וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'  (כה,א-ב)

ידועה שאלת חז"ל "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? מדוע דווקא מצוה זו הסמיכה התורה הקדושה את    

הידיעה שהיא ניתנה בהר סיני?

ה"חתם סופר" יישב באופן הבא: אחת הראיות הגדולות ביותר לכך שהתורה ניתנה בהר סיני היא שרק האלוקים בורא כל העולמות, המשגיח ועושה את כל המעשים, יכול לקחת על עצמו הבטחה:

"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה,כא). כי אם חס וחלילה אדם היה מבטיח את זה מעצמו, הרי אפשר לתפס בשקר כל אחד "שימציא" הבטחה כזאת, כי עניין זה מתברר מיד כשנכנסים לארץ. מכאן, שמצות השמיטה היא מן הראיות הגדולות לאמיתות התורה שניתנה בסיני. נמצא שאכן יש עניין שמיטה אצל הר סיני, כי ההבטחה לשנת שמיטה מלמדת שכל התורה כולה שניתנה בהר סיני תורת אמת היא!

הגאון חיד"א זצ"ל הסביר: שרוב בני האדם טרודים, על המחיה ועל הכלכלה יומם ולילה, ואין להם פנאי להקדיש מזמנם ללימוד התורה הקדושה שניתנה בסיני, על כן נתן לנו הקב"ה את מצות השמיטה, כדי שנמנע מעבודת האדמה למשך שנה, ומחוסרינו יתמלא בדרך נס, כך נדע שמפתח הפרנסה ביד ה' לבדו, ולו הארץ ומלואה, בודאי לא יגרע חלקנו אם נעסוק בתורה, ונרבה כולנו בשיעורי תורה! (מעיין השבוע)

מעשה בזמנינו באברך מבני ברק, אבא לשמונה ילדים, שאשתו הגיעה לחודש התשיעי להריונה. המצב הכלכלי דחוק מאוד, ובבית שני חדרים וחצי. הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, והחליט לשפוך את נפשו לפני ה' יתברך. הודיע לראש הכולל שהוא חייב לנסוע לירושלים עיר הקודש לפקוד את שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה משם לעולם. כשהגיע לכותל המערבי לקח את ספר התהילים, התייפח בבכי והחל לקרוא מילה במילה. והנה ניגש אליו אדם מסוים ושאל 'למה אתה בוכה? אולי אני יכול לעזור לך'. אבל האברך, שהעדיף לשקוע במזמורי התהילים ולדבר עם אלוקיו, אמר לאיש הנ"ל 'תעזוב אותי בבקשה, אתה לא יכול לעזור לי'. קם ממקומו, חיפש מקום יותר צדדי כדי לבכות לאלוקיו בלא הפרעות, והמשיך לקרוא ביתר שאת. אבל האיש הנ"ל שוב הופיע ואמר לו 'אני רוצה שתגיד לי על מה אתה בוכה כל כך. תגיד לי, אולי אוכל לעזור'. אמר לו האברך 'יש לי שמונה ילדים, הבית צר מאוד, ואשתי בחודש תשיעי. ואני מבקש מאבא שבשמים שיעזור לי'. כשמוע האיש הנ"ל את הדברים יוצאים מלבו הטהור של אותו אברך, אמר לו 'שטוף את פניך מהדמעות, כי שמע ה' את תפילתך וראה את דמעותיך, ואני זכיתי להיות השליח'. קום ובוא עמי. האיש הנ"ל התקשר לאחד הקבלנים הגדולים בירושלים, רכש עבורו דירה של חמישה חדרים בקומה ראשונה, ונתן אותה לאברך במתנה. האברך בא לכולל, ערך סעודת הודאה, וסיפר לכולם על השגחתו הפרטית של מי שאמר והיה העולם. כששמעו האברכים את הסיפור הנפלא שקרה, ביקשו מראש הכולל אחדים מהם לנסוע לכותל המערבי כדי להתפלל, וקיבלו אישור. נסעו לכותל, והחלו בקריאת התהילים, כשעין אחת מול הספר והעין השניה מחפשת את העשיר הנדבן. והנה ניגש אליהם מישהו, אלא שבמקום שהוא ייתן להם צדקה - הוא ביקש צדקה, וכן היה במשך כל זמן שהותם. בחזרתם שאלו את ראש הכולל 'למה ומדוע קרה כך רק לו?'. אמר להם ראש הכולל 'האברך הראשון שקרא לה' האמין בה' ולא בבשר ודם. לכן ה' שלח לו את מבוקשו. אבל אתם, שחיפשתם בשר ודם, זו התוצאה'. (ובחרת בחיים)

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ (כה,ג)

הגאון חיד"א (ב'נחל קדומים') כתב שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע סופי תיבות שמע, בפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד יש שישה תיבות, לומר לך כל הזורע ששה ימים ונח ביום השביעי מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא כל העולם בששה ימים וינח ביום השביעי וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ביחודו של עולם. 

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (כה,יד)

בתחילה כתבה התורה "עמית" ולעומת זאת בסוף, הוא נהיה "אח". "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו"?

אומר הרב מרדכי הכהן בספרו "על התורה": אם בני אדם נושאים ונותנים ביניהם באמונה, בצדק וביושר,

גורמים לאהבה גדולה וכנה שתשרור ביניהם עד שנעשים כאחים זה לזה.  

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ (כה,יד)

במסכת ברכות מתארים חז"ל את השוני בין העוסק במשא ומתן כדי שיוכל לעסוק בתורה לבין הרודף אחר העושר: "אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת". נמצא שהמסחר הוא בעצם לשון מאזניים בין חיים למוות. כשעושים בכסף מעשים טובים, הכסף הוא מתכון לחיים. אך כשהכסף משרת את ההנאות הרגעיות, אזי המסחר הוא בעצם השביל לבאר שחת. זהו וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר ראשי תיבות: מות. אמנם, כשנפתח את המילה מות: מ"ם, וי"ו, תי"ו, נגלה שהאותיות הפנימיות מלבד אותיות המקור עולות בגימטריה חסד (כמניין 72). כי המסחר יכול להיום גם חיים וחסד כשפועלים בממון מה שצריך. מעתה תבין את שהסמיכו חז"ל במדרש לפסוק זה את הפסוק הידוע ממשלי (יח,כא): "מוות וחיים ביד לשון". (מאור ושמש)

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (כה,יז)

אם ניקח את סופי התיבות של "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת", יצאה לנו את המילה אשתו. אומר רבי חיים ויטאל זיע"א תלמידו המובהק של רבינו האר"י זצ"ל- שגם אם האדם יעשה את כל החסד שבעולם עם כל הבריות, ואילו את אשתו יכעיס ויקניט - לא יזכרו לו מאומה מכל החסד שהוא עשה. ואומר הרב, עיקר הבדיקה של יסוד גמילות החסדים, שהוא משלושת העמודים שמחזיקים את העולם, הוא בכך שבודקים קודם כל איך עשית חסד עם האשה - ורק אחר כך בחוץ.

ומעשה ביהודי בשם אייזיק שחלם חלום שנמצא אוצר גדול מלא זהב וכסף מתחת לגשר של העיר קראקא. הוא לא התייחס לכך, אבל החלום חזר ונשנה במשך כמה לילות. הבין האיש שיש משהו בחלום, כמו שנאמר "ועל השנות החלום אל פרעה פעמיים כי נכון הדבר" וגו', ולכן החליט בעצת אשתו לקום ולנסוע לעיר קראקא, ואולי הוא ימצא שם אוצר. אחרי נסיעה ארוכה וטלטולי דרך קשים הגיע סוף סוף אייזיק לעיר קראקא. כשהגיע לגשר ראה שהכל מוקף בחיילים ושוטרים, והבין שאין זו פעולה קלה לחפור מתחת לגשר. חיכה ללילה, בחושבו שאולי בלילה כולם ילכו, אבל הוא רואה שגם בלילה השמירה כבידה מאוד. המתין שם ליד איזה עץ, והנה ניגש אליו אחד הקצינים ואמר לו 'מה אתה עושה פה, האם אתה מרגל? אני רואה אותך כבר הרבה זמן עומד ליד הגשר'. אמר לו האיש 'תשמע, אני חלמתי חלום שיש בגשר של קראקא אוצר, ובאתי מעיר פלונית כדי לחפש אותו'. כשמוע הקצין את דברי היהודי החל לצחוק ואמר לו 'בגלל חלום באת עד לכאן?' אני חולם כבר כמה לילות שיש בעיר שלך איזה יהודי בשם אייזיק שיש לו אוצר מלא כסף וזהב בתוך תנור האבן שבביתו. וכי בגלל חלום אני אלך לשם?'. שמע היהודי את דבריו, חזר לביתו, ניגש לתנור האבן, חפר בפנים, מצא אוצר גדול, ונעשה לאחד העשירים הגדולים בעיר. עד כאן המעשה.

וכל בר דעת שואל כאן למה ומדוע הראו לו בחלום שיסע עד לעיר קראקא ויחפש בגשר, ברגע שיכלו להראות לו בחלום שהאוצר נמצא אצלו בבית בתנור. אלא הקב"ה רצה ללמדנו כאן שלפעמים האדם מחפש אוצרות של מצוות מחוץ לבית, וככל שיותר רחוק - הוא חושב שזה יותר טוב. על זה אומרים לאדם 'האוצר נמצא אצלך בבית. תעזור לאשה, תשמח אותה, כי דמעה אחת שלה - והחיים, הפרנסה והבריאות שלך בסכנה'. וזה עיקר הפסוק 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' וזה הפסוק יוצא מספר י"ז כמניין טוב, לרמוז לך שבלעדי האשה אתה לא טוב. כמו שכתוב 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו'.  (ובחרת בחיים)

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (כה,יז)

לכאורה היה אפשר לדלג על המילה 'אִישׁ', ולכתוב רק 'ולא תונה את עמיתך'. ונראה לבאר על דברי החכם באדם, שאומר במשלי (כז, יט): "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כי המים הם ראי, ואם תעמוד מול הראי עם פנים מחייכות ושמחות - זה מה שתראה. ואם תעמוד מול הראי עצוב ומדוכדך - גם זה מה שתראה. הוא הדין כשאתה מול חברך: אם אתה מרגיש כלפי חברך אהבה וכבוד, תדע לך שגם הוא אוהב אותך ומכבד אותך. ואם אתה מזלזל בו או שונא אותו - גם אם תראה לו פנים שוחקות, זה לא יעזור. זה מה שאומר שלמה המלך ע"ה: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". איך שאתה מרגיש כלפיו - כך הוא מרגיש כלפיך. וכן דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (יב,ג): "שוא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו".

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שיש אדם ששונא את חברו, אבל הוא לא רוצה שהוא יידע, אזי הוא מדבר אתו בחנופה ובלשון חלקלקות. ועל זה אומר דוד המלך שאתה עושה את זה לשווא, כי 'בלב ולב ידברו'. איך שאתה מרגיש בלב אליו - כך הוא אליך, וע"כ זה יובן בס"ד מה שהקשינו למה כתוב 'לא תונו איש את עמיתו'. שהרי השנאה בדרך כלל מתחילה באדם אחד, ורק אחרי שזה נמשך - היא עוברת גם לעמיתו. ואם כן, מה הפתרון? האדם צריך לעורר אהבה וכבוד כלפי חברו, ואזי "על כל פשעים תכסה אהבה". (ובחרת בחיים)

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ (כה,כ)

מצוות שמיטה כל כוונתה לחזק את הביטחון של עם ישראל שרגילים בעבודה ושלא יבואו לידי טעות שבזכות יגיע כפיהם הם מתפרנסים אלא בורא עולם זן ופרנס לכל שמזונותיו של האדם קצובים לו מראשית השנה. הרב עזרא עטיה זצ"ל פירש שדייקו רבותינו לומר "מזונותיו של אדם קצובים" ולא אמרו "כספו של אדם", דהיינו אף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו.

על מידת הביטחון נלמד מהמעשה המובא לפנינו: אברך תלמיד חכם שהגיע לפרקו, ביקש לשאת בחורה צנועה ויראת שמים אף שמצבה הכלכלי של משפחתה היה בכי רע. ההורים משני הצדדים נפגשו וחתמו על הסכם השידוכין שכל צד יתן שלושים אלף דולר ובתום ההסכם לחצו ידיים וקבעו את מועד החתונה בעוד כחודשיים. לאחר שההורים המאושרים חתמו על ההסכם, אם הכלה המיועדת לא ידעה את נפשה מדאגה מנין לבעלה סכום כה גדול. האם ישנה באמתחתו סכום שמור שהיא לא ידעה עליו? כשנשאל על כך בעלה השיב "לא, אין לי אך ה’ יעזור. מדובר בחתן ירא שמים תלמיד חכם, וחייבים לעשות את כל המאמצים שבתנו תתחתן עם אברך זה". "לאילו מאמצים אתה מתכוון? שאלה האשה את בעלה "האם אתה מתכונן לצאת לעבוד ולעזוב את הכולל?" "לא!!! אני מתכונן להמשיך ולעסוק בתורה!" אך היא מוסיפה ללחוץ "הרי בעוד חודשים הם יכנסו תחת החופה והבטחת את הכסף לפני החופה! מנין תביא להם כסף?" "ה’ יעזור! ה’ יעזור! ה’ יעזור!" אך האם לא נרגעה ובצר לה החליטה לפנות לאשת הרב אלישיב על מנת שתתן לה עצה מה לעשות. הרבנית הבינה שמדובר במצב לא פשוט והיא הפנתה את האשה לבעלה הגאון הרב אלישיב. הגאון הרב אלישיב הבין מדברי האשה שאין להם רכוש או מזומנים שניתן לפדותם לצורך החתונה, והוא ביקש שבעלה יבוא אליו לבירור העניין. ואכן כאשר הגיע האב לביתו של הרב הם שוחחו על האפשרויות השונות כדי להשיג את הסכום הנדרש. הרב הציע לבעל שיצא לעבוד, כיוון שמועד החתונה מתקרב ומשיחתו הבין שאין להם אפשרות לממש הבטחתם. אך האיש בשלו "אני לא יכול לצאת לעבודה. אני לא יכול בלי לימוד תורה". אך הרב אלישיב לוחץ ’’אולי תיקח המלצה מכמה גדולים ותסתובב בין בתי הכנסת וכך תוכל לצבור לפחות חלק מן הסכום". אך האב בשלו "אני לא בנוי לזה, לא מתאים לי להסתובב כעני ולהתחנן לבקש נדבות". "ומנין תשיג את הכסף?" מקשה הרב אלישיב."הקב"ה יעזור. הוא בוודאי יעזור. הוא יודע שיש חתונה ויש לנו התחייבות מן השמים יעזרו לנו!" כאשר ראה הרב שהאיש עומד איתן בדעתו ולא מוכן לעשות השתדלות אף לא מינימלית על מנת להשיג את הכסף, הציע לבסוף הצעה שאולי יש בכוחה לסייע. "גש לישיבה ממול, שם יש להם רשימת נדיבים רבים התומכים בישיבה. תאמר למנהל הכספים, שאני ביקשתי שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל ותשלח להם מכתב אולי בע"ה משם יסייעו לך..." "לכך אני מסכים" אמר הבעל לבסוף. ניגש האיש למנהל הכספים וביקש את רשימת המתנדבים מחו"ל עפ"י המלצתו של הרב אלישיב. המנהל הוציא תיק עב כרס והחל שולף רשימות של תומכים. "אין צורך בכרטיסים רבים..." אומר האיש "תן לי רק אחד ואליו אני אשלח בקשתי". "ואולי לא תענה?" הקשה המנהל. "ה’ יעזור". האב רשם את שמו של אחד הנדיבים התומך בסכום של עשר דולר לחודש לישיבה. האב נראה מאושר ופנה לדואר כדי לשלוח בקשה לנדיב מארה"ב. וכך כתב האב "אנו משפחה עניה ובתנו עומדת להינשא. התחייבנו לסך של שלושים אלף דור ואין באפשרותנו להשיג הסכום. אנא סייע לי". המכתב נשלח והאב המשיך בלימודיו כרגיל בכולל. האם, לעומת זאת, לילות רבים הייתה דואגת בעיקר כאשר התקרב מועד החתונה. ולפלא לאחר שבועיים הגיע מכתב למשפחה ולמכתב צורף צ’ק על סך ...שלושים אלף דולר! תדהמה אחזה את כל בני הבית ובטחונו של האב בהקב’’ה קיבלה סיוע ואישור משמים. השמועה עשתה לה כנפיים והסיפור החל להתפרסם בירושלים והיגע גם לאוזני מנהל הכספים של הישיבה שהתפלא הרי מדובר באדם שתורם רק עשרה דולרים לחודש... לאחר שבוע נסע מנהל הישיבה לגיוס כספים והפעם החליט להגיע תחילה לביתו של הנדיב העשיר. האיש קיבלו בסבר פנים יפות ולפתע נשאל כיצד "הרשה לעצמו" לתת סכום כה נכבד למכתב בודד שהגיע אליו, והנה הישיבה עם מצבה הקשה מקבלת ממנו סכום זעום לחודש. "אספר לך", אמר לו הנדיב "אנו זוג הנשוי שנים רבות. עשר שנים לא זכינו להיפקד בילדים. כל הטיפולים והכספים שהשקענו לא הביאו מזור לבעייתנו. והנה בשבת בזמן פתיחת ההיכל התחננתי להקב"ה ואמרתי ’ריבונו של עולם! אם נזכה להיפקד אני מבטיח שהילד יגדל על ברכי התורה ואנו נתמוך במשפחה עניה שצריכה סיוע להשיא את ילדיהם’. לפני כחמש שנים נולדה לנו בת ולפתע חלתה הילדה במחלה קשה שהרופאים לא מצאו לה מזור. טיפולים רבים עברה הילדה ואנו יחד איתה עברנו ייסורים לא קלים. לאחר טיפולים רבים פנינו לרופא מומחה בעל שם עולמי וב"ה לפני כחודש קיבלנו את תוצאות הבדיקות והיינו המומים, הילדה התגברה על מחלתה והיא כעת בשלבי החלמה אחרונים. באותו יום שקיבלנו את תוצאות הבדיקות בדואר, הגיע מכתב נוסף מאותה משפחה שביקשה סיוע לחתן את בתם. מיד ניגשתי לבנק וביקשתי למשוך את תכנית החיסכון שלי, נדהמתי לשמוע שהסכום למשיכה הוא שלושים אלף דולר בדיוק. ראיתי בכך אות משמים למילוי בקשת המשפחה, על כן מיד משכתי את הסכום המבוקש והוא, כאמור, נשלח למשפחה. (אור דניאל).

סיפור זה היה רגיל ה"חפץ חיים" לספר, כשבת צחוק על שפתיו, כליל אלה החושבים שאם יקפצו את ידם מאחיהם האביון, הם יתעשרו. הרי נוהגין הם ממש כמנהגו של אותו איכר. שכן תלויים אנו בחסדיו יתברך שישפיע עלינו את ברכתו. (משלי החפץ חיים). שנודע, לבעל אכסניה יהודי תושב העיר ורשה, כי מרן ה"חפץ חיים" מתכונן להגיע לעיר. ביום המיועד השכים האיש ושם פעמיו את בית הנתיבות, 'אני אהיה האכסנאי הראשון שיראה את פני הצדיק', חשב האיש בהתרגשות. 'וכשאבקש ממנו להתאכסן בביתי בודאי יסכים!' וכך היה. אך הגיעה הרכבת וה"חפץ חיים" יצא מן הקרון, ניגש אליו היהודי ובלב הולם מהתרגשות הזמינו להתארח בביתו, והאורח הדגול אמנם הביע הסכמתו. עד מהרה ישבו השנים במרכבה העושה דרכה אל בית האכסניה. עודם בדרך ושיחה נקשרה ביניהם. "אמור לי, ר' יהודי", פנה ה"חפץ חיים" אל מארחו. "הקובע אתה עתים לתורה? כמה שעות מקדיש אתה מידי יום ללימוד תורה?" כתשובה, נאנח היהודי. הוא הרכין ראש במבוכה ואמר: "האמן לי רבי, כי ליבי דואב וכואב בשל כך. ואולם...עול הפרנסה כבד כל כך...הן ידוע", המשיך בהתעוררות, "כי מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף! ואני חש בכך היטב: מעלות השחר ועד שעת ליל מאוחרת טרוד אני בעבודתי. וכשמסיים אני את מלאכת יומי, הריני עולה על יצועי באפיסת כוחות! ורשה, "עיר גדולה מאוד, ומידי שעה בשעה מגיעות הלום רכבות, ובקרונותיהן אורחים לרוב. ועלי להתייצב בכל שעה בבית הנתיבות ולקדם את פני האורחים, אם לא אעשה כן  יקדים אותי בעל אכסניה אחר ויוליך את האורחים לאכסניתו. ואם כך, אקפח את פרנסתי!" "היודע אתה למי הנך דומה במעשיך אלו?" הגיב ה"חפץ חיים". "במחילה מכבודך, דומה אתה לבן כפר שנסע לעיר הבירה להסדיר ענין אצל שרי השלטון. אותו ענין דחוף וחשוב עד מאד היה, ועל כן ישב הכפרי בקרון ורוחו קצרה. 'מדוע נוסעת הרכבה כה לאט'? הרהר כל העת. וכששוב לא  יכול לשאת את הנסיעה האיטית, קפץ ממקומו וקרב אל דון הקרון. במרץ רב הפשיל את שרווליו, והחל לדחוף את הקרון בכל כוחו. המאמץ היה רב, פניו סמקו, נשימתו נעשתה כבדה וטיפות זעה כבדות נטפו ממצחו. עקבו שאר נוסעי הקרון אחר מעשי הכפרי ולבסוף שאלוהו: 'מדוע אתה מתאמץ כל כך?' "'מדוע אני מתאמץ כל כך?' חזר הכפרי על שאלתם בקול חלוש, והשיב: 'הנה, כאשר אני נוסע בעגלתי וברצוני שהעגלה תתקדם במהירות, דוחף אני את קרון העגלה מצדו האחורי, ואז מגבירה העגלה את המהירות. גם עכשיו אני ממהר מאד עלי להיות בעיר הבירה לצורך בענין דחוף ביותר! וכדי שאגיע למחוז חפצי, החלטתי לדחוף את קרון הרכבת ולזרז על ידי כך את הנסיעה. "הסברו של הכפרי התמים העלה צחוק על פני חבריו. 'חי חי חי, כפרי שוטה', לעגו לו, 'הסבור אתה שכוחותיך הדלים יוסיפו מהירות  לקרון הנגרר באמצעות כח המשיכה העצום של הקטר?' דע לך, פנה ה"חפץ חיים" אל היהודי היושב לצדו, כי הקב''ה מנהיג את העולם כולו בכוח אדירים, רב שאיננו מסוגלים כלל לתפוס בשכל האנושי שלנו. הקב''ה זן ומפרנס את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד לביצי כינים. ואתה סבור, שעל ידי כל אותן טרחות יתרות שאתה טורח ביגללם מבטל אתה מלמוד תורה! אתה מסייע בידיו, כביכול, לפרנס אותך? הקב"ה, מנהיג העולם, מפרנס את כל הבריות, ואף אותך ביניהן. וכל היגיעה הרבה שיגע אתה למען פרנסתך משולה כפרי שדחף בכוחו העלוב את הקרון המונהג על ידי הקטר רב העצמה!"דברי האורח הדגול חדרו ללבו של בעל האכסניה, ומאז אותו יום שקד על למוד התורה. (מעשיהם של צדיקים).