מה שאומרים העולם, דאסור לגדל כלב בבית, ומטעימים, כי אליהו הנביא לא נכנס לאותו בית.

תחילה יש להדגיש, כי כלב רע אסור 

לגדל במקום ישוב בני אדם, ולא מהטעם הנזכר, והוא מדינא דגמ', (תלמוד בבלי מס' בבא קמא טו ע"ב, מו ע"א, ובכתובות מא ע"ב) רבי נתן אומר, מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ת"ל (דברים כ"ב) "לא תשים דמים בביתך". יעו"ש.

 

ומהרש"א (חידושי אגדות ב"ק טו:) הוסיף,

אף שכבר הזהיר הכתוב על המעקה "לא תשים דמים בביתך", הוא מפני דרי בני ביתו שלא יפלו מן הגג, אבל לגדל כלב רע, דודאי לא יגיע ההיזק לבני ביתו, שהורגל כלב הרע עמהם, אבל הוא מגדלו לשמירתו מן הגנבים בלילה, וכן בסולם רעוע ידעו בו בני ביתו, ואעפ"כ קאמר, לא תשים וגו' וק"ל.

 

ובטוש"ע והרמ"א פסקו (חו"מ סי' תט 

סע"ג) אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה. ע"ש.

 

והמעיין בב"י במקור הדין (בחו"מ) 

   יראה, דלמד כן מהמשנה (ב"ב עט:) ומובא ג"כ בגמ' (פו:). ולפלא, דלא למד כן מדברי ר' נתן (שם טו: מו.). וביותר, דהמקור שציין הב"י מהמשנה כתוב כלב סתם דשרי ע"י שלשלאות, ורבי נתן בגמ' אמר 'כלב רע', ולא חילק להתיר בשלשלאות. ואולי דלא שנא, כי אין הבדל ביניהם, כי שורש האיסור היוצא מהם משותף בתכונתם כאשר יעויין ברש"י (עט:) מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו. כנודע.

 

וע"פ זה הלימוד נראה, דכלב רע 

מוגדר לא רק כלב נושך, אלא גם כלב שנובח ומפחיד בנ"א שאינו מכירם. וממילא, גם אם הכלב זמום וחסום בפיו, עדיין יש להגדירו ככלב רע, מפני שהוא מסתובב ומטיל אימה על סביבתו. ויותר מזה נהירא, דגם אם יתלה שלט "זהירות כלב נושך" במקום בולט, כמורגל אצל מגדלי הכלבים האידנא, בכדי להימנע מהאיסור "ולא תשים דמים בביתך". לכאורה אין תועלת מכך, דהלא הניסיון מוכח, שאם האדם לא מבחין בשלט, הוא נבהל כהוגן ומה הועיל.

 

אך עדיין המעיין הישר יוכיח ובצדק, 

 כי מלשון הפוסקים הנזכרים ש"מ כי אם הכלב אסור בשלשלאות ברזל (ברזל לאו דוקא אלא כל קשר חזק שאינו יכול להתנתק) אפילו בהיותו רע אין איסור לגדלו, ובמקומות הספר, כדוגמת המתגוררים במקומות הסמוכים ועומדים, ובני דודנו הם שכניהם, יש את הוראת רמ"א ע"ז (חו"מ סימן תט ס"ג) דמטי בשם י"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות – בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר, ומטי למקורו מהגהת אלפסי החדשים כאשר יעויין שם, וזהו מהטעם האמור, כדי להטיל אימה על הנכרים. ואם קושרו, לכו"ע לית מאן דפליג דשרי אפי' במקום הישוב.

 

והנה כיום בדורנו אנו, הנמצאים 

בגלות המר אף בהיותנו לעם, מלאו גויים מסוממים את ארצנו, המשוטטים ומחזרים להשיג ממון בכדי לרכוש את הסם המשביעם, וכמעט ואין כיום פינה שאינם מסתובבים בה, ואפ' בעיר ואם כב"ב, אשר זכורני כי בהיותי טליא שלמדתי וגודלתי בה, היתה כמעט העיר היחידה בארץ, אשר לא נצרכה לשר ושוטר בה. ומאז בואם ועלייתם של כל הגויים, ע"י השלטון הצר והצורר, אשר אנו שוכנים בתוכו, שכל מגמתו וחוקיו, הם הפך תורתנו הקדושה, ואין לאל ידם למגר את התופעה, בהיותם תומכים בהם, ובהליכותם, ע"י שמחזקים את התישבותם, במתן זכיות ואישורים, בסלי מזון ומזור, בהקמת גנים ובתי ספר, וה' יצילנו ברחמיו, וע"ז קאמריתו בצלותין ובתחנונין אל דומי ואל תחרש אל.

 

ומה גם, שאנו מוקפים ועומדים 

   מסביב בבני דודנו, וכל צר ואויב צר מעלינו, כמעט אין עיר שהם לא מהלכים בה בחופשיות רבה, ומציעים למכירה את מרכולתם, ומרשים לעצמם להכנס לחצרות ולבתים, וה' יודע מזימתם. ולולא אל שד"י שומרנו, מי יגן עלינו. והם פרים ורבים כמכת השחין, מהרה ספו, תמו, כן יאבדו. ועליהם תיכון ג"כ סיבת הצורך, לאותם מגדלי הכלבים בחציריהם ובבתיהם להרחיקם.

 

ע"כ אמרתי ונתון אל ליבי כי אפשר 

   בנקל היום להתיר לגדל כלב רע (ולא רק נובח) בבית ובחצר, ולא רק מפני הגנת היזק ממון, אלא אפ' כדי להטיל אימה ופחד על הגויים. אך בתנאי, שחובה לאוסרו ולקושרו בשלשלאות המונעות ממנו מלצאת ולהבהיל את העוברים ושבים. ובכדי מתן זהירות לעוברים ושבים, נראה דדי לתלות שלט "זהירות כלב נושך", לאפרושי מסכנה ומאיסורא, דלא גרע משאר דברים או חומרים מסוכנים וכדומה שסומכים ע"ז.

 

ולא נעלמו ממני דברי רבותינו ז"ל 

  אשר מפיהם לפידים יהלכו שאמרו (ב"ק פג.) המגדל כלבים כמגדל חזירים, דקאי בארור ומונע חסד מביתו. דהמצב קא גרים להרבה מהעם, לגדל כלבים בטענת שמירה וכדומה, וזאת בעקבות מה שכתבנו לעיל, והוא ידוע לכל בעל נפש.

 

ובכלל, עדיפא טפי שיעשו חסד עם 

  הכלב המשמרם, וע"ז יכון מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנה:) לית דעני מכלבא, ואורח ארעא למשדי לה אומצא, מאשר יעשו חסד עם אותם ערלים מסוממים, המטמאים את ארצנו ברפש זוהמת הנחש הקדמון, ומטילים מורא ופחד במעשיהם ובהליכותם על יושבי הארץ, גזלנים, חמסנים, וכל דאלים גבר. וביותר, המדינה מסייעת להם ועושקת מכספי דלי העם, ומממנת בתי תמחוי בעבורם, ולו במעט ואולי בכדי למנוע מהם עשות רע, וללא הועיל. ופוק חזי, ועיני חזו ולא זר, בשכונת שפירא בת"א, בית תמחוי, שעצם היוסדו היה לסייע לנזקקים עניי העם, בגדר "עניי עמך קודמים". וכיום המראה מצער, בראות את אותם גויים מסוממים, עומדים ניצבים ניצבים, במסדר כל דאלים גבר, והוא מחריד כל לב אוהב אמת.

 

ואותם מגדלי כלבים, פועל מחשבה 

 הביאם למעשה, מחמת המזיק, לגדל כלבים בביתם. והוא מוכח, דהא כל אותם מגדלי כלבים, מטרתם לשמירה היא (ע"פ רוב). ומה נעמו דברי דוד המלך שאמר, (תהלים כב, א) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי הכלבים עזי הנפש המה, ויעויין בפלא יועץ (ערך כלב). א"כ בדין הוא, דכדי למנוע חדירת המזיק, יש למונעו במזיק הדומה לו, כאומרו דוד המלך בעצמו, (שם יח, כו) "עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל" וכיוצא בזה. והוא פשוט.

 

וכעין אמימות יש להעדיפם, והוא 

מקרא מפורש (שמות כב, ל) "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו". ומרן הרי"ח הטוב בספרו בן איש חי (ש"א פרשת צו אות טל) מטי בשם 'מצאתי כתוב', דאין מכין הכלבים בחג הפסח, ובפרט ביום ראשון וביום שני, שבהם מספרים ביציאת מצרים. כי בליל פסח ביציאת מצרים כתיב (שמות יא, ז) "לא יחרץ כלב לשונו", ששמרו גזרתו יתברך באותה הלילה. דלכן אמרה תורה על טרפה (שם) "לכלב תשליכון אותו".

 

ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין עמוד 523) 

  בפרק' דשירה איתא, 'כלבים' מה הם אומרים, "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". ר' ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא התענה פ"ה תעניות, אמר 'כלבים' שכתוב בהם והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה יזכו לומר שירה! ענה לו מלאך מן השמים ואמר לו, ישעיה עד מתי אתה מתענה על זה הדבר וכו'. שלחוני מן השמים ליזקק אליך להגיד לך במה זכו הכלבים לומר שירה, לפי שכתוב בהם ו"לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", ולא עוד אלא שזכו שיעבדו עורות מצואתם וכותבים בהם תפילין ומזוזות וס"ת וכו'. יעו"ש.

 

וכנגד הכלב, יש מועיל. כדאיתא מרב 

פפא למי שסיבבוהו כלבים, יאמר לפניהם יש בי תשי"ו עצמות. דהיינו, תשי"ו עצמות דקליפה, ואז אין הכלבים יכולים להזיק לו, רק יראו אותו לקבל נהירא דדקיק כמבואר בזוה"ק ס' בלק. וזה סוד גילה לנו דהע"ה "כי סבבוני כלבים עדת מרעים רח"ל מה אני עושה להם כשהכלבים סובבים אותי, אספרה כל עצמותי. ר"ל אני סופר לפניהם כמה עצמות יש בי, כ"ל עצמות"י המ"ה גי' תשי"ו המה יראו יביטו בי ואינם יכולים להזיק כלל. יעויין בספר אביעה חידות (מערכת כלב אות ה').

 

ובספר נפלאים מעשיך (ערך כלב) כתב, 

חלב הכלב מעורב עם מים אם תשתה האשה המקשה לילד תלד מיד. שן כלב שחור הנושא אותו לא ינבח עליו שום כלב לעולם. גם אם ישא עליו אדם שן כלב יועיל למי שנשכו הכלב. ולילד שלא יצאו שיניו אם יתלו עליו שן הכלב יצאו בלי עמל וטורח. ומובא ג"כ בספר מראה הילדים (מע' כ אות ט) יעו"ש. והוא בחון.

 

ותיתי לי, וששתי, ואשמח בהשם, 

ותאזרני שמחה, כי ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימנא רצו, רצז, רחצ) כי נגע בנידונים העוסקים אודות גידול כלב רע, לאורכה ולרוחבה, כאשר השיגה ידו המלאה, בתיבול מילי תחן וריצוי בדנא פתגמה כיאה לדורשי ואוהבי שמו. ושם באחד הסימנים, חמי לדברי היש"ש דכתב, כלבים שאינם מזיקין מותר לגדלם. ואדרבה, גדולה מזו כתב, דאפילו יר"ש מותר לגדל כלבים קטנים שהם לנוי וכיוצא בזה. ע"ש.

 

וע"כ לא אירא מלהורות, דאין איסור 

   לגדל כלב, וביותר שהוא לנוי, כדוגמת הכלבים הקטנים שיש מהם שכמעט לא גודלים. ומחובתי לעורר, כי עדיין קשה מלבוא ולהתיר במחוזותינו, לגדל כלב "רוצח", המכונה בשמו האימתני, "רוטוויילר", אשר מראהו מעיד על מהותו. הוא וכל הדומה לו אין להתיר לגדלם. דלא אחת שמעה ותרעש הארץ, על מקרים מזעזעים מסמרי שער, שהכלבים עזי הנפש מהסוגים האכזריים למינהם תקפו אפ' את מטיביהם וגומלי חסדם. והוא ברור.

 

הנה אחר הדברים האלה זכתה עין 

   ותבט בספר מגלה עמוקות (אופן קכ"ד) שהביא לדברי הגמ' (ב"ק ס:) כלבים בוכים מלאך המות בעיר, (ובציוני פרשת בא, פעם אחת ארע שהיה כלב בוכה וזנבו מונח בין ברכיו והיה מהלך לצדדים מאימת מלאך המות. בא אחד דחה את הכלב אל מקום שברח משם ומת הכלב מיד). כלבים משחקים אליהו בעיר, כי אליהו בארבעה, כדאמרינן בברכות. רצה לומר, בעולם העשיה, שהוא עולם הרביעי בסוד אצילות בריאה יצירה ועשיה, דתמן סוד שם ב"ן, כמנין אליהו, לקבליהון דמות כלב בחוץ, שהריונו נ"ב ימים, כדאמרינן בבכורות וכו', כמנין כלב, משם היתה יניקת מלכות מדי שהיתה נ"ב שנה, לכן אמרה אסתר כשהגיעה לבית הצלמים של אחשורוש "מיד כלב יחידתי", שקראה לאחשורוש כלב, לפי שהכלבים רואים את אליהו, שהוא מסוד העשיה, ראש על כל המשרתים עושי רצונו, לכן צוחקים, שמשם הם נזונין, ומשם יונקים כל מרי דדינא. והו"ד ג"כ במדרש תלפיות (ענף כלבים).

 

ובעין יעקב (שם) כתב, דהלא מודעת 

היא שהכלב קנאי לבעליו, ואליהו הנביא הוא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן משבט לוי בקנאו קנאת ה', ויקח רמ"ח מצוות עשה כנגד זימרי (זמר שורש רמז) שרמז על רמ"ז מצוות עשה, ופינחס הוקיעו דאיכא רמ"ח, ולא תגרע ממנו. והוא נפלא.

 

וממילא איסתמר ואתחוור, שהכלבים 

  כולם לב לאדונם, וידועים בנאמנותם ובקנאתם, והמעשה עם האדון עם הפרד והכלבים בתקופת שלמה המלך יוכיח. א"כ בראותם את אליהו הנביא, צוחקים הם ושמחים לראות בדומה להם בקנאתם. והוא מתוק.

 

ולא בכדי, זכו הכלבים בעולם כולו, 

  במכרז נאמנות במתן הנחיה ולווי לעוורים, כי כושר בריאתם מיום הבראם, הינו לסייע לאדם ולסביבתו. והנובר בספרי חז"ל הקדושים אשר מפיהם אנו חיים, ימצא בנקל, כיצד עומדים הכלבים במבחן זה בעבר ובהוה גם כיום.

 

ובכדי להמחיש נרחיבה, כי הנה 

האדם כבר בזמנים קדומים הפיק ומפיק מהכלבים תועלת רבה. כיום ידועים גזעים רבים של כלבים המשמשים לאדם בתפקידים שונים. מהם כלבי שמירה השומרים על הבתים והחצרות או על העדר, מהם כלבי גשוש שהמשטרה נעזרת בהם, מהם כלבי ציד, מהם כלבים המוליכים עורים בדרך. יש לזכור גם את הכלבים של תושבי הצפון, הגוררים את מזחלות השלג, את כלבי סנט ברנר המצילים את חייהם של התועים והקבורים תחת השלג בהרים הגבוהים וכן כלבי שעשועים ונוי.

 

ועל מסירותו של הכלב מסופר 

בפסיקתא דרב כהנא, וזתש"ד: רועים חלבו חלב מהפרה. בא נחש ושתה ממנו והטיל בו ארסו, והיה הכלב רואה. כשבאו הרועים לאכול לחמם ורצו לשתות החלב, החל הכלב נובח בהם ולא השגיחו בו. לסוף עמד הכלב ומסר עצמו ושתה את החלב ומת. אזי הבינו הרועים את סיבת נביחתו של הכלב, קברוהו ועשו לו נפש (ציון מצבה). ע"כ. (אולי מזה יצא בית קברות לכלבים). 

 

ולא אבין, מנין יצא לאומרים דאסור 

  לגדל כלב בבית, ומטעימים, כי אליהו הנביא לא נכנס לאותו בית, והוא הפך האמת. ואולי יצא להם זה, באומרם שע"י נביחתם מפחדים אוספי הצדקה מקרוב אליהם, ומדלגים מאותו בית, ונמנע בעה"ב מעשות חסד. אך גם זאת אינה טענה, בדורנו זה דור ה"מחשב"ה, דהא אפשר לעשות חסדים וצדקות בהינף יד דרך הטלפון ע"י מתן הרשאה בכרטיסים ומספרים, ויש המהדרים לעשות הוראות קבועות למוסדות תורה בארץ ובגולה, וכמעט וליתא האידנא בדורנו דור צדקה, אינשי דלא מתרמי באופן זה או אחר למתן צדקה בנגלה או במופלא. ומקרא מפורש הוא "ריקנים שבך מלאים מצוות", וכלפי שמיא גליא, זכרה ה' להם לטובה, והיתה לה' המלוכה.

 

וקנצי מילין ארחיבה, דלא להתרגל 

ולרדות איש באחיו במשפטים פוגעים ומעליבים. ובמיוחד, לאותם המקילים ומגדלים כלבים. ומעשה היה באדם תם וישר, יגיע כפיים וסר מרע, שמצבו קא גרים ונותר לבדו, וגידל בביתו כמה כלבים קטנים, להפגת שיעמום ושמירה וכדומה. והנה שכניו ודורשי כאילו שלומו, היו פוגעים בו בדברים, באמירות מעליבות כדוגמת השמועה הנזכרת, והוא בתמימות לב, בצר לו במרירות מצבו, לקח הדברים אל מצפוני ליבו, ויחר לו, שאליה הנביא לא יכנס אליו לבקרו, ומצבו הלך והחמיר. ואחד מבאי השיעור גילה את אזני בזה הענין, ובתוך השיעורים הבאנו במובלעת חיזוקים לדובב את ליבו, וברוך ה' שב לעצמו, ותפעם ליבו כבתחילה, וברוך המציל.

 

ועתה דע והבן, כי לא לשוא מאמץ 

אני את עצמי, להרחיב הכתב בנושא זה, או בנושאים אחרים הנראים כפשוטים, ומה בכך. אלא תא שמע, מעשה שהיה, במי שנולד לו נכדו הראשון מבנו, ומצות הסנדקאות זכתה לו, ורצה לעשות הברית בביתו שה' הרחיב גבולו, וגם לזכות להכניס אורח כאליהו מלאך הברית בביתו. אך דא עקא, שהלה נמנה על מגדלי הכלבים, וכל אוהביו ודורשי כספו, הדיחו מחשבתו ורצונו בדברי בלע, כדוגמת השמועה הנזכרת. והפליגו באומרם, כי לשוא יתאמץ, כי מלאך הברית לא יהיה בכלל בברית, ומחמת צערו זה, הלה התגלגל עד שהגיע אלי. ובזה די. וע"ע בספרנו המאיר לארץ ח"א ע"כ......