וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (כא,א)

מעיר על כך רש"י על-פי חז"ל: "אֱמֹר וְאָמַרְתָּ"- להזהיר גדולים על קטנים. מאמר זה מסביר הצדיק רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר זצ"ל בעל ה"ישמח ישראל", בדרך הבאה: התורה באה להזהיר את האנשים הגדולים, הצדיקים והחסידים שבדור, על הדברים הקטנים- והכוונה לעבירות קלות, שאדם דש ברגליו ואינו דעתו להישמר מפניהן. כי על בגד-משי גם כתם קטן נראה ומתבלט לעין כל. ואכן, מי שזוכה לעיניים זכות ומאירות, רואה את פגמיו וחסרונותיו, אפילו הם דקים מן הדקים. הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל הסביר את המאמר "להזהיר גדולים על הקטנים"- להזהיר את האנשים הגדולים יחד עם הקטנים, וכך הוא מנמק את דבריו: כשמבקש אדם להטיף מוסר לקטן, אל יעשה זאת בצורה גלויה וישירה. כדי שהנער הצעיר לא ייעלב ולא תיפול רוחו, אלא יזהיר גדולים יחד עם הקטנים, ובסופו של דבר יבין הנער ממילא, שדברי המוסר מכוונים אליו, אך כיוון שהפניה נעשתה לרבים, לא ייעלב הנער מדברי התוכחה, וכך ייתן אל ליבו לשוב לדרך הישר. כללו של מוכיח בשער צריך אפוא להיות לא רק מה לומר, אלא גם איך להשמיע את דבריו, שייקלטו ברוח טובה וישפיעו כראוי על השומעים. (פרפראות לתורה)

לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (כב,לב)

מספרים על ה"חפץ חיים" שעוון חילול ה' היה חמור בעיניו מאוד והיה נזהר מזה מאוד. בסוף ימיו בסמוך להסתלקותו נחלש גופו ונחלשו חושיו מלעיין. אע"פ כן אמר לאנשי ביתו שיניחו ספר לפניו ועפ"י רוב חומש, ואם כי היה קשה לו לעיין, אמנם כדי שלא יתחלל השם כאשר אדם יכנס וימצא אותו יושב בטל, הניח כל הזמן ספר פתוח לפניו. ("דוגמא משיחות צבי")

פעם אחת איחר ה"חפץ חיים" לבוא לבית הכנסת בשחרית. לאחר סיום התפילה עלה על הבימה והכריז שסיבת איחורו היא לא משום שנרדם, אלא מפני שהיה שקוע באיזו סוגיה תלמודית חמורה, ולשם אישור הדבר הרצה לפני הקהל את חידושי התורה שהצליח לחדש באותה שעה.

עוד מסופר, כי פעם אחת לאחר שסיים תפילתו בישיבה סר לבית מדרש הסמוך, ומצא שם במקרה אחד מבחורי הישיבה, ה"חפץ חיים" הלך מיד לאותו בחור ואמר לו דע לך שכבר התפללתי, ונכנסתי לכאן רק לעיין באיזה ספר, הוא חשב שמא יחשוב התלמיד שאיחר לתפילה ויהיה בזה חילול ה'. כופף את ראשו לבחור רך בימים ואמר לו הדברים הנ"ל... (תנועת המוסר) 

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כב,לב)

מעלת אמירת הקדיש: מלבד שקושרת ומקרבת את האומר לאבינו שבשמים, שמגדל ומקדש את שמו יתברך כשמבטא: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", בנוסף הוא גם מוקיר ומכבד ומעלה את זכר יקירו הנפטר הקרוב ללבו, שהרי בכל אמירת קדיש הוא מוקיר ומעלה את זכר אביו ואמו או כל קרוב אחר. ועוד עיקר באמירת הקדיש, שתורמת מאד לנשמת הנפטר, ומעלה אותו לגן עדן, כמו שהובא במסכת כלה: "לפי שבשעה שהבן אומר 'יתגדל ויתקדש' מתירין את המת מן הפורעניות". וכן הובא ברבינו האר"י ז'ל(שער הכוונות ענין קדיש דף טו ע"ב), שאין טעם אמירת קדיש להציל נפש המת מדין גהינם בלבד, כמו שחושבים המון העם, אלא יש בו עוד תועלת גדולה להכניסו לגן עדן, ולהעלותו ממדרגה למדרגה, ולכן יש לאומרו בשבת ויום טוב וכו".

מעשה נורא שהיה עד למעשה זה הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל, והובא בספר "האיש על החומה" (חלק א עמוד 345) ואעתיקנו כאן: אשה מכובדת בעלת עסק מבוסס בעיר פרשבורג שבהונגריה, היתה נוהגת במשך שנים רבות מדי פעם בפעם לתרום תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי נשמת אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד אחריהן קדיש, והנהלת הישיבה מינתה אדם מיוחד שאמר קדיש לזכות נשמות אלו. לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיון שהוא ניהל את העסק עמה, פגע פטירתו בעסק, ונצטמק והלך עד שנתחסל. מצב הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מהיכן? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ, והשלימה עם גורלה. אולם על דבר אחד לא יכלה לוותר, ולבה היה מר עליה ביותר, והכאיב לה עד מאד, זה היה ענין שמירת הקדיש, שעלול היה להתבטל מאחר שהפסיקה את תמיכתה בישיבה. פנתה האלמנה להנהלת הישיבה בבקשה להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלא את מבוקשה, לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מילאה את נפשה אושר לאין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה לא העיק עליה כל כך מצבה, ואף לא מצב שתי בנותיה שהגיעו לפרקן כבר מזמן. מאז הובטח לה ענין הקדיש לנשמות גלמודות, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה, ובענין שתי בנותיה שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות, הרחום וחנון, שבוודאי יראה בעני בנותיה, ויזמין להן את זיווגן ואת כל צרכיהן. בצאתה לרחוב, בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, וזקן צח כשלג יורד לו על פי מידותיו, ובירכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה, הפתעתה גדלה שבעתיים בעת שהזקן נכנס עמה בדברים, תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה. נאנחה האשה קשות, ושטחה לפניו את מר גורלה, ואת נפילתה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (=מהר גדול לבאר עמוק), עד כדי שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות. "מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך?" שאל הזקן. "לשם מה חשוב לכבודו לדעת? למאי נפקא מינה?" השיבה האשה בתמהון, ונקבה בסכום המשוער. שלף הזקן גליון נייר, ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם חתם על הצי'ק הביע משאלה, הואיל ומדובר בסכום גדול מאד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים, שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם. נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להתלוות אליה. כשראה אותם הזקן, ביקשם להתבונן כיצד הוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר, ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו ליד האשה את ההמחאה על הסכום הנכבד, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבקר. כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר, מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה פנים כל כך?! ולהראות רוחב לב כזה עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה?!. אף על פי כן נזדרזה למחרת אל הבנק, ובלב פועם ניסתה את מזלה. כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע באשה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני מבוכה ביקש מהאשה להמתין, וכשההמחאה בידו נכנס לחדרו של מנהל הבנק, שהיה גם בעליו. אז התרחש משהו דרמטי ביותר... כשראה מנהל הבנק את ההמחאה צנח מכיסאו והתעלף. בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי, והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד למעשה מרמה. אחרי שוב רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה שאלה המנהל בבהילות, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה?. "רק אתמול קיבלתיה מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, ואף יש שני עדים שראו את כותב ההמחאה כשהוא חותם עליה" ענתה האשה כמתנצלת. "האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?" שאל המנהל. "בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו" ענתה. הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציווה המנהל לפרוע את ההמחאה, ושיחרר את האשה. אחרי לכתה סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם, האיש שמסר את ההמחאה לאשה לא היה אלא אביו שהלך לעולמו לפני כעשר שנים, בלילה הקודם הופיע אביו בחלומו, ואמר לו בזה הלשון: "דע לך! שמאז סרת מדרך הישר והתחתנת עם נכריה, והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאתי לנשמתי מנוח, עד שבאה אשה אלמונית וציוותה להגיד קדיש לזכות נשמות שאין אומרים קדיש אחריהן, וזכותה עמדה לי, שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי, אשה זו תופיע מחר בבקר בבנק שלך, עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". 

כשקמתי בבקר נפעם מהחלום ספרתי לאשתי, שלעגה לכל הענין, אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת שאכן החלום היה אמת. וסיים הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל:"מי היו שני הבחורים?אני הקטן, וחברי רבי יהודה גרינוולד, האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו התגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (כג,ג)

כיצד קשורה השבת למועדים? ביאר הגאון מוילנא זצוק"ל: ישנם שבעה ימים טובים בשנה: סוכות – שני ימים,  ראשון ואחרון;  פסח – שני ימים, ראשון ואחרון; שבועות – יום אחד;  ראש השנה – יום אחד (מדאוריתא); יום כפור – יום אחד. בששה ימים מתוכם מתר לעשות מלאכת אכל נפש, וביום השביעי, יום כפור, אסור. זהו שאומרת התורה כהקדמה לפרשת מועדות: "ששת ימים תעשה מלאכה" במועדות, אך "וביום השביעי", היינו יום כפור,  "שבת שבתון" ואין לעשות בו אפילו מלאכת אכל נפש.  

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת (כג,ג) 

אומרים חז"ל (שבת קיח,ב): "כל המשמר שבת כהלכתו- אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו". מהי ההדגשה "כהלכתו"? יש להסביר, ששמירת השבת צריכה להתבצע בשלושה מישורים: במחשבה, בדיבור ובמעשה, ורק אז שמירת השבת היא מושלמת, וזוהי ההדגשה "כל המשמר שבת כהלכתו מוחלים לו", רק שמירה מעולה כגון זו, היא מועילה כדי שימחלו לו על כל עוונותיו.

על דרך רמז ניתן להוסיף ששמירת השבת צריכה להיעשות באהבה גמורה: אהבת המחשבה, אהבת הדיבור ואהבת המעשה, וכנגד שלושת ה"אהבות" הללו נשנו ל"ט מלאכות האסורות בשבת, ששלושה פעמים "אהבה" עולה בגימטריה ל"ט, כמנין המלאכות האסורות בשבת (פניני הבן איש חי דף קכד-בניהו שבת קיח,ב)

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (כג,ד)

יש לפרש בדרך רמז, על פי דברי רבותינו (ירושלמי שבת טו,ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא לעסוק בהן בדברי תורה". וזהו שאומר הכתוב "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' "- אימתי נקראים מועדי ה'? 

"מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" – בזמן שהם מקראי קודש, שלומדים בהם תורה ומתפללים, ואם לוא, נאמר עליהם חלילה: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו'. (תורת הפרשה בשם ישמח ישראל)

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (כג,טו)

אנחנו בימי ספירת העומר, והסיבה לכך שסופרים מובאת במסכת יבמות דף סב עמוד ב': "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם".  כתב הרב יגן זצ"ל, אם היינו מתבוננים בעניינם של הספירה, היינו צריכים להזדעזע כל שנה מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה שאנו שומעים על כך. אסון נורא: עשרים וארבע אלף תנאים מתו! תוך חודש וחצי נוספו בעם ישראל עשרים וארבע אלף אלמנות ועוד עשרות אלפי יתומים!! "ועולם היה שומם". כל ראשי הישיבות מתו, כל תלמידי החכמים מתו, כל המלמדים מתו, לא נשאר אפילו אחד. לא ניתן היה למצוא רבנים בכל העולם כולו, עד שהלך רבי עקיבא לדרום ולימד חמישה תלמידים.

וזועק לשאול מה היתה סיבתו של אסון נורא זה? הרי כולם היו צדיקים גדולים אשר עסקו בתורה ועבדות ה' יומם ולילה, מדוע מתו כולם עד אחד?

לא כתבו שפגעו זה בזה, אלא שלא נהגו כבוד זה בזה- היה חסר מעט כבוד, לא כבדו מספיק אחד את השני. אולי אפילו מחמת שהיו שקועים כל אחד בתורתו יותר מדי ולא היה להם פנאי לכבד את הזולת מספיק.  שלא נוהגים כבוד זה בזה, לא נשאר קיום לעולם, העולם נותר שומם. לא עמדה להם זכות התורה שלמדו יומם ולילה במשך עשרות שנים, לא עמדה לזהם זכות רבם הגדול רבי עקיבא וזכות תורתו!!

כשאדם לא נזהר בכבוד השני- אין לו זכות קיום!!

הרב מבריסק זצ"ל ביאר מדוע מתו תלמידי עקיבא דוקא בין פסח ועד שבועות- זאת משום שבימים אלו מתכוננים לקבל את התורה, ומיתתם של התלמידים בעת ההכנות לקבלת התורה באה לרמוז להם שהקב"ה לא מרוצה מהכנותיהם לקבלת התורה, וכך הם לא יגיעו לקבל את התורה, לא יזכו לה! (נתיבי אור פסח-שבועות דף קעא-קעב)

ועוד יש להבין מדוע הגמרא שותקת? הגמרא לא מפרטת במה התלמידים לא נהגו כבוד זה בזה, אסון כזה עצום, למה הגמרא לא כותבת מה עשו התלמידים, איך הם התנהגו, כדי שאנחנו נלמד לא לעשות?...

ומתרצים.. כי אם היתה רושמת לנו סיבה כזו או אחרת, היינו חושבים שרק כך צריך לא לנהוג וזה "מספיק".. ולכן לא פירטה, שאדם צריך לדעת ולעשות חשבון נפש כי כל התורה כולה זה ו"אהבת לרעך כמוך" ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"-  לפני כל צעד וצעד שאדם חושב, אומר או עושה.. צריך לחשוב.. אם במה שאני יעשה אדם אחר יפגע מכך? כי אם כן.. לא שווה לעשות את זה... 

24 אלף תנאים, גדולי תורה , כל אחד מהם היה מחיה מתים!! ולא עמדה להם זכות התורה שתגן עליהם...

ומה אנו נאמר ונגיד?... מה עוזר שאשה קוראת תהילים ישר והפוך, אבל מזלזלת בבעלה תוך כדי?..

מה שווה לימוד תורה, ללא דרך ארץ? אלא הדברים שכל אחד מאיתנו צריך לשים על ליבו, ללמוד מוסר, לעבוד על המידות שלנו, להיזהר בכבוד הזולת, לשמור על הפה והלשון.

נביא לפניכם סיפור נורא בעניין זהירות כבוד הזולת על ה"חתם סופר":

הגאון רבי ישראל יצחק אהרון לנדסברג (לימים אב"ד גרויסווארדיין), כשנכנס ללמוד בישיבת ה"חתם סופר" מהיותו בחוסר אמצעים, הציע לבחורים כי הוא מוכן הוא לכתוב את כל חידושיו של ה"חתם סופר" מלה במלה ואפילו לתאר את כל תנועה ותנועה שלו, והם הבטיחו לשלם לו על כך, כשהגיע החת"ס לשיעור, חש באווירה קלילה בעקבות ניסיונו של אותו בחור צעיר לחקות אותו, והוא תבע מאחד התלמידים לספר לו מה זה ועל מה זה. התלמיד נאלץ לספר לו על ההסכם שהיה עם אותו עילוי צעיר לכתוב את שיעוריו ולמוסרם בפני התלמידים באותו אופן שהרב מוסרם. החת"ס הגיב בהקפדה סגר את הגמרא ועזב את הישיבה.

למחרת היום, ציווה החת"ס למסור לכל הבחורים שעליהם להתייצב לשיעור ללא יוצא מן הכלל, איש בל יעדר, ומ שלא יבוא לא יורשה להיות בישיבה, וגם איציק אהרן (אותו נער צעיר) חייב להשתתף, ואם יסרב יש להביאו אף נגד רצונו לא היתה איפא ברירה לאיציק אהרן, וגם הוא בא, כשכל גופו רועד כעלה נידף ונפשו כמעט פורחת ממנו. רוחו הייתה כה שבורה ורצוצה ממה שאירע בשיעור אתמול שלא היה יכול לבוא ברגליו, והבחורים נאלצו להעמיסו על כתפיהם ולהביאו לישיבה. והוא ידע שכלתה אליו הרעה, והיה בטוח שהרבי יגעו בו קשות וסילקו מהישיבה בבושת פנים. כאשר כולם התיישבו במקומותיהם, פתח החת"ס ואמר: בני היקרים, אתמול בעת השיעור לא התנהגתי כשורה, במקום לשבח את הבחור איציק אהרן על מידת חביבותו לחידושי התורה של רבו, ולחביבות שלו בכלל ועל כישרונותיו הנעלים וזיכרונו הנפלא, נכשלתי בעוון של המלבין פני חבירו ברבים. כאן פרץ מרן החת"ס בבכי מר שזעזע את כל הנוכחים, רגעים ארוכים חלפו ובכיו של החת"ס נשמע בחלל הישיבה, בחוזרו על כך שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ובאומרו: על כן הנני מבקש מכם, חנוני בני חנוני, אנכי מבקש מהקב"ה שימחל לי וכך ממך יצחק אהרן מבקש אני מחילה, אנא בני מחל לי! וחזר ושאל האם הינך מוחל? כמובן שהתלמיד ההמום 'מחל' לרבו, ורק כאשר היה ברור לחת"ס כי אין לו שום קפידא עליו חידש את שיעורו בישיבה.

כל זה עשה ראש הישיבה, מגדולי הדור, וממנהיגי היהדות כולה, בפני כל תלמידי הישיבה, שמנו אז שלוש מאות ותשעים בחורים...

כמה מוסר השכל למדים אנו ממעשה נורא זה, בזהירות יתרה בכבוד הזולת, ועל בקשת מחילה והתרצות כלפי מי שפגעו בו... ("חיים שיש בהם")

ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו. מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" , אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצוין אך לא הגיע לדרגתו של חברו. הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו. הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, "תורה היא וללמוד הם צריכים"...

שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו. "זה היה בשבילי הכל" סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד!" אמרו חז"ל (ויקרא רבה א,טו(: "תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו" ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.