וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח,ג) 

רש"י פירש: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

לכאורה תמוה, מה השבח הגדול על אהרון שלא שינה, איזו סיבה היה לו לשנות ממה שצוה?

הרמב"ן ביאר: השבח של אהרון שלא שינה, היינו שהוא בעצמו הדליק את המנורה כל ימי חייו, אף על פי שמצוות הדלקה היתה כשרה בבניו כפי שנאמר "יערוך אותו אהרן ובניו", אבל אהרן היה מזדרז במצווה הגדול הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב.

 

ה"שפת אמת" ביאר : טבע האדם כשמתחיל לעשות דבר חדש מתעורר ומתלהב, ועושה אותו בחשק וברצון נפלא, אולם שמתרגל, ההתלהבות דועכת, ועושה את אותו דבר בעצלתיים. לא כן היה אהרן הכהן, אלא, "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן"- מלמד שלא שינה"- כל ימי חייו עשה את ההדלקה באותו אופן שעשה ביום הראשון, בשמחה ובהתלהבות עצומה, ולא נעשתה עליו לטורח. (אוצרות התורה, בהעלותך דף עב-עג)

 

וניראה לי לתרץ בס"ד, שלפעמים אדם מנסה להיות מה שנאמר בקהלת (ז,טז): "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה"

כך דורשת הגמרא ביומא(כב,ב): על שאול שרצה להיות רחמן מעבר למה שבורא עולם ציווה אותו, ובסוף שאול התאכזר על הרחמנים והפסיד את המלוכה שלו. צריך לדעת שהקב"ה מצווה אותנו לעשות משהו, צריך לקיים את דבריו כמו שהם, כי לפעמים לנסות להיות "חסיד" מעבר למבוקש, זה טעות.

וכך גם מובן עם  מה שקרה עם משה רבינו: כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בּוֹנִין, וְהָיוּ נוֹטְלִין הַמִּצְרִיִּים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, וּמַנִּיחִים אוֹתָם בַּבִּנְיָן בִּמְקוֹם אֶבֶן. אָמַר מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְכִי כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אָמַר הקב"ה כָּל אוֹתָן הַבָּנִים אִם הָיוּ חַיִּים וְנִתְקַיְּמוּ בָּעוֹלָם הָיוּ רְשָׁעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין קַח אֶחָד מֵהֶם וְתִרְאֶה מַה יִּהְיֶה מַעֲשָׂיו, וְלָקַח אֶת מִיכָה, וְהוּא עָשָׂה אֶת הָעֵגֶל וּפֶסֶל מִיכָה,( וּלְפִיכָךְ נִקְרָא´מִיכָה´ שֶׁנִּתְמָעֵךְ בְּדִימוּסֵי בִּנְיָן שֶׁל מִצְרַיִם). ורשי בגמרא בסנהדרין (קג,ב) מבאר: שעברו ישראל את ים סוף העביר מיכה פסל של עבודה זרה!! מכאן רואים שלמרות שמשה כוונתו היתה לשם שמיים ורצה להיות חסיד ורחמן לא היה צריך להצילו כמו שאמר הקב"ה, ובגללו שהצילו יצא מכאן קלקול גדול שמיכה יצק את העגל וגם עוד הרשיע והעביר עבודה זרה בקריעת ים סוף. ומכאן מובא שבחו של אהרן שעשה את רצון ה' בדיוק כמו שהצטווה!

 

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (יא,ו) 

באכילת המן היו טועמים כל מני הטעמים בעולם, אבל הם לא ראו את המאכל כמו שהוא בעיניהם, ועל זה התלוננו כי הדבר היה להם דומה כמו הסומא (עיוור) שאוכל ואינו שבע כי לא רואה את האוכל בעיניו.

(ילקוט מעם לועז)

מעשה שהיה: רבנו משולם היה רופאו של המלך,ולעתים היתה נקשרת ביניהם שיחה. באחד הימים הפנה אליו המלך שאלה: "כפי הנראה, היו אבותיך כפויי טובה, וכל הטוב שהעניק להם ה' כלל לא נשא חן בעיניהם". "למה כונתך, אדוני המלך?" התפלא רבנו משולם. והמלך הסביר: "ידוע, כי הקב"ה הוריד להם לישראל מן מהשמים, ובמן הזה יכלו לחוש טעם של מעדני מלכים. מדוע אפוא התלוננו ובקשו קישואים ושומים, שהנם מאכליהם של העניים והפחותים? וכי איזו תשובה תתן לכך?" "את תשובתי אתן לך מחר, אדוני המלך", השיב הרופא היהודי ועזב את המקום. משם פנה אל שר הטבחים, הוא אשר היה ממנה על מאכליו של המלך. יודע אני",אמר לשר, כי המלך רגיל לאכול בסיום הארוחה פלח שום לא גדול. ואולם, אני רופאו, וברור לי שהדבר מזיק לבריאותו, על כן אבקשך לא להגיש לו שום מעתה!" "בודאי! בודאי!" הסכים השר עם הרופא. ואכן, הוא מלא את ההוראה בדייקנות, ביום המחרת שוב לא הוגשו שומים לשולחן. והמלך,שרגיל היה לקנח את סעודתו בפלח שום,המתין למאכל,כהרגלו. אך השום לא הובא אל השולחן. "היכן השומים?" קרא המלך בקול זועם. "רופאך הורה לא להגיש לך שום". השיב שר הטבחים.קרא המלך לרופא. "מדוע הורית לשר לא להגיש לי שום?" תבע לדעת. השיב לו רבי משולם הרופא: השומעות אזניך את שפיך דובר? הנה, רק בארוחה אחת לא אכלת שום – וכבר התלקח כעסך והתלוננת על הדבר. ואילו בני ישראל,שהתרגלו במצרים לשומים ולקשואים במשך תקופה ארוכה,אמורים היו להיות במדבר ארבעים שנה מבלי לטעום שום. וכלום הם לא יתלוננו על כך?" הבין המלך את הדבר. "יפה אמרת",שבח את רופאו, "דבריך אמת ותורתכם אמת!" (ילקוט מעם לועז, מובא גם ב'מעשיהם של צדיקים' ).

 

שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד (יא,כו)

בגמרא (חגיגה ג,א): מסופר: שני אילמים היו בשכונתו של רבי, בכל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש, היו באים ויושבים לפניו ומנענעים בראשיהם ומרחשים בשפתם, וביקש עליהם רבי רחמים ונתרפאו, ומצאו שהיו יודעים הלכות ספרא וספרי וכל הש"ס.

כתב הגאון חיד"א (בספרו 'נחל קדומים') בשם הרמ"ע מפאנו ומהר"י סרוק ז"ל ששני אלמים אלו הם גלגול של אלדד ומידד. ויש לרמוז זאת בפסוק כי שתי אותיות הראשונות אלדד ומידד הם אותיותאלמי, ואפשר שבזה התקיימה קללת יהושוע אדני משה כלאם אותיות כאלם. ובאו בגלגול מאחר שאמרו נבואתם אף שלא נאמר להם "לאמר"- לאחרים והיו צריכים להעלים נבואתם עד שינתן להם רשות.

 

אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (יא,כז)

חז"ל(סנהדרין יז,א) דרשו שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל. וצריך ביאור מאיפה דרשו את זה חז"ל שכך התנבאו?  והיכן רמוז דבר זה בתורה? ביאר רבי שמשון מאוסטרופולי זצ"ל: הנה כתוב בפרשת שמות "ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו" לכאורה אות נ' מתיבת "מן" ואות ה' מתיבת "המים" מיותרים, והיה די לבתיה לומר "כי ממים משיתוהו", אלא נזרקה בה רוח הקודש ובמילה "ממים" רמוז פורענות על משה שראשי תיבות "ממים" הם : משה מת יהושע מכניס, לכן לא אמרה "ממים" אלא "מן המים" כדי שלא יוכר הרמז הזה, שהוא פורענות על משה. ואלדד ומידד התנבאו "בַּמַּחֲנֶה" היינו מחה- 'נה' כלומר תוריד אותיות 'נה' מתיבות מן המים, ישאר "ממים", שהוא ר"תמשה מת יהושע מכניס, ולפי זה מובן מה ההדגשה "מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה" כי נראה היה מיותר שהרי ידענו שהם היו במחנה.

 

'בעל הטורים' רמז בצורה מתוקה: שתיבת "מִתְנַבְּאִים" זה ר"ת משה תנוח נפשו בגן אלוקים יהושעמכניס.

ופירש גם  שתיבת "מִתְנַבְּאִים" אותיות מת- נביאם. (אוצרות התורה, בהעלותך דף ק-קא)

 

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב,ג)

כתב השל"ה הקדוש: ראה עד כמה גדולה מדת הענוה, הנה משה רבינו ע"ה מבחר הנבראים אדון הנביאים, ולא שבחו הכתוב רק במידת הענוה. התורה כתבה ג' סוגי בעלי ענוה, אולם משה הוא היהלום שבכתר, שהענווה שלו היתה המובחרת שבכולם. וזהו שאמרה התורה וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם, מִכֹּל הָאָדָם ר"ת אברהם דוד משה.  אברהם אמר אנכי עפר ואפר, דוד אמר אנכי תולעת ולא איש, ואילו משה אמר ונחנו מה. רצו לומר שסוג הענוה של משה היא גדולה יותר מכולם, משום שמשה אמר ונחנו מה. שהתכוון שהוא אפילו לא בגדר עפר ותולעת אלא אינני כלום.

 

הגאון מוילנא זצ"ל פירש את הפסוק במשלי (ג,לד): "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" – לענווים שומעים את חרפתם ואינם משיבים ומכניעים עצמם לכל אחד... יתן להם הקב"ה חן, שיהיה חינם בעיני הבריות.

 

מסופר על האר"י הקדוש זצ"ל, שפעם אחת נכנס אל רבו הרמ"ק הקדוש, רבנו משה קורדובירו זצ"ל,ושמע אותו מתחיל לשאול ולהסביר: "היודעים אתם, מהו התיקון והמעשה שהכי מנקה ומטהר אתהאדם מכל העוונות שעשה, שעל ידיו מתבטלות מעל האדם גזירות קשות ואסונות"...? ואז פתחהרמ"ק הקדוש ואמר: "התיקון הגדול שהכי ממרק את האדם, ומנקהו מכל עוונותיו הוא – אדםשמבזים אותו והוא שותק ולא מגיב!". המשיך הרמ"ק ואמר: "שאם היו אומרים לאדם: האם תרצהלכפר על עוונותיך הרבים ע"י חולי וייסוריםד? בוודאי יענה 'לא'. אז אולי תרצה כפרה ע"י מיתת בנים?או ע"י מצב כלכלי קשה? וודאי יענה 'לא'. אך לא ידע האדם שע"י שמקבל הביזיונות באהבה, שיודעשיצא דבר הביזיון מאת ה', שכך רצה הבורא שיתבזה, ולכן הוא מתבייש ושותק – אז נמחלים ממנוכל עוונותיו!", סיים הרב.

 

באחד הימים סיפר האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל על מקרה שהיה אצל סבו בעל ה'דברי חיים' מצאנז:

פעם אחת נכנס אל סבו, ה'דברי חיים' יהודי פשוט כדי להסתופף אצל הרבי. מיד החל הצדיק, ה'דבריחיים' לצעוק עליו ולחרפו בקול גדול. כולם נבהלו ונדהמו, מה עשה אותו יהודי שכך זועם עליו הרב.היהודי נבהל ופחד כולו, ומיד ברח מבית הצדיק ושב לביתו. והנה, כשהגיע לביתו הוא נאחז בהלם רב-אחד מבניו נפטר לפני זמן קצרצר. הדבר הגיע לאוזניו של הצדיק, בעל ה'דברי חיים' זצ"ל שאמר מיד: "בטח אינכם מבינים מדוע צעקתי ונזפתי ביהודי הזה? אז אגלה לכם: דעו, שכשהגיע אליי היהודי הזה, ראיתי שיש עליו דינים קשים בשמיים ואסונות שאמורים לבוא עליו, לכן רציתי מאוד להצילו.

 

אך מה הדבר שעל ידו ניתן להסיר אסונות ודינים בזמן קצר ביותר? זה רק ע"י ששומע האדם שמבזיםאותו והוא שותק ולא מגיב כלל. לכן, ברגע שאותו יהודי נכנס לחדרי, התחלתי לצעוק עליו ולחרפו,ובכך השתמשתי בתרופה הסודית שתבטל מעליו את האסון שהיה אמור לבוא עליו. ואם תאמרו: וכיכך צריך לצערו? אך מה אעשה שזו התרופה? וכי כשהולך האדם לרופא, אין לו כאבים וייסורים!? אךאותו יהודי לא רצה לשמוע ולא קלט את הרמז וברח מביתי, במקום לשמוע את הביזיונות ולברר מדועצועק עליו הרב, ולכן נשארה עליו מידת הדין שפגעה באחד מילדיו והרגה אותו) 'עצה ותושיה).

וכך כבר כתב הצדיק, רבי נחמן מברסלב זיע"א: כשאדם בא לאיזה ניסיון, ידע, כשיעמוד בזה הניסיון,שהקב"ה יעשה לו נס". ואף הוסיף לכתוב בספר המידות: "כשבא על אדם איזה בושה, יצפה לישועה!".

בספרו של הצדיק, רבי אליעזר אזכרי זצ"ל, כותב הצדיק סגולה לכפרת עוונות: "לכן יוכיח אדם אתנפשו ויאמר לו: למה תסבול יסורים בעולם הזה ובגיהנום על עוונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנושוגידופיו ולא תענה, ותשמח ביסורים אלו, כי תעלת רפואה הם לנפשך, זרח בחשך אורך".

 

כותב הרב לוגאסי שליט"א:"ודע עוד שבזיונות זהו לאו דוקא בזיונות וחירופים שדמו של אדם נשפךבהם.

כל מילה של פגיעה ואפילו קטנה, יש בה כפרה גדולה, ולפעמים ימצא שאומר אדם לחבירו מילהאחת או הערה אחת שלא במקום ובזה משפילו ומעליבו, ובכך מביאו לידי כעס גדול וצער גדול, בזהנהיה לאדם כפרה גדולה ממילה קטנה, וכמה השקעה זו טובה היא המפיקה רווחים לאין שיעור, שהריבכך אין נדרש מהאדם אלא לשתוק בלבד, ולהאמין שמן השמים שילחוהו עלי לומר לי מילה זו.וכמאמר דוד המלך כשקיללו שמעי בן גרא:"הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו". ומה זכה בכך? אומר הגאון חיד''א:

(בספר מתוק מדבש אות ט') :"להיות רגל רביעי שבמרכבה. הנה לך לראות שבשביל שתיקה קטנה זוכהלמעלה גדולה לאין שיעור להיות בצוותא מרכבה!. (מתוך העלון טוב לחסות בה' גיליון 272)

 

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב,ג)

נשאלת השאלה, כיצד יכול אדם כזה, שהוא בעצם המנהיג הרוחני של כל העם, להיות ענו? הרי הוא הוציא את כולם ממצרים, הוא היכה את עשרת המכות, הוא נתן את התורה, הוא הוריד את המן וכו'. אדם כה נעלה, כיצד הוא יכול להיות ענו? האם הענו הוא שקרן? ומה יאמר משה - אני לא הוצאתי את ישראל ממצריים, לא נתתי את התורה.. הרי זה שקר? משה הוא זה שמלמד תורה את כל בני ישראל, כפי שאנו אומרים "תורה ציווה לנו משה! וכשהיה צורך, אף ניצל משה את מעמדו כדי להכריע את הנלחמים בה' במשה ובתורתו (כמו קורח, דתן ואבירם, ועוד). ומסבירים: הענו הינו אדם אמיתי. כמובן שאיננו שקרן, אלא הוא עושה חשבון פשוט מאוד: הכוחות שיש לי, כישוריי השכליים, מידותיי הטובות, כוח השכל הטוב שישנו במוחי, כל אלו אינם פרי עמלי! קיבלתי מה' כוחות מיוחדים, כדי לנצל אותם באופן הכי טוב. על כך לא מגיעה לי כל תודה ואף לא מגיע לי שיכבדוני בגלל זה. אנו, הקוראים פרשה זו בתורה, למדים מכך הוראה פשוטה ביותר. לכל אחד מאיתנו ישנם כשרונות, לפעמים הם טובים מאוד ולפעמים פחות, אין לנו מה להתגאות על האחרים, בסך הכל זה מה שקיבלנו - הכל מאת ה'.

חז"ל (עירובין יג,ב) דורשים: "כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו - הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו".

וזזה מצינו על אלדד ומידד שכתוב בגמרא (סנהדרין יז,א): "שאמרו אין אנו ראויין לאותה גדולה אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו". 

ורמוז לנו על משה רבנו ע"ה שהוא הקטין את עצמו שאמר (שמות טז,ז): "וְנַחְנוּ מָה" ואם ניקח 'מה' במילוי אותיות ממ הא- בגימטריה 86 כמניין אלהים.  ובזה הרמז שמשה הקטין את עצמו שאמר וְנַחְנוּ מָה, והקב"ה הגביה אותו שהעיד עליו: (דברים לג,א): "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים".

 

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב,יג)

רבי אברהם מרדכי מגור ורבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה הזדמנו יחדיו ונקשרה ביניהם שיחה. במהלך השיחה הזכיר רבי מאיר יחיאל את שמו ושם אמו ובקש מהאדמו"ר מגור שיתפלל בעבורו לרפואה שלמה. כדי רגע השתומם רבי אברהם מרדכי, אך מיד אמר: "בגמרא, במסכת ברכות ל"ד, נאמר: "כל המבקש רחמים על חברו (בפניו), אין צריך להזכיר שמו שנאמר: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". כך התפלל משה וכלל לא הזכיר את שמה של מרים. מדוע אפוא הזכיר מר את שמו בפני? "השיב רבי מאיר יחיאל: "ובכל זאת גם באותו פסוק נרמז שמה של מרים ושם אמא : בצמד המילים "רפא נא" מרומז שם החולה ושם אימה: "רפא נא" = 332. "מרים" (290) + "יוכבד" (42) (מעשיהם של צדיקים).

 

אך טוב וחסר ירדפוני כל ימי חיי

מו"ר זקננו רבי מאיר אבוחצירה זי"ע, נסע פעם בכביש מהיר כשלפניו נוסעת משאית של משקאות. על אם הדרך הורה לנהג לעצור את משאית המשקאות ולבקש מבעליה בקבוק שתייה. נהג המשאית התמלא חרון: מה?! כל מכונית תעצור אותי ותבקש שתייה?! המשאית המשיכה בדרכה ורבי מאיר הורה לנהגו שוב: התייצב בדרכה של המשאית ובקשת מן הנהג בקבוק שתייה! ברחמים.. נהג המשאית איבד עשתונות: למה אתם עוצרים אותי שוב ושוב?! אינני מחלק שתייה! אולי בכל זאת?! יהודי צמא?! אין מה לדבר. חבל! הפטיר רבי מאיר... עוד כמה קילומטרים התגלתה משאית הפוכה. משאית משקאות. אנשים עצובים ביכו את הנהג הצעיר... רבי מאיר אמר: ראיתי את מלאך המוות מרקד אחריו. ביקשתי להצילו, הוא התעקש... למה להתעקש כשאפשר להסכים?! למה למות כשאפשר לחיות?! יש הזדמנויות, הן דופקות על הדלת, מתחננות. אבל האדם חסר לב ואוטם אוזניים. דוד המלך התחנן: "אך טוב וחסד ירדפוני!" גם אם אין לי שכל ואני בורח, שימשיכו לרדוף אותי... (עלון שובה ישראל גיליון 455)

הרבה פעמים בחיים, מישהו מציע לעשות לנו חסד, ואנחנו אומרים 'לא תודה', אבל אנחנו לא שמים לב שאנחנו בעצם לוקחים ממנו מצוה, אדם הציע לך איזה כוס שתיה, טרח ומגז, תשתה תברך תזכה אותו במצוה, מישהו קם להביא לך כסא וכך הלאה.. אפשר ביום יום לאסוף עשרות מצווה מחסדים קטנים..

כי ברגע שאדם מרגיל את עצמו בנתינה לשני וגם בקבלת חסד מהשני.. כבר נהפך לאדם אחר!!

 

חשיבות לימוד התורה! - אמר רבי יהושע בן לוי במסכת אבות: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (הר סיני) ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף". וכתוב בתנא דבי אליהו (זוטא פרק א): לא חרב העולם אלא מפני פשעה של תורה, ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה, וכל הצרות הבאות על ישראל אינו אלא מפני פשעה של תורה משום שגדולה ורבה היא לפני הקב"ה פשעה של תורה שהיא שקולה כנגד כל העבירות.

 

סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מעשה נורא שסיפר לו הצדיק רבי סלמאן מוצפי זיע"א: בימות השואה הארורה, כשהצוררים הגרמנים עמדו להיכנס לארצנו הקדושה, הקהיל רבי סלמאן רבים מאחינו בית ישראל לתפילה ותחנונים בקבר ישני חברון במערת המכפלה, ואצל קבר רחל אימנו. לאחר התפילות שערכו שם, תש כוחו, ושכב לנוח מעט ונרדם על מטתו. והנה רואה בחלומו את הפסוק בירמיהו: "לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם", וביארו לו כונת הכתוב כך: אף שהשתטחו בתפילות על קברי האבות, לא הפנו אבות על פנים – לא זכו שתעמוד להם זכות אבות לבנים להביא עליהם תשועה שלימה, וזאת משום – "רפיון ידים" – מפני שידיהם רפות מן התורה! ותפילתם הועילה רק שהסכנה הנוכחית שהגרמנים חשבו להיכנס לארץ ישראל חלפה. רואים אנו שכל המאורעות הפוקדות את עם ישראל, הכל תלוי ברמת לימוד התורה, שאם חס ושלום יש רפיון, אזי כוחם של עם ישראל נחלש חס ושלום, אבל שלומדים תורה בהתמדה, אזי זוכים ל - וגבר ישראל.