיעור אגדה או הלכה, וחושב לעצמו: וכי מה יקרה אם אחסר יום אחד? מה אני אאבד אם אפסיד שבוע? הרי תמיד אפשר להשלים, אך אינו מבין שמפסיד ברצף ומפסיד בעקביות, וממש דומה הוא לאדם החותך שלוש
מטר מפסי הרכבת ואומר, וכי מה יש? מאות קילומטרים של פסים יש מהצפון ועד קצה הדרום, ומה יחסרו שלוש מטרים אלה? כל בר דעת יודע שמטר אחד מהרצף של הפסים יכול לגרום לכל הרכבת להתהפך, וכל באיה לא ישובון ומדוע לא יבין האדם שיום אחד בלי תורה כל חייו יכולים להתהפך, ומי יתקן זאת?
החפץ חיים זיע“א, נעל נעליים בלי שרוכים, כדי שלא יהיה לו בזבוז זמן, הרי עדיף ללמוד תורה. והוא ישב ועשה חשבון שלקשור שרוכים כמה פעמים ביום, זה קרוב לשתי דקות! וכפול כל ימי השנה? מי צריך את זה כאשר אפשר בלי זה? ואכן כאשר נצרך ה“חפץ חיים“ לתרום מחייו לרפואת רבי נפתלי טרופ זצ“ל, הוא תרם ”דקה אחת“! מדוע? מפני שהזמן יקר. וכל שאיפתם של גדולי ישראל בכל הדורות מה הייתה? ללמוד תורה בשקט, להגות בה יותר ויותר. וכששאלו את ה“שאגת אריה“ מה רצונו בעולם הבא? ענה: נר, גמרא וסטנדר! כי מה יש לי גן עדן יותר מזה?
וכיוצא בזה מסופר על הגה“ק רבי עזרא עטיה זיע“א (ראש ישיבת פורת יוסף)
שפעם אכל מרק, וכאשר נגמרה כל המנה היה עוד הרב שם את הכפית בצלחת ובפה, ושוב בצלחת ושוב בפה. עד שהעירוהו שנגמר המרק, ואז ענה, שמצא תשובה לקושיית הרמב“ם!
כאשר יש משהו מתוק יותר מהכל, מהו אוכל ומהי שתייה? מהי שינה ומהם טיולים?
אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. שאין לך דבר המקיים את העולם ומחיה את האדם כלמוד התורה. זכות התורה תגן בעדנו לזכות ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה, לא תמוש מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, אמן.