חוץ מעוגות גבינה ולזניה ופשטידה, מה צריך עוד להכין?

   וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: (במדבר ד' י"ט - כ').

   ידוע הדבר ומפורסם העניין שבתורתנו הקדושה הכל מדויק ומדוקדק -  ואין דבר כזה "מקרה או סתם". וכיון שכך, נשאלת השאלה:

   מדוע בכל שנה אנו קוראים את פרשת במדבר בסמיכות לחג השבועות - חג מתן תורה? מה השדר והמסר שרוצה בורא עולם להעביר לנו במהלך הזה? התשובה נמצאת בסוף הפרשה, וטמונה בפסוקים הנ"ל. מה כוונת המשורר?

   בימים אלו נמצאים אנו בהכנות האחרונות לקראת חג השבועות, חג שדורש הכנה של 50 יום [כל ימי ספירת העומר].

   ואם ישאל השואל: בשביל מה צריך להתכונן לחג הזה כל כך הרבה ימים? הרי לאפות עוגה חלבית ולהכין לזניה ופשטידת גבינות עם עלי סלק וברוקולי, בשביל זה מספיק חצי יום של הכנות. ואפילו לאלו המחמירים לקיים את המנהג המקודש "לקשט את הבית בעלי בננות ושאר ירקות", עבור כך צריך בסך הכל עוד עשר דקות. אם כן למה שריין לנו בורא עולם 50 ימים של הכנה לחג השבועות?

   התשובה פשוטה! אמת, להכין "מאכלי חלב" משובחים ומפנקים ולקשט את הבית בירק, בשביל זה מספיק חצי יום ועוד עשר דקות. אך כדי להכין "את הנשמה" שתהיה משובחת ומקודשת ומזוככת לכבוד מעמד מתן תורה - שזה בעצם העיקר והתכלית של חג השבועות, בשביל זה גם 50 יום זה בקושי מספיק.

   צריך לזכך את המידות ולתקן את המומים שיש לנו בכל מה שקשור לתחום של "בין אדם לחברו"... לעבוד על קדושה וטהרה בכל מה שקשור לשמירת העיניים וטהרת המחשבה - ולשוב בתשובה אם חטאנו בנושאים הללו... לאחר מכן יש להעפיל עוד קצת בהר ה' ולעבוד על תוספת קדושה וטהרה בבחינת "קדש עצמך במותר לך", (זה בעצם מה שהיה בשלושת ימי ההגבלה שעם ישראל הוסיף על קדושתו בפרישות ודרך ארץ כפי שמבואר בתורה באריכות)... כמו כן בימים הללו צריך האדם להכין כלים רוחניים כדי לאגור באמצעותם את השפע והאור הגדול שהבורא מרעיף עלינו בחג השבועות, ומי שלא מכין כלים לקבלת השפע - הרי הוא מחמיץ את המטרה במו ידיו, ולמה הדבר דומה? לאדם שממתין שהגשם ירד, אך אין הוא מכין כלים לאגור בהם את הגשם המבורך. האם יש שטות וטיפשות גדולה מזו?

   ואיך באמת מכינים כלים לאגירת השפע הרוחני בחג השבועות?

   הציפייה והצימאון של האדם לחג השבועות - ולמפגש המרגש של מתן תורה על ידי מלך העולם, כמו כן ההכנה הנפשית ועבודת המידות שהאדם עורך לכבוד הפגישה הזו - כפי שפרטנו מקודם, אלו הכלים הרוחניים שהוא בעצם מכין. וכגודל רמת ההכנה וההשקעה של האדם, כן גודל "הכלים הרוחניים" שהוא מכין. השקעה מושלמת = כלי ענק וחזק. השקעה דלה וצמוקה = כלי קטן ורעוע.

   משום כך, אם האדם מתכונן לחג "בערך"... אם כל ההכנות שלו מסתכמות באפייה חלבית מושקעת וארגון סעודות מפנקות... אם האדם מכין את הבטן ולא את הנשמה, הרי שהעיקר חסר - והיהודי הזה מחמיץ את המטרה המרכזית של חג השבועות במו ידיו.

   את הנקודה המהותית הזו חפץ מלך העולם שנפנים היטב - ומשום כך הוא דאג שלפני חג השבועות נקרא את פרשת במדבר שבסיומה מוזכר העניין של "וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ", מילים המזכירות לנו שבעבודת ה' יש שתי חלקים שצריך לתת עליהם את הדעת:

   דוגמא לכך אנו מוצאים לגבי "ההכנות לחג השבועות", וכפי שביארנו מקודם והבהרנו שלא מספיק להתרכז בתפאורה החיצונית של המצווה ולהשקיע בפיטום הבטן ואגירת מאכלי חלב מגוונים ומפנקים, אלא יש צורך לעבוד גם על העיקר של חג השבועות ולהכין ולזכך את הנשמה לקראת מתן תורה, מה שנקרא "לשאת בשלמות את כל המשא הרוחני" הטמון בהכנות לחג השבועות, כפי שמצפה ממנו מלך העולם שנעשה.

   זהו הסבר אחד מדוע נסמכה פרשת במדבר לחג השבועות. אך יש הסבר נוסף לעניין, הסבר עמוק ומתוק השווה יותר מכל הון וממון שבעולם, ולמרות שלא לכולם יש את הזכות להבין אותו, בכל זאת נכתוב את הדברים ונקווה בעזרת ה' שדקותם תובן לכולם, וההסבר הוא כך:

   במעמד מתן תורה בורא עולם נתן לעם ישראל "כלי חשוב" ומרכזי בעבודת ה', כלי שבלעדיו לא ניתן לגשת למתן תורה, ומי שמתעמק בפסוקים נדהם מעוצמת הדברים - ולמען חידוד הנתונים נעלה כאן את הפסוקים הקשורים לעניינינו כלשונם:

   בפסוקים אלו בורא עולם מבקש ממשה שיזהיר את עם ישראל שלא יעלו להר סיני בזמן מתן תורה - כדי שלא יקרסו מעוצמת המעמד הקדוש וימותו (מלבי"ם שם י"ב) ויביאו אֵבֶל על קרוביהם ויגרמו להרחקת השכינה חלילה (ספורנו שם י"ב), לאחר מכן משה שב אל העם ומדריך אותם כיצד להתכונן למעמד הר סיני, וכמובן שהוא לא שוכח מציווי ה' - ומזהיר אותם גם "לא לעלות להר סיני" בזמן מתן תורה (כמבואר באבן עזרא שם כ"ג).

   כעת הגיע הרגע הגדול, הכל מוכן, ה' כבר ירד על הר סיני, משה עולה אל ההר על פי בקשת ה', וכל רגע אמור להתחיל המעמד העצום של "מתן תורה". אלא שבמקום שבורא עולם יתן את התורה, הוא מבקש ממשה את הבקשה הבאה:

   בורא עולם מבקש ממשה לרדת מההר ולחזור ולהזהיר את עם ישראל שלא לעלות להר סיני.

   משה שומע את הבקשה - ומודיע לה' שהעם כבר הוזהר על כך ואף נעשו ההכנות של "הגבלת ההר" - וממילא אין צורך להזהיר את ישראל שוב בעניין הזה, אך ה' לא מקבל את דברי משה - ומבקש ממנו שירד מהר סיני ויזכיר לעם ישראל שוב פעם את האיסור לעלות להר בזמן מתן תורה, והוא מבקש ממשה שלאחר מכן הוא יעלה להר עוד פעם (על פי האור החיים שם כ"ג ודלא כהרשב"ם שם, ואכמ"ל).

   עד כאן ההיסטוריה הקדושה של מעמד הר סיני, והשאלה מתפרצת ועולה וזועקת וממריאה עד לב השמים:   (נ.ב. אנו שואלים את השאלות הבאות רק כדי להבין את דברי ה' וללמוד מזה אורחות חיים, אך ברור שאיננו מהרהרים אחר צדקת הנהגת ה' חלילה. מה גם שאנו יודעים שכל חוסר הבנה שיש לאדם בהנהגת ה' - זה מפאת דלות ומוגבלות שכלו, ואין לנו ספק שה' עושה תמיד את הדבר המושלם ביותר - בין אם אנו מבינים את ההיגיון שבדברים ובין אם לא).

   ובכן, בורא עולם צדיק עליון, מה ההסבר והנימוק וההיגיון, של מה שציוית את משה בציווי הראשון?

   1) לאחר שביקשת ממשה לעלות אל ההר - ביקשת שירד מההר וישוב אל העם כדי לבצע את "ההכנות האחרונות" למתן תורה, ולהזהיר את בני ישראל שוב פעם שלא יעלו בהר. ומדוע לא ביקשת ממשה להזהיר את העם לפני שיעלה להר? למה דרשת ממנו שיעלה וירד כביכול "לחינם"?

   2) משה רבנו אמר לך שהעם כבר הוזהר ואין חשש שמישהו יעלה להר. אם כן למה לא קיבלת דבריו - ודרשת שישוב אל העם ויזהירם פעם נוספת?

   3) מלך עליון, מדוע אתה מונע מעם ישראל לעלות אל ההר בזמן כל כך מקודש? למה לא לתת לעם את הזכות העצומה להיות קרובים לפסגה ולעמוד ליד משה?

   האמת היא שרבותינו הקדושים כבר פלפלו בדברים הללו והסבירו אותם בטוב טעם ודעת (והצמא לדבריהם המתוקים יעיין במפרשים על הפסוקים, רש"י חזקוני אור החיים ועוד), ובעצם לא באנו כאן בשאלות הללו אלא להבליט נקודה אחת עמוקה ומתוקה ומהותית ויסודית שבורא עולם רצה שעם ישראל יפנים היטב "ברגע השיא" - רגע לפני מתן תורה, מסר חדש שהוא בעצם "הפתיחה" של מתן תורה - ולא ניתן לתת את התורה בלעדיו. מהו אותו מסר?

   כעת הכל מובן. בפעם הראשונה שמשה הזהיר את העם שלא יעלו בהר, זה היה "חלק מההכנות" לקראת מתן תורה. אך לאחר שלושת ימי ההגבלה כאשר עם ישראל נעמדו בתחתית ההר ומשה התבקש על ידי הבורא לעלות לראש ההר בכדי להתחיל במעמד מתן תורה - באמת באותו רגע ה' התחיל לתת את התורה, ובעצם מה שה' ביקש ממשה לרדת שוב אל העם וכו' - זה לא בכדי לחזור על "ההכנות האחרונות" למעמד, אלא זה כדי להעביר לעם ישראל מסר חדש אשר הוא "חלק ממתן תורה", מסר שהוא בעצם "הפתיחה" של מתן תורה, פתיחה שבה הבורא העביר לעם ישראל את התמצית של כל התורה כולה, ובכדי שנפנים גם אנחנו את אותה תמצית חשובה, נחזור עליה שוב במילים ברורות:

   יהודי יקר! עליך להיות עבד נאמן לה' אלוקיך ולהתבטל לתורתו ומצוותיו ולחפש לעשות את רצונו "כרצונו", גם אם בא לך לעבוד אותו בצורה אחרת.

   יהודי קדוש! דע לך שהמטרה לעולם לא מקדשת את האמצעים - אפילו אם היא נשגבה ביותר. ואם נקלעת למצב שבו הבורא מבקש ממך לעצור את ההתקדמות שלך בעבודת ה' ולהישאר באותו מקום, (לא להתקרב להר), חובה עליך להתכופף לפקודה הזו, וזוהי עבודת ה' מושלמת. אך אם תמרה את צו ה' ותתעקש להמשיך להתקדם בעודת ה' במקום שהבורא ציווה שתעצור, אין זה "התקדמות" אלא "התגדמות", ועבודתך אינה רצויה.

   וכיצד זה מתקשר לפרשת השבוע?

   בפסוקים שבראש המאמר בורא עולם מודיע לכל העוסקים במלאכת המשכן שְׁאַל להם להביט במקום הקודש - מחמת שכך גזר מלך העולם (ועיין רמב"ן וריקאנטי ותבין מדוע), ואפילו אם יש לאדם "תאווה רוחנית" להביט לשם - כביכול להתחבר יותר לקדושה, אין לו רשות לעשות זאת. הנקודה הזו מקבילה לנקודה שראינו כעת על האיסור של עם ישראל לעלות להר סיני, והקשר כאן ברור.

   גם בפרשתנו וגם במעמד הר סיני אנו רואים שהאדם היהודי נתון בתוך מסגרת, ועליו לדעת שלמרות שתמיד צריך להתקדם בעבודת ה' - לפעמים צריכים לעשות "ברקס רוחני" ולעצור את העלייה, מפני שכך ציוה מלך העולם.

   בתנ"ך מצאנו הרבה דוגמאות בנושא הזה, והבולטת שבהם זו הדוגמא עם נדב ואביהו שהקטירו קטורת זרה, כפי שכותבת לנו התורה בפסוקים הבאים:

   "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ויקרא י' א').

   והשאלה נשאלת: וכי נדב ואביהו הקטירו אש זרה? הרי זה היה לכבוד ה' (רשב"ם שם)! מה גם שהתורה נקטה עליהם לשון חמורה ונוראה שנאמרה על מקריב בנו ובתו (חזקוני שם), וכיצד יתכן לכנות עבודת ה' במילים כל כך חמורות?

   התשובה טמונה בפסוק עצמו "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". פירוש: בורא עולם אסר לעשות את מה שהם עשו (אבן עזרא שם), ואם ה' מצווה לא לעשות דבר מה ולמרות זאת האדם עושה, זו אומנם עבודה למען ה', אך זו לא עבודת ה' - אלא עבודה הזרה לה', יחי ההבדל ה....ענק, וכאן נפלו גיבורים.

   מה כוונתינו? לימדונו רבותינו שלמרות שיש לנו ארבעה חלקי "שולחן ערוך", עלינו להכיר גם בחלק החמישי - חלק שהוא בבחינת "שולחן ערוך שבעל פה", שכתוב בו המשפט הבא: האדם היהודי אמור לברר בכל רגע מה ה' רוצה ממנו באותו רגע - לאור הנתונים שהוא חי בהם, מפני שהלכות רבות משתנות בהתאם לנתוני השטח. (דרכי שלום, פיקוח נפש, שלום בית וכו').

   לכן אל לאדם להתמקד רק בקידומו הרוחני, אלא עליו לבדוק תמיד מה ה' מצפה ממנו כעת. והיה אם יתברר לו שרצון ה' כעת שיעצור את התקדמותו הרוחנית, אזי חובתו של האדם לנהוג כך.

   למשל לסגור את הספר בכדי להושיט עזרה לאישה בבית או כדי לפקח על חינוך הילדים * לאחֵר לכולל כדי לפייס שכן שפגענו בו * להימנע מלפזר צדקות - כיון שכעת המצב הכלכלי לא מאפשר וזה עלול לבוא על חשבון בני הבית * להתפלל ביחיד - אם בבית הכנסת המקומי החזן מטיס את התפילה ללא בושה ולא ניתן לעמוד בקצב שלו בלי לבלוע מילים, שתפילתה כזו היא מנוגדת לכללי השולחן ערוך (או"ח סימן צ"ח סעיף א' + ג').

   ואדרבה! ידע האדם נאמנה "שהברקס" הרוחני שהוא כביכול עושה באותו זמן לעלייתו הרוחנית, זו בעצם "נתינת גז" הכי גדולה בעבודת ה', וכך אמור לחיות בן תורה אמיתי החפץ לעשות נחת רוח לבוראו. ומי שלא חי כך, לא נעים להגיד, אבל עבודת ה' שלו שייכת למחלקה של נדב ואביהו והיא מקבלת בחינה של "אש זרה" - עבודה הזרה לה', עבודה שה' אמר עליה את המילה "לא" - והאדם ביצע אותה למרות זאת.

   נקודת חן למחשבה.

   מי חושב אחרת?